מה שלומך?

חשבתי לעצמי שאחרי המכתב המטורף שכתבתי לך בצהריים, כשהרגשתי שכל מה שבניתי בחודשים האחרונים עומד להתמוטט, הגיע הזמן שאני אכתוב לך משהו אחר, קצת רגוע וחושב יותר. אני לא נוהגת לחשוף את הרגשות שלי, גם אם אתה תמיד ראית אותם בעיניים שלי, אבל העובדה שהייתי צריכה את זה מראה באיזה מצב בעייתי הייתי בצהריים.

נתחיל בזה שאני מתגעגעת אלייך. גם אלייך וגם אל אחיך. כל כך הרבה דברים מזכירים לי אתכם, את כל השיחות שהיו לנו... אתה בטח יודע איך זה. הוא שלח לי סמס היום, ומצאתי את עצמי תוהה איך הוא ידע שאני חושבת עליו. בכל מקרה, אני מתגעגעת אלייך ויש בי חלק שרוצה שהחופש הזה ייגמר כדי שאני אוכל לראות את שניכם שוב.

החודש הזה... היה מטורף. אין שום דרך אחרת לתאר אותו. הוא היה עמוס, ומצד שני ריק. הוא היה רגשי ומצד שני שכלי. הוא היה מיותר ומצד שני דרוש. הוא היה הרבה מאוד דברים שאני לא באמת יכולה להסביר במילים. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לספר לך מה עשיתי ומה חשבתי, ואולי זה יסביר טוב יותר מה באמת אני מרגישה כלפי יולי.

אני חושבת שהוא התחיל טוב. הבגרויות היו טובות, וראיתי אותך ואת MIG בפעם האחרונה (ושניכם נתתם לי תחושה ששום דבר לא נגמר), והפסיכומטרי היה נהדר (וואו, מי היה מאמין שהתוצאות בעוד שבועיים? זה הרגיש כמו נצח כשהם הודיעו מתי הם מצפים שיהיו תוצאות). היה לי שבוע של חופש, שבו לא עשיתי כמעט כלום והצלחתי לבזבז את הזמן בצורה שלא תיאמן. אבל זה בסדר, כי אחרי השנה שהיתה לי, אני חושבת שזה מגיע לי. אתה לא חושב?

אבל אתה מכיר אותי. אני לא אוהבת חופשים. יש לי כל כך הרבה מה לעשות - יש לי ספרי קריאה, וספרי פסיכולוגיה, וספרי פילוסופיה, ועבודה ברפואה, ומתמטיקה - ואני בכל זאת בקושי התחלתי לעבוד. אני חושבת שאני כל כך מותשת מהשנה הזאת שהתפרצתי כשניסו להכריח אותנו לעבוד, ולמרות שמגיע לי חופש, אני לא באמת מרוצה מזה, כי אני רוצה לגמור כמה שיותר מהעבודה עכשיו. אבל אני פשוט לא מצליחה להתרכז. לא בעבודה, ולא בלקרוא, ואפילו לא בלראות טלוויזיה - ואלוהים יודע כמה סדרות אני רוצה להתחיל.

אני מניחה שזאת ההשפעה של החופש והחום.

והצו הראשון חלק ב' היה קצת מתיש, ולמרות שהדפ"ר שלי 90 והקב"א 56, אני עדיין לא רואה את זה כניצחון גדול. הירידה בפרופיל שלי קצת כאבה (ציפיתי ל-64 וזה נגמר ב-45), וכשיצאתי משם הייתי מותשת ולא הצלחתי למצוא את תחנת האוטובוס שאליה הייתי אמורה להגיע, וכבר לא באמת היה לי כוח לצבא ולכל מה שמתלווה אליו. אז נכון שזה לא היה גרוע כמו החלק הראשון, אבל זה גם לא היה טוב.

וביום שבת ראינו את הפרק האחרון של מרלין. אני בדרך כלל לא נותנת לעצמי להיקשר רגשית לסדרות ככה שה"אבל" על מוות של דמות/סיום הסדרה נמשך יותר מיום-יומיים, אבל מרלין מלווה אותי כבר כמה שנים, וזה אחד הדברים הראשונים שדיברתי עליהם עם החבר הכי טוב שלי, ויש לי המון זכרונות משפחתיים ממנה (היינו רואות את הסדרה אמא, אחותי ואני)... ובסופו של דבר, אני אוהבת את האגדה, ואהבתי את הדמויות, ונהניתי מרוב הסדרה. והדרך שבה הם סיימו את הסדרה, כמו גם העובדה שהיא נגמרה... יש בזה משהו כואב.

