שם הפיקצר: דמעות מרירות של מלח.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מקורי.

דירוג: PG.

תודות: לט', שהדיון הקצר איתה גרם לי לכתוב את זה. [וזה משגע אותי כבר כמה זמן. אז באמת תודה].

I wish... I wish those times would return. I wish it was like the last summer.

הים התכול, מנצנץ בשמש הבוקר העולה. מנצנץ, מסנוור אחדים, מהפנט אחרים. גליו מגיעים באיטיות אל החול הרך, נוגעים בו ברכות וסוחפים כמה גרגירים עמם אל שאר הגלים הבאים אחריהם.

המים היו קרירים באותו היום, על אף שהיום היה יום אמצע הקיץ. החוף היה שקט וריק למדי, כאילו מעין מעטפת הגנה עליה מפני העולם, עוזרת לה להתמקד אך ורק במחשבותיה הקודרות... ובזכרונותיה.

ה"גורל"... דבר נורא שכמותו. גורם לך לחשוב לרגע שאתה מאושר, אך ברגע שלאחר מכן לוקח ממך הכל ומותיר לך רק זכרונות שכבר נעלמו. גורם לך לשבת שעות על גבי שעות, להיזכר בימים המאושרים שהיו לך בעודך מנסה להבין מה עשית. מה גרם לכך. איזו שטות עשית שהרסה את כל מה שהיה לך.

ואולי... אולי לא. אולי אתה נשאר מאושר, לא מבין שמשהו אבד לך. אולי לנצח, ואולי רק עד אותה התקופה. אותה התקופה שחוזרת שוב שנה, ושנתיים, ושלוש לאחר מכן, מזכירה לך שבאותם ימים לפני שנה, או שנתיים, או שלוש, היית מאושר באמת.

והנה אתה מוצא את עצמך, יושב על החוף, מול הים, נזכר בכל אחד מאותם דברים טובים שהיו לך ואינם. הנה אתה מוצא את עצמך יושב במקום האהוב עלייך, ובמקום גלים רואה תמונות. במקום את הים שומע דיבורים, מחשבות.

הקיץ ההוא... בקיץ ההוא היא היתה מאושרת. היא ידעה את זה. בקיץ ההוא היה לה טוב. היא היתה מאושרת, והיו לה גם חלק מהדברים שיש לה בקיץ הזה, אותם הדברים שגורמים לקיץ הזה להיות טוב בכל זאת. ובכל זאת... בקיץ הקודם היה לה יותר. היה לה את מה שהיא רצתה.

היא רכנה קדימה קלות, כותבת משהו על החול. זה היה לא ברור, ונמחק רגע לאחר מכן, כשעוד גל הגיע אל אותו המקום. היא כתבה את זה שוב, הפעם במקום רחוק יותר. הגלים יגיעו לשם, כמובן, גם הים וגם היא ידעו זאת, אבל ייקח להם זמן. ועד אז... עד אז זה יישאר כתוב שם, מזכיר לה את אותם הימים.

היא חשבה, ולבסוף הביטה סביבה. החוף עדיין היה שקט. לא היה שם איש במרחק של קילומטר לכל כיוון לפחות. אולי יותר. הים היה רגוע גם הוא, כאילו העולם כולו מבין את מחשבותיה ומשתף פעולה, מניח לה לשקוע לרגע בזכרונות המתוקים-מרירים מהימים ההם. אותם זכרונות של ימים יפים כל כך... ועם זאת אותם הזכרונות שהזכירו לה מה איבדה, מה היה לה ואינו.

השמש נעה במסלולה הקבועה, מאירה את החוף. ואז היא הגיעה אל המערב סוף סוף, סוגרת יום ארוך של מחשבות, מניחה לירח לעלות ולהתריע בפנינו שעלינו ללכת הביתה, כי הגיע הזמן לישון. או אולי, אולי בעצם מודיע לנו שהגיע הזמן לצאת לבלות. הכל תלוי בבן האדם שראה אותו, במה שאותו בן אדם החליט.

היא הביטה בכתובת שלצדה, אותה כתובת שנותרה שם מאותו הבוקר. "דמעות מרירות של מלח," היא לחשה, מביטה במילים הכתובות על החול וחרוטות במוחה. זה תיאר את הכל בצורה מדויקת כל כך, מושלמת כל כך.

היא הביטה במה שחשבה שתהיה הפעם האחרונה בים הכהה שמולה ואז קמה, מנקה בעדינות את מכנס הג'ינס שלה. הים, זכרונותיה שלו כעת, החל להתקרב באיטיות אל אותו המשפט. היא הביטה בו פעם נוספת, לא יכולה להתיק את מבטה ממנו. היה שם כל כך הרבה, דברים כל כך חשובים. הימים המאושרים יותר שלה, האנשים שהיו חשובים לה כל כך. ואם עדיין אכפת לה... טוב, ככל הנראה שהם עדיין חשובים לה.

