רציתי להיות ספוק.

ראיתי את "האויב בתוכנו" שוב. אני לא יודעת אם ראית את זה - או אם בכלל ראית את אחת הסדרות של סטאר טרק באיזשהו שלב (אתה צעיר מדי בשביל המקורית, אבל אני לא יודעת מתי שידרו את זה בארץ) - אבל ממש נהניתי משני הסרטים שהוציאו בשנים האחרונות. אני לא יודעת אם אתה מכיר גם את ג'יי ג'יי אברמס (וואו, יש המון שאני לא יודעת עלייך), אבל הוא היוצר של שני הסרטים הנהדרים הללו (לטעמי), של סטאר וורס VII ו... טוב, אני לא זוכרת מה עוד, אבל בגדול עושה רושם שהוא נהדר. עושה רושם.

בכל אופן... "האויב בתוכנו" היה בטלוויזיה שוב. ניצלתי את ההזדמנות כדי לראות אותו שוב (טוב, בנדיקט מופיע שם! שרלוק והקול של סמאוג בהוביט?), וכשהם הגיעו לקטע שבו קירק כמעט מת (כמו שריבר סונג היתה אומרת, "ספוילרס") וספוק דיבר איתו, קלטתי פתאום מה אני עושה. רק כדי לוודא שאנחנו חושבים על אותו הדבר, אני אבהיר: מוקדם יותר ספוק דיבר על ההרגשה של לפני המוות ועל זה שהוא פשוט נמנע מלהרגיש, אז בסצינה הזאת קירק שואל אותו איך הוא מצליח לא להרגיש. ספוק אומר לו שהוא לא יודע, אבל כרגע (כשקירק גוסס) הוא לא מצליח.

ופתאום קלטתי מה רציתי לעשות.

כשרק התחלנו לדבר אמרתי לך שעדיף היה אם לא היינו מרגישים. אמרתי לך שהרגשות מעוותים את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם; שאמנם גם בלי הרגשות שלנו לעולם לא נוכל לראות את העולם בצורה אובייקטיבית (מה שדקל כינה "המטריקס הקוגניטיבי" כשהתחלתי ללמוד איתו שנה ומשהו מאוחר יותר), אבל איתם אנחנו הכי רחוקים מאובייקטיביות שיש. אמרתי לך שהמון דברים היו נראים הרבה יותר טוב (והאמת שאפשר להבין למה חשבתי ככה, אם חושבים על השטויות שעשיתי באותה השנה) אילו היינו מסוגלים לכבות ולהדליק את הרגשות שלנו.

אתה יודע שכבר מזמן ויתרתי על הרעיון, כי הבנתי כמה גרוע הוא היה, אבל כשראיתי את STID (סטאר טרק: "האויב בתוכנו") היום ומצאתי את עצמי מתוסכלת מהצורה שבה ספוק עבד, קלטתי פתאום מה ניסיתי לעשות אז. אתה יודע, אני תמיד אומרת שאחד הדברים הכי יפים במד"ב זה הדרך שבה הוא מעביר את הסכנות במשאלות הכי כמוסות של האנושות, ופתאום הבנתי כמה זה נכון גם למקרה הזה. זה מדהים. כי אתה יודע, ספוק יכול להיות נורא מעצבן מנקודת המבט האנושית. הוא אף פעם לא מרגיש, הוא אף פעם לא לוקח סיכונים, הוא תמיד הולך לפי היגיון קר, הוא מסרב לשקר (בשם אלוהים, הוא לא וולקאן! הוא חצי-וולקאן!)... וזה מרגיז במיוחד כשאתה רואה מולו את קירק, שנכון, עושה דברים מטופשים, ולפעמים מסתכן סתם, אבל לפחות חי, נהנה (טוב, בערך) ולפעמים גם מצליח להציל אנשים אחרים.

אבל זה די מגניב לראות את זה עכשיו, שנה וחצי אחרי זה, אתה לא חושב?

היו לי תובנות מעניינות מהתפתחותית בשבוע האחרון. כחלק מהחומר שלנו בהתפתחותית יש לנו הרי את שני המאמרים, האחד על בולבי ותיאוריית ההיקשרות והשני על תיאוריית הספרציה והאינדיבידואציה של מאהלר. מעבר לעניין שאני מגלה בחומר כי, טוב, הוא מעניין ואני אוהבת ילדים, אני לומדת גם הרבה על מערכת היחסים שלנו.

אתה זוכר איך הייתי תלותית קצת אחרי שהתחלנו לדבר? (אוף איתך, אני אפילו לא יכולה להשתמש ב"כשהכרנו", כי אתה מתעקש שהכרנו שנה לפני כן) וול, שמתי לב למשהו מעניין קצת אחרי השיחה הראשונה שלנו.