והיום... היום היה לי יום אופטימי יחסית, למרות שלא הצלחתי לעשות בו כלום. היו לי קצת תקוות והצלחתי להתעודד, יצאתי קצת מחוסר-העניין שמלווה אותי בימים האחרונים, חשבתי קצת... ואז קיבלתי את הדואר וראיתי שהצבא שלח לי צו גיוס. לפני שאפילו קיבלתי מנילה, לפני הכל, כבר שלחו לי צו גיוס.

וזה מפחיד.

אתה זוכר את הגדנ"ע? הייתי מבועתת. לא חשבתי שזה הדבר הנכון ("אני חושב שכל מי שרוצה לשרת צריך לעבור את זה", או משהו דומה), וראית שאני מפחדת, גם ביום שבו יצאנו, ובכל זאת הצלחתי לשכנע אותי לעבור את זה. היית שם בכל פעם שבה הייתי צריכה אותך - כשרציתי להתייעץ, וכשהייתי צריכה לראות פנים מוכרות, וכשסתם התגעגעתי ללדבר עם מישהו שאני אוהבת. אפילו דאגת לי, ואני לא בטוחה שאתה באמת ידעת כמה הייתי צריכה את זה.

ובכל זאת עזבתי אחרי יומיים. ועכשיו... עכשיו מדובר בשבועיים וחצי של טירונות, בלי שום פנים מוכרות ובלי שום אדם שאני אוהבת. אז אני יודעת שברגע שאני אצא משם אני אוכל לשרת קרוב לבית והכל, אבל השאלה היא איך לשרוד את השבועיים-וחצי האלה. וזה מה שבאמת מפחיד אותי.

אתה מכיר אותי, אז אני לא אפרט על זה, אבל אני באמת הייתי רוצה לדעת מה יש לך להגיד על זה. אני יודעת שהיית תומך בהחלטה שלי לשרת (אני שואלת את עצמי אם הקב"ן נתן לי 45 כי אמרתי שאני רוצה לשרת), אבל אני שואלת את עצמי מה היית אומר על הלבטים האלה שלי. כמו שאני מכירה אותך, היית אומר לי לחכות קצת, לתת לחיים ללמד אותי כמה טריקים (לא סתם אומרים לי שאני מצטטת אותך יותר מדי), ואז לחשוב מה אני עושה. נחצה את הגשר כשנגיע אליו. (בא לי להכניס ציטוט מסטארגייט, אבל אתה לא תבין.)

אבל אתה יודע, קורה קצת הרבה. וקרו גם דברים נהדרים בחופש הזה - גיליתי את הספרייה של האו"פ, שזה הדיסנילנד החדש שלי, וכבר הזמנתי ספרים משם, ופגשתי אנשים חדשים ומעניינים, וקיבלתי סופסוף משמרות אט"ן (זוכר שסיפרתי לך על הקורס? שאלת אותי מה זה אט"ן ואמרתי לך שאלה הצהובים. אמרת לי שלא ידעת שהם שונים. אני עדיין מחייכת כשאני חושבת על זה), ואני מתרגשת כל כך, שאני לא יכולה להסביר.

אבל אתה יודע, אני קצת מוטרדת. אז הלכתי לישון, כמו שעשיתי ביום ההוא, כשדיברנו, ודברים נראו יותר טוב, אבל אני עדיין קצת מוטרדת. אז אני יודעת, אני צריכה להתחיל להתמקד גם בדברים הטובים, ואני באמת משתדלת לעשות את זה, אבל היום היה שם גם עוד משהו שלא ציפיתי לו, משהו שקשור למה שסיפרתי לך לפני הגדנ"ע. ואתה יודע, זה הכל ביחד... זה קצת גרם לי להתפרק היום.

אז אני מקווה שאני קצת הגיונית יותר כרגע, ושלא הפחדתי אותך. ואני מקווה שאני אצליח לחשוב קצת יותר טוב מחר.

ותודה שאתה כאן. אני כל כך שמחה שיש לי אותך ואת MIG.

אן.

הלוואי שהחופש הזה מעולם לא היה קורה.