היא החלה לטפס במעלה הגבעה שעליה המתין האופנוע שלה. כשהגיעה למעלה היא הביטה בו בפעם האחרונה, נזכרת באותם הימים שהתגעגעה אליהם כל כך בפעם האחרונה לאותו היום. זה יחזור, היא ידעה, אבל מהיום... מהיום זה יהיה אחרת. היא היתה שליווה פתאום, והיא אפילו חייכה, אם כי עדיין לא היתה מאושרת. לא כמו אז.
היא התניעה את האופנוע ונסעה משם. רגע לפני שהים נעלם מעיניה היא הספיקה לראות שהוא הגיע אל המילים, וכעת החל מוחק אותן באיטיות, בשיטתיות. ואולי... אולי הוא לא היה סתם ים. אולי הוא ידע מה הן אומרות, ואיחד את מחשבתו עם מחשבותיהם של האנשים הרבים שבעולם.

ואולי, אולי בעצם הוא לא ידע, וסתם עשה את אותו הדבר שעשה במשך שנים. אם כי אותן המילים היו חקוקות שם, וישארו שם לנצח. דמעות מרירות של מלח, שימשיכו לזלוג עוד זמן רב, מטשטשות את העבר הטוב ומנסות להביט אל העתיד הלא ידוע.

חשבתי לקרוא לזה געגועים. אבל פיקצר בשם געגועים כבר יש לי, ובשל הנושא שלו לא יהיה עוד אף אחד כזה. אז זה פשוט... זה.

אם כי... אמנם חשבתי על המשפט הזה בתחילת אוגוסט של שנה שעברה, בהקשר של המוות של אמבר, אבל זה מתאים כאן כל כך. מתאים בצורה... מושלמת כמעט.

אבל זה לא יצא נכון. נראה מה נוכל לעשות. ננסה.

ואולי אני אפילו אוכל לכתוב על זה פוסט או משהו עוד מעט. אולי.

ג'ונאס~

האמת שזה מצחיק. פעם שישית שאני כותבת פוסט בשבועיים האחרונים. שישית. אני באמת צריכה לפרסם את כולם.

על הפרק היום שני דברים, אני מניחה. אחד מציק לי כבר כמה ימים, על השני אני חושבת בערך מאתמול. מעניין.

האמת שזה מוזר. זה קשה, וזה מוזר. זה מוזר לראות כמה השתנה רק בגלל כמה דברים פעוטים, רק בגלל דברים שביום רגיל בכלל לא היו משנים כלום. זה מוזר לראות כמה אדם אחד, שלמעשה אפילו לא קיים, שינה דברים. זה קשה... לדעת שהסיכויים שלי לצאת מזה לבד נמוכים. מאוד.

איך ג'ו פלניגן אמר [על שפרד, אבל זה נכון גם למקרה הזה]? "I think that he was a bit of a... Solo player". סולו.

זה מצחיק לראות מה זה עשה. זה מצחיק לראות איך מעשים קטנים של אנשים קטנים עוד יותר משנים אותך ככה. ואני מניחה שכמו ג'ון, אני פשוט צריכה למצוא את הקבוצה הנכונה וזה יעבור. זה פשוט נשמע קצת לא הגיוני כשאומרים את זה ככה, לא?

נחיה ונראה.

אבל העניין הוא שזה לא רק "סולו פלייר", העניין הוא שזה גם להאמין, לבטוח. זה מה שהאדם הלא קיים ההוא עשה. לא הקטע של הסולו, כי אני מניחה שאני הייתי אדם של חברה רק עד כיתה ב' או משהו. זה הקטע של העובדה שאני מדברת עם מישהו, ואני לא יודעם אם להאמין לו. אני מדברת עם אנשים שאני מכירה כבר כמה שנים, ואני סומכת עליהם פחות מאנשים שהכרתי דרך האינטר [ופגשתי בערך שלוש פעמים] לפני שנה וחצי.

זה יצא מבולבל כל כך... מבולגן כל כך... ואני מניחה שזה בגלל שככה אני חושבת כרגע. אני לא יודעת אם להאמין או לא, לא יודעת איך להגיב, לא יודעת איך להתמודד עם העובדה שאם כן - וזה לא ייאמן, אבל אחרי ארבעה ימים אני עדיין מפקפקת - אני מתנהגת כמו כל בן אדם אחר במצב הזה. וזה פשוט... לא. לא ידעתי, ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.

מעורפל ומבולבל כל כך. מעניין.

העניין השני הוא השנתיים ביער.

