אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי ככה כשקראתי ספר.

גם האמת שלא חשבתי בכלל שזה יקרה, בטח שלא עם הספר הזה. זה פשוט נראה ספר מתח טוב, ואני אוהבת ספרי מתח (הסוכנים של כנרת ומודן למדו את זה מהר, פעם כשעבדתי בצומת). אבל איפשהו ברגע שהאמת על הדמות הראשית יצאה... משהו נשבר.

אני לא יודעת מה קורה לי היום. או בכלל בזמן האחרון. אני מרגישה... מנותקת. היום, בעיקר. מאז שחזרתי הביתה, העולם הצטמצם לבית ולעבודה. זה הכי הרבה מגע אנושי שהיה לי מזה חודשים ואני לא רוצה לחשוב על הרגע שאני אצטרך לחזור ללונדון. אני שונאת את זה. אני שונאת את המחשבה שאני שוב אהיה לבד. 

כי אני מכירה את זה, נכון? להיות לכודה לבד עם המחשבות שלך, עם הרוחות של האנשים שאיבדת בתוך הראש שלך.

עם הטראומה.

לא אותו סוג של טראומה, לא אותו סוג של אובדן, אבל PTSD ואובדן nonetheless.

ואלכוהול.

ומחשבות שהלוואי שהייתי מתה.

מחשבות שהלוואי שהיה לי את האומץ לשתות יותר משאני צריכה, לקחת כדורים, משהו, הכל כדי שהסיוט הזה ייגמר. שיפסיק לכאוב.

לאשמה שלי אין שום קשר למציאות. בניגוד לספר, באמת לא עשיתי שום דבר לא בסדר. אבל אני עדיין מרגישה אשמה. זה כמעט עוד יותר גרוע, כי אני אפילו לא יכולה לגרום לזה להפסיק. פעם, כשחשבתי שזה הכל באשמתי, יכולתי להגיד לעצמי מה עשיתי לא בסדר. עכשיו אין לי שום דבר להגיד, כי זאת לא היתה אשמתי. יש רק את האשמה הנוראית הזאת והכאב ואני רק רוצה לחזור לשתות שוב.

משום מה הכל חוזר בימים האחרונים. לא יודעת למה. קרו דברים משמחים בתקופה הזאת שאני בבית, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הדברים שאיבדתי. האנשים שאיבדתי. האנשים שעכשיו עדיין אכפת להם משום מה ואני מרחיקה. That never ending self-hatred.

בדרך כלל העבודה מרחיקה אותי מזה. גם להיות עם ההורים. משום מה היום הראשון לא עובד. אני מרגישה עוד יותר רחוקה מעצמי ומהעבודה ומכולם. אני מנותקת.

לקרוא את זה עכשיו החזיר את הכל, אבל זה לא שזה אי פעם נעלם.

וזה יהיה גרוע יותר כשאני אחזור ללונדון ואהיה לגמרי לבד.

לכודה לבד בדירה שלי עם המחשבות הארורות האלה והזיכרונות והשיחות הבלתי-נגמרות האלה, המכתבים הבלתי-נגמרים האלה לאנשים שכבר לא פה.

אני לא מסוגלת לדמיין איך זה היה אם הייתי במצבה, אבל לפחות חלק מזה אני מכירה. חלק מזה מרגיש כאילו זה נכתב עליי.

אבל מתי אני אגיע לנקודה שאני מבינה שאני רוצה לחיות?

כרגע זה מרגיש שאף פעם.

אפילו הפרעות החרדה והצורך לשלוט במה שסביבי מתאימים. מה הפלא באמת.

מחר היא חוזרת ללונדון, ואלוהים יודע כמה זמן אני לא אראה אותה.

זה לא שהביקור הזה הלך טוב באיזושהי צורה. אני פה כבר שבועיים, וזה בעיקר היה בין תקשורת מוגבלת לאף תקשורת. בימים שנשברתי וכבר לא היה לי כוח בקושי דיברתי איתה. כמו שלא דיברתי איתה מאז ערב פסח, פחות או יותר. (טכנית זה מלפני ערב פסח אבל היא באה אליי בערב פסח אז נגיד שמערב פסח.)

אתמול קצת יצא לי לדבר עם אמא על כל זה. ״קצת יצא לי״. אני אמרתי משהו, היא כמובן נפגעה, ואז כשאמא אמרה לי זה הרגיז אותי ממש כי בסך הכל אמרתי מה שראיתי, ומי היא שבכלל תגיד שלא רואים אותה. התגובה אולי היתה קצת לא פרופורציונית, אבל אני עדיין כועסת על מה שהיה בלונדון. וכל החיים שלי, בתכלס. 

כי זה שהיא לא באה בכלל לראות אותי אחרי שהייתי בבי״ח זה כל כך טיפוסי. בדיוק כמו שזה טיפוסי שפחות מחודש אחרי, כשאני מתמודדת עם זה שיכולתי למות וכמה שהכל רנדומלי וחסר משמעות, היא מפילה עליי את מה שהיא הפילה עליי. אה וההורים לא יודעים אז צריך לשמור בסוד, ולמי אכפת אם אן מתמודדת עכשיו עם דברים ממש קשים. כי זה תמיד אותו דבר, נכון? מה שקורה לי פחות חשוב ממה שהיא רוצה.

עברו שלושה חודשים מהפעם האחרונה ששמחתי לראות אותה.

אני לא יודעת למה, אבל נזכרתי היום בפעמים שהיא באה אליי בדצמבר. ועכשיו אני מתגעגעת.

זה מעייף לכעוס כל כך הרבה. זה מתיש. אני רוצה את אחותי בחזרה. אבל באותה הנשימה אני יודעת שאיך שזה היה עד עכשיו (פחות בשנה האחרונה, כל הסיפור הזה עם האזרחות ממש פגע בי אז התרחקתי) ממש לא בריא לי. לא סתם לא בריא לי, מגיע לי יותר מזה. מגיע לי שיראו אותי. גם בבית. במיוחד בבית, אולי.

אבל אני ממש מתגעגעת לכמה פשוט וקל וכיף הכל הרגיש בדצמבר. 😢💔