אני אתחיל מההתחלה. אתה זוכר איך נפרדנו ביום האחרון שבו ראיתי אותך? חייכתי. גם אתה חייכת. היית לנו שיחה טובה ונתת לי את התחושה שאתה עדיין כאן בשנה הבאה ושהכל יהיה בסדר. והאמנתי לך, ובאמת היתה לי סיבה להאמין לך, ואני בטוחה שכשאני אבוא לדבר איתך בתחילת שנה הבאה אתה לא תתעלם ממני, כי אני מכירה אותך. אני בטוחה שאתה צודק בנוגע לשנה הבאה.

אבל אתה יודע מה שכחתי? שכחתי שבאמצע יש חופש של כמה שבועות.

וכרגע אני רק רוצה לחזור אחורה בזמן ופשוט לדלג על החופש הזה.

אני מדמיינת שאנחנו יושבים במקום הקבוע שלנו, ואני מרגישה את הדמעות עולות, ואתה נותן לי את המבט המרגיע הזה שלך ושואל מה קרה. ואני לא באמת יודעת מה לענות על זה, כי כולם בריאים ושלמים, ובאמת שאין שום סיבה טובה שבגללה אני ארגיש כמו שאני מרגישה, אבל אני בכל זאת מרגישה ככה. ואני יודעת שאתה היית אומר לי לא להדחיק את הרגשות ולא לשקוע בדכדוך הרגיל שלי, אלא להתמודד עם הכל, אבל באמת שזה קצת קשה לי כרגע ואני רק הייתי רוצה שתהיה כאן איתי.

כרגיל... אני סוטה מהנושא.

מהרגע שהחופש הזה התחיל, הדבר היחיד שרציתי הוא שהוא יגמר. אני לא אוהבת חופשים ארוכים מדי. תמיד משעמם לי, תמיד אין לי מספיק מה לעשות, תמיד... אני אף פעם לא באמת הסתדרתי עם החופש הגדול. רק בשנתיים שבהן הייתי ערה בלילה נהניתי ממנו, אבל גם אז לא מכולו. אני פשוט לא מסתדרת עם חופשים, ואחרי השנה העמוסה שהיתה לי עכשיו, זה מרגיש אפילו מוזר יותר.

אז יש את זה.

אתה זוכר שסיפרתי לך על מרלין? מה שמעולם לא סיפרתי לך הוא שזאת אחת הסדרות הבודדות שנקשרתי אליהן רגשית. אני רואה כל מיני סדרות, ורק למעטות הרשיתי לעצמי להיקשר רגשית. סטארגייט, האוס... ומרלין. ואני לא יודעת למה זה, אולי זה בגלל שאני אוהבת את האגדות האלה מאז שאני זוכרת את עצמי, או שזאת פנטזיה, או שהקסם תמיד משך אותי, או שאלה גם הדברים שציינתי פה כסיבות שאני אוהבת את מרלין. ואולי זה הכל ביחד. אני לא יודעת, והאמת שכרגע לא ממש מתחשק לי לבדוק את זה.

אבל בקיצור... מרלין נגמרה בדצמבר האחרון. ועם כל השנה שהיתה לי, לא יצא לי לראות הרבה מהעונה במהלך השנה (שני הפרקים הראשונים וסוף פרק שראיתי בטעות כשהייתי בלונדון). אז שמרנו (כן, אמא, אחותי ואני רואות ביחד) את זה לקיץ, ועכשיו כשהוא הגיע ראינו את כל העונה. וביום שבת ראינו את שני הפרקים האחרונים... ואם היית רואה אותי, לא היית מאמין שזאת אני "החדשה".

נכון שהם גם סגרו את הסדרה בצורה לא יפה, ונכון שאני לא היחידה שהגיבה כמו שהגבתי, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. מעולם, אף סוף סדרה לא השאיר אותי במצב רגשי כזה. אפילו לא האוס. ברור, זאת הפעם הראשונה שאני רואה משהו שמסתיים בצורה עצובה, אבל עדיין. ואתה יודע... אני עוקבת אחרי מרלין כבר ארבע וחצי שנים (וואו, איך הזמן טס), וזה מרגיש מוזר ולא נכון באותה הצורה שלסיים את סטארגייט הרגיש.