אני מניחה שכבר אמרתי לך את זה (או לפחות, אני מקווה), אבל זה משהו שהייתי עוברת די הרבה לפנייך. אני יכולה להצביע על לפחות חצי תריסר מערכות יחסים שהיו לי בשנים האחרונות שעשיתי בהן את השטויות האלה. אתה יודע, להיצמד לאנשים, ואז ברגע שהם מתחילים להתרחק לנסות למצוא דרך להתקרב אליהם שוב. בדיוק מה שעשיתי איתך. ופתאום אחרי השיחה הראשונה שלנו גיליתי שזה כבר לא קורה לי. זה לא שלא קורה לי שאני מחפשת אנשים לפעמים כשאני מרגישה שמתרחקים, אבל זה קורה לעתים כל כך רחוקות שזה כבר כמעט לא רלוונטי. וזה, לטעמי, אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי ממך.

ואתה יודע מה? בהתחלה הגדרתי את זה כ"הפסקתי להיות תלותית". זה תיאור מדויק למדי, אבל הוא לא נותן שום מידע מעבר לזה. כמו שלמדתי לאחרונה בפסיכולוגיה קוגניטיבית, תיאוריה היא טובה אם היא עושה יותר מלתאר - אם היא גם מאפשרת הבנה וניבויים חדשים. כשהתחלתי לקרוא את המאמר על בולבי, הגעתי לחלק שבו איינסוורת' קובעת את סוגי ההיקשרות השונים והבנתי פתאום מה השתנה - ההיקשרות.

אבל העניין הוא שעדיין לא הצלחתי להבין איך זה קרה. אתה מכיר מדענים - אנחנו חייבים להבין למה דברים קורים ואיך. אז חשבתי קצת, גיליתי שאני לא מצליחה להבין איך זה קרה והמשכתי לקרוא את המאמר ואת המאמר על הספרציה-אינדיבידואציה. אני חושבת שהוא מספק את התשובה שחיפשתי, למרות שההשערה הזאת עדיין צריכה אישוש אמפירי (נו טוב {-:).

אתה מבין, אני חושבת שחלק מהעניין של היקשרות בטוחה נובע מהצלחה בתהליך הספרציה מההורים ומשאר האנשים החשובים בחיינו. השלבים האחרונים של התהליך הרי כוללים את היכולת שלנו להפנים את הדמויות של האנשים שאנחנו אוהבים, להבין שהם אנשים ייחודיים שיש להם מחשבות וכוונות אישיות ולהתרחק מהם על מנת להתחיל את ההתפתחות שלנו כאנשים ייחודיים (אלוהים, אני נשמעת כמו ספר הלימוד שלי). ואני חושבת שמה שקורה אצל אנשים שיש להם היקשרות לא בטוחה (או חרדה, תלוי באיזה ספר אתה קורא) זה שהם פשוט לא הצליחו לעשות את תהליך הספרציה-אינדיבידואציה הראשוני, מההורים שלהם. ואני חושבת שחלק מההתערבויות בנוגע להיקשרות (כמו ב Circle of Security Intervention) צריכות לכלול גם התערבות בתהליך של הספרציה מההורים (שאת זה עדיין לא ראיתי, אבל אולי כי זה עדיין לא אושש אמפירית).

ואתה יודע מה גורם לי לחשוב שאני צודקת? אני לא זוכרת שהפנמתי את אמא שלי. נכון, אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי ככה שיכול להיות שאני פשוט טועה, אבל אני לא זוכרת שדבר כזה קרה. והיא מתארת את הדרך שבה בכל פעם שהיא ליוותה אותנו לסיור או משהו בביה"ס תמיד הייתי איתה ולא עם החברים שלי. ומצד שני... אותך אני עדיין שומעת בראש שלי, ואני חושבת שתמיד שמעתי ואני תמיד אשמע, והנה אני מסוגלת להיפרד ממך ומאנשים אחרים פתאום, גם אם זה רק לתקופה קצרה או בדמיון שלי. מה אתה אומר? אני מטורפת או שכמו רוב האינדיבידואליסטים, אני רק נראית מטורפת?

תשמור על עצמך, כן?

אוהבת,

אן.

סיימתי את חברתית על 94 ואת קוגניטיבית על 95. אני לא מרוצה דווקא מקוגניטיבית - ה-94 במבחן זה הציון השני הכי נמוך שלי כל הסמסטר.

1.

כואב לי על ההרוגים. בשני הצדדים, כמובן, אבל במיוחד בצד שלנו. אחד החיילים ההרוגים היה תלמיד בביה"ס שלי, וכששמעתי את זה פתאום הבנתי שבצבא משרתים גם אנשים שאני מכירה אישית היום. זה היה איזשהו