זאת אומרת, כמה פעמים כבר אמרתי לעצמי שאני פורשת? כמה פעמים כבר אמרתי לעצמי שנמאס לי ואין לי מה לחפש שם? אבל הבן אדם האחרון שאני סומכת עליו נמצא שם. הבן אדם האחרון בעולם שאני סומכת עליו ומדברת איתו באופן רציף. אחד מהשניים היחידים שטרחתי להחיות איתם ידידות שככל הנראה נעלמה במשך הרבה זמן. הרבה.

זה גם מתקשר לנושא של לסמוך על אנשים, אני מניחה. לעזאזל.

אולי אני אנסה משהו מאוחר יותר, כשאני אוכל לכתוב. ואני אפרסם או עכשיו או מחר את הפוסט שכתבתי לפני כמה ימים סוף סוף.

או שאני אראה עוד פרק של אנדרומדה. ויש אטלנטיס עוד פחות משעה. נראה.

אן.

אני חושבת שלמרות שאני כמעט ולא יוצאת מהבית, זה החופש הכי עמוס שהיה לי עד עכשיו. אולי זה גם בגלל המעבר, כי מאז שעברנו [בסוכות] לא טרחתי לסדר כלום, ועכשיו יש לי ערימות על גבי ערימות של דברים לסדר. אולי זה בגלל שכל השנה לא השלמתי שום דבר ממה שהייתי אמורה להשלים, ועכשיו יש לי לעשות את הכל. אולי בגלל העבודות קיץ המטופשות.

אגב, אני מוצאת את העובדה הזאת מאוד משעשעת. וב"העובדה הזאת" אני מתכוונת לזה שאני כל היום עושה בערך כלום. האמת שאני חוששת לגעת בקופסאות שיש לי מתחת לשולחן. לך תדע מה יש בהם מלבד דפים. ואני מתכננת להשלים את כל מה שאני אמורה להשלים, אבל אני מתחילה משהו בבוקר, אומרת שאני אעשה את זה במשך שעה, וכשאני עוצרת סוף סוף אני מגלה שכבר שש, פספסתי אטלנטיס ואנדרומדה [ואטלנטיס, כבר ציינתי?], ועכשיו הגיע הזמן לאכול ולעשות קצת משהו שהוא לא המחשב. חח.

האמת שאני כבר שבועיים מנסה לגמור לכתוב פוסט. ורצו לי כל כך הרבה רעיונות מעולים בזמן האחרון, כל מיני מחשבות שישבתי וניתחתי במשך שעות מכל כיוון אפשרי [ואז, כמובן, רצתי למצוא סרטוני ג'ו פלניגן מגניבים, כי אני אני]. אבל אין לי זמן לכלום. באמת שלא.

אבל זה מעניין, לא?

אן.

שם הפיקצר: נוס מסט אמיטו ויוו אן.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מקלטבאפלה.

דירוג: PG.

ויתור זכויות: ליוצרי מקלט באפלה המוכשרים.

תקופה: מיד אחרי הפרק השלישי בעונה השניה. מה שמזכיר לי את השניים ההם על סוף השני. מילא.

הערות: Nos must amitto vivo en. Nos must amitto vivo en. Nos must amitto vivo en.

"אשלי... תקשיבי לי, בבקשה. אני לא רוצה לעשות את זה. את לא רוצה לעשות את זה," היא אמרה בכאב, חשה בדמעות העולות במעלה גרונה. אשלי, מצדה, התקרבה אליה ועמדה לתקוף. היא הרימה את הרובה המיוחד שהחזיקה בידה.

ואז היא נעלמה, והתממשה ממש מאחוריה, תוקפת מיד. היא נפלה לרצפה, עדיין אוחזת ברובה ועדיין מביטה בבתה, בעצב ובכאב. אשלי נותרה במקומה, בוחנת אותה בעיניה הכתומות המוזרות החדשות.

היא עמדה מול הארון הפתוח, דמעות בעיניה. השלושה שלצדה ניגשו אליו, כל אחד בתורו, כל אחד מניח משהו. בובה, ספר ישן, וורד. היא הביטה בו לרגע ארוך, לא רוצה להאמין שהיא אכן אינה.

"את זוכרת כשהיית קטנה? נהגת להגיע לחדר שלי באמצע הלילה, ולזחול אל בין זרועותיי, ואמרת 'אמא, אני מפחדת'," היא לא יכלה להאמין שזה קורה לה. היא לא יכלה להאמין שבתה שלה, בתה היחידה, נמצאת מולה, מוכנה לתקוף אותה בכל רגע. דמעות נצצו בעיניה, והיא ידעה שאם זה ימשיך כך היא תיאלץ לעשות בדיוק את הדבר שלא רצתה לעשות. אך בכל זאת היא הניחה את הרובה, לא מוכנה לפגוע בבתה. "אשלי," היא קיוותה כל כך שזה יעבוד. "אני מפחדת".

הם היו שם במשך זמן מה. היא לא ידעה כמה. היא לא ידעה כמה זמן היא עצמה היתה שם. היא רק ידעה שהיא נותרה שם אחרונה, הקמיע אחוז בחוזקה בידה, מביטה בארון של בתה. בארון הריק של בתה.

נראה היה שזה לא השפיע על אשלי כלל. ובדיוק כשהיא עמדה לתקוף אותה, האישה הזאת, קייט הזאת, פוצצה אותה. לא שזה שינה יותר מדי.

היא הביטה במקום בו אשלי עמדה לפני רגע בתדהמה, תדהמה וכאב נצחי. ואז קייט הגיעה והקימה אותה על רגליה, והן החלו להתקדם במהירות. בדיוק כשנראה היה שייתכן והמקלט של לונדון עתיד לצאת מזה, הופיעה עוד אחת מה"חריגים המושלמים" ההם.

היא עמדה שם במשך זמן ארוך, ואז, לבסוף, צעדה את הצעד שעמד בינה לבין הארון, והניחה את הקמע בזהירות, בדמעות, על הכרית הקטנה שנחה שם. היא סגרה אותו בעדינות, בזהירות, ועצמה לרגע את עיניה. אז הרימה את ראשה.

היא הפילה את קייט בתוך שניות ואז שלחה את ידה לעבר זרועה של הלן, מוכנה להרוג אותה. אך יד עצרה אותה בדרכה לשם, והלן, לתהדמתה, ראתה את האישה הצעירה שהכי פחות ציפתה לראות, שהכי פחות ציפתה לראות עוצרת אותה.

ואז היא הביטה בה, והיא ראתה שוב את עיניה היפיפיות של בתה, העיניים שהכירה כבר עשרים ושלוש שנים שלמות, כמעט עשרים וארבע. ובאותן העיניים היא ראתה מה היא הולכת לעשות, מה התוכנית שלה להציל את אמה... ואת המקלט.

"אשלי, בבקשה..." היא התחננה, מרגישה את הדמעות.

"אמא?" שאלה אשלי, תקווה, עצב וכאב רב בשאלה הפשוטה הזאת. היא ראתה שעיניה נוצצות מדמעות שהיא כבר לא תבכה, ואז התקשחו פניה בהבעה החלטית. היא צעדה צעד אחד אחורה, ולאחר מבט פרידה יחיד השתגרה, הופכת את עצמה ואת החריגה השניה לרסיסים של... כלום.

היא נותרה ישובה שם במשך זמן רב, בוכה בכאב, לא מאמינה שאיבדה את האדם שהיה הכי חשוב לה בעולם כולו.

"נוס מסט אמיטו ויוו אן," היא שמעה מאחוריה את הקול המוכר. "אנחנו מוכרחים להניח לזה," היא הסתובבה באיטיות בשביל לראות מולה את אשלי, לובשת בגדים לבנים ומביטה בה.

"אני לא יכולה," היא אמרה בשקט, נדה בראשה, עיניה מתמלאות דמעות שוב, כאב בפניה.

"את חייבת, אמא," היא אמרה.

"אבל את..." היא לא היתה מסוגלת להמשיך לדבר לרגע. "את כל חיי," היא אמרה בכאב, כאב רב יותר משחשה בכל חייה הארוכים. "בלעדייך..."

"את לעולם לא תהיי בלעדיי," אמרה בתה ברכות, הולכת לעברה, חיוך קטן על שפתיה. "ואני יודעת שתמיד תאהבי אותי," הלן הנהנה, יודעת שזה נכון. "לא משנה מה".

ואז היא הסתובבה והלכה. "אשלי!" היא קראה אחריה, לא רוצה להאמין. לא רוצה להבין שזה נכון. והיא נעלמה, כבר לא היתה שם. "בבקשה..." היא לחשה בכאב. "אני כל כך מצטערת," אמרה בשקט, בוכה, מביטה במקום בו עמדה בתה לפני רגע.

"את זוכרת כשהיית קטנה? נהגת להגיע לחדר שלי באמצע הלילה, ולזחול אל בין זרועותיי, ואמרת 'אמא, אני מפחדת'. אשלי... אני מפחדת".

"נוס מסט אמיטו ויוו אן. אנחנו מוכרחים להניח לה ללכת".

מעין... סגירת מעגל.

האמת שזה יצא נוראי. אני אנסה לכתוב משהו טוב יותר כשאני אחשוב.

ואני מתחילה לעשות סדר, אז אם אני אמצא אני מקווה להעלות לפה גם את השניים שדיברתי עליהם.