אז אמא צוחקת ואומרת שאני יושבת שבעה, אבל האמת היא שאני לא רחוקה משם. אני לא במקומות שבהם הייתי פעם, אבל אני גם לא במקום שבו הייתי לפני חודש. אני צריכה להתחיל לעבוד ואני לא באמת עובדת ואני לא מצליחה להכריח את עצמי לעבוד. אין לי כוח, לא לחופש ולא לטלוויזיה ולא לעבודה... אתה מכיר את זה? שכל מה שאתה רוצה לעשות זה לישון? ואני נלחמת בזה, אבל אולי... אולי אני צריכה לקחת קצת הפסקה מהמציאות? רק לחזק את עצמי?

לא, אני לא חושבת שזה הכיוון הנכון. 

ואיבדתי שליטה. ועשיתי משהו שאני מתחרטת עליו.

וקיבלתי היום צו גיוס ואני מפחדת. ויש בי חלק שחושב שחבל שהם לא הורידו לי את הפרופיל ל-21, כי בטח לא הייתי רחוקה משם.

ואני יודעת שאתה היית אומר שלדעתך כל אחד צריך להתגייס, וגם אני חושבת ככה, ובגלל זה אני לא מערערת על הפרופיל, אבל אני מפחדת. ואני יודעת שזה טבעי, אבל זה משגע אותי.

ואתה מבין... יש לי תחושה שמהרגע שהתחיל החופש הזה אני במצב שהולך ומתדרדר.

מה אתה היית אומר לי? הא? אני במצב כל כך "דאון" כרגע שאני אפילו לא מצליחה לשמוע את הקול שלך בראש שלי.

מתגעגעת,

אן.

ראיתי את הפרק האחרון של מרלין אתמול.

אני זוכרת כשמרלין הגיעה להוט.

אני אף פעם לא רואה סדרות על בסיס פרומואים. אני רואה אותן בגלל שחקנים שאני אוהבת שמופיעים בהן, בגלל המלצות של חברים, בגלל כותבים או במאים או מפיקים שאני מכירה שעובדים עליהן, בגלל שהרעיון נשמע מעניין... אף פעם לא ראיתי סדרה רק בגלל שהתלהבתי מהפרומו שלה והחלטתי - או, את זה אני רוצה לראות.

אני לא זוכרת הרבה מהפרומו של הוט. הדבר היחיד שאני זוכרת זה את הקטע שבו גאיוס נופל מהמרפסת ומרלין מציל אותו בעזרת המיטה בפרק הראשון. אני זוכרת שבאותו הרגע החלטתי- הנה, את הסדרה הזאת אני רוצה לראות ואני אראה, לא משנה מה אני צריכה לעבור.

זה היה משעשע, כי בשידור הראשון הצלחנו לתפוס רק את הפרקים הזוגיים. הם שידרו אותם בזוגות, ותמיד היה לנו משהו לפני, אז העברנו למרלין בדיוק בסוף הפרק האי-זוגי. בסופו של דבר הם שידרו את כל העונה שוב לפני שהם הביאו את העונה השנייה, די קרוב לשידור בבריטניה, ואז ראינו את שתי העונות ביחד. אני לא יודעת למה, אבל אני זוכרת את הצפייה בפרק הראשון של העונה השנייה, אחרי שהבאנו אוכל ממקדונלדס.

ואז הם הביאו את העונה השלישית, כשהייתי בכיתה ט', וא' ראה את כולה לפנינו, כי הוא ראה בקצב בריטניה, והוא גרם לי לרצות לראות את פרק 10. אז ראיתי אותו והתלהבתי וזה אחד הפרקים האהובים עליי מאז. ואני זוכרת שהעונה השלישית נגמרה פה שבועיים לפני שהתחילה העונה הרביעית, והסוף היה כל כך גאוני שלא הצלחתי להפסיק להתלהב לקראת העונה הרביעית. את העונה הרביעית ראיתי בקצב בריטניה, ובגלל שאפילו לא רציתי לחכות יומיים לתרגום, תרגמתי את כל העונה בעצמי.

ואיכשהו העונה החמישית נעלמה לי בתוך כל הבלגן של השנה האחרונה. היה לי כל כך הרבה על הראש שלא היה לי זמן למרלין, והמשכתי להגיד לעצמי שאני אדביק אותם ושאני אראה. ובסופו של דבר ראינו את העונה רק בשבועיים האחרונים, מלבד שלושת הפרקים הראשונים. (שני הראשונים היו מאכזבים, אבל "שיר המוות של אות'ר פנדרגון"? ג-א-ו-נ-י.)

ואז אתמול ראינו את שני האחרונים.

זאת הפעם הראשונה אי פעם שפינאלה השאיר אותי במצב אמוציונלי כל כך. בשל האוס בכיתי קצת, אבל זה נגמר טוב. של מקלט היה נהדר (למרות שהאמת שלא ידענו אז שזה הפינאלה). של הסטארגייטים נגמרו בצורה אופטימית. V, סמאש, רובין הוד... היה טוב שנגמר. הרבה סדרות אחרות נגמרו טוב. ומרלין... אני לא יודעת. אולי זה הסוף, אולי זה כל הזכרונות שיש לי מהסדרה הזאת, אולי זאת האהבה שלי לסדרה הזאת, ואולי זה הכל ביחד. אבל לא הצלחתי שלא לבכות.

הדרך שבה הם סגרו את הסדרה... נוראית. יפיפיה ועדינה ושברירית ו-horrifyin.

זה (The Diamond of the Day) היה דאבל נהדר. ההתחלה של ארתור ומרלין היתה גאונית (מרלין אף פעם לא יודע מתי עדיף לו להפסיד לארתור... חלק מהקסם האישי שלו, האידיוטיות הזאת). הקטע שהיצור זינק עליו היה מעורר אימה. כל הסצינות של ארתור ומרלין ביחד היו מושלמות פשוט, כולל הדרך שבה ארתור מגלה על הקסם ולאט לאט מקבל את מרלין כמו שהוא. ארתור וגוון היו נהדרים כתמיד ביחד (ארוון3>). למורגנה לקח יותר מדי זמן למות! והם הרגו את גוויין >:

אבל זה היה מושלם. זה לא יכול היה להיות יותר טוב... עד הרגע שבו ארתור מת.

ואני כל כך אוהבת את ארתור. הוא היה כזה נוראי בפרק הראשון (The Dragon's Call)... אבל מרלין וגוון לימדו אותו איך להתנהג, והוא הפך למלך מעורר הערצה. ולסגור את זה ככה, כל כך נאמן לאגדות כשחצי מהסדרה לא היתה בכלל קרובה לאגדות... זה כאב.

אני תמיד אתגעגע לסדרה הזאת. 3>

קניתי עכשיו את המארזים... אז יהיה כאן כיף בתקופה הקרובה.

אן.

או: למה בכל פעם שאני מגיעה ללשכת גיוס יש הפסקת חשמל?

12.6, 9:30. אני נכנסת ללשכת גיוס תל השומר, בשביל לגלות שנפל החשמל ואין להם מושג מתי הוא יחזור. באותו היום בדיוק התחלתי את פיידון, אז לפחות היה לי משהו לעשות בזמן שחיכיתי שהם יפתחו. Needless to say, בזמן לא נכנסתי.

בסופו של דבר הם הצליחו להחזיר את החשמל, אז הם נתנו לאנשים להתחיל להיכנס. הלכתי לאימות נתונים... בשביל לגלות שהמחשבים לא עובדים, המזגן במסדרון לא עובד, ואין להם מושג מתי הם יחזרו. לא יודעת אם זה רק בתה"ש או שזה בכל מקום, אבל יש להם את מחשבי הזיהוי הצבעוניים האלה... גם הם לא עבדו. חצי מהם לא עבדו גם כשהייתי שם אתמול.

אחרי המתנה של שעה וחצי או שעתיים, אני לא זוכרת, נכנסתי לאימות נתונים. שאלו המון שאלות... אחים ואחיות, הורים, ארצות לידה, בית ספר לכיתה א'-ב'... השד יודע למה הם צריכים לדעת את זה, אבל שיהיה. היו המון שאלות, היתה לי מאבחנת נחמדה, ובסך הכל היה נחמד. היו גם שאלות של השלמת משפטים, פירושי מילים וכו', שקצת הזכירו לי את הפסיכומטרי... אבל שוב, שיהיה.

עד כאן זה עוד היה סביר. אחרי זה זה כבר נעשה נוראי.

הייתי אמורה לעשות את הבדיקה הגופנית. הגעתי, נתתי להם את הבדיקות שהבאתי איתי, וגיליתי שהן לא טובות. הייתי צריכה לחכות שם במשך כמה שעות עד שהכל סודר. אחרי כמה זמן הודיעו לנו שבגלל שכבר כמעט אחה"צ אין רופאות לבנות. כלומר, אנחנו צריכות לבחור אם אנחנו רוצות בדיקה על ידי רופא או לדחות ליום אחר. אמרתי שהגעתי עד כאן ובזבזתי כמה שעות טובות על המקום הזה, אז כבר נסיים את זה.

אני מזכירה את הבדיקה עצמה כי היה לי רופא ממש נחמד, ואחרי שנתתי לו את כל הפרטים הרפואיים שלי, כולל בעיה X והכל, הוא אמר לי כל הכבוד. שאלתי למה אז הוא אמר שזה על זה שאני מתמודדת עם כל הדברים שאני מתמודדת איתם, ולמרות זאת אני נשארת אופטימית. זה גרם לי לחשוב על מר ג'. (-:

הלכתי לעשות את הפסיכוטכני, למרות שהשעה כבר היתה ארבע ולא היה לי כוח, ואז גיליתי שהם צריכים אישורים על ההקלות שיש לי. אמרתי שאני בכלל לא צריכה את ההקלות, ובגלל זה לא שלחתי להם את האישורים, אבל הם שלחו אותי לברה"ן. ברה"ן אמרו שהם כבר שלחו לי זימון (כל אדם עם פסיכולוג צריך לעבור בברה"ן...), אז הם שלחו אותי חזרה לבירורים של ההקלות... בקיצור, אלה היו עשר דקות שבהן הלכתי שוב ושוב שני מסדרונות. בסופו של דבר הם החליטו שהם ידחו לי את הפסיכוטכני לאותו תאריך, הווה, אתמול.

אני חושבת שיצאתי משם בערך בארבע וחצי.

סה"כ בערך 7 שעות.

22.7, 7:25. נכנסת שוב ללשכת גיוס תל השומר. הפעם אני כבר מוכנה לזה שיש מצב שזה יקח לי את כל היום. נכנסת לבניין עצמו ומורים לי לעלות לעשות את הפסיכוטכני. היה יכול להיות נהדר, רק שזומנתי לשמונה לברה"ן.

בירורים, בסוף שולחים אותי למעלה לברה"ן. אני מחכה שם שעה וחצי, ובתשע נכנסת לפסיכיאטר. שיחה של איזה חצי שעה, מבררים את כל הפרטים והכל, עונה על הרבה שאלות מוזרות, וכמו שאמרו לנו מספרת תמיד את האמת. אחרי שהוא סיים הם שלחו אותי למעלה לסיכום פרופיל. "מחשב אפור." "מה?" "קומה למעלה מחשב כחול." "אפור או כחול???" "כחול."

ברור שלמעלה אין לא מחשב אפור ולא מחשב כחול. פניתי לחיילת וביקשתי עזרה, בסופו של דבר מצאתי למי אני אמורה ללכת. נכנסתי לתור והלכתי לשבת לחכות עוד בערך שעה וחצי.

Long story short, פרופיל 45. רק על המשקפיים הורידו לי ל-72, אז די ציפיתי להורדה נוספת, אבל... זה קצת כאב. חלמתי על טייס והכל, וזה קצת כואב לראות שגם אם הייתי עושה את ניתוח הלייזר שרציתי לעשות, לא הייתי יכולה להגיע לטייס.

משם ירדתי לפסיכוטכני. הם אישרו את המכתב שנתתי להם וקיבלתי הערכת זמן והפסקה בין הבחינות. Needless to say, לא השתמשתי באף אחד מהם. חיכיתי שם קצת, ובסופו של דבר נכנסתי לעשות את הפסיכוטכני. התחלתי לעשות את הבחינה - היה ממש נחמד. עשינו סימולציה בביה"ס בתחילת השנה, ואני חייבת לציין שדי נהניתי. כמובן שכל הטריקים והדברים שלמדתי לפסיכומטרי היו מאוד שימושיים ביותר ממבחן אחד (30 אנלוגיות בשלוש וחצי דקות! הא!). 

והרי לא יכול להיות שאני מגיעה ללשכת גיוס ולא נופל החשמל, אז זה קרה באמצע המבחן. זה היה משעמם, אבל שרדתי.

מפה לשם יצאתי מתה"ש בשלוש וחצי.

סה"כ שמונה שעות.

מה שהופך את זה ל-15 שעות צו ראשון. זה היה פשוט תענוג.

וכמובן שבשני המקרים התעוררתי חולה ביום שאחרי. יאי. אז אמנם היום אני מרגישה פחות גרוע מאשר בפעם הקודמת, אבל עדיין...

אן.

עריכה: דפ"ר 90! Yeah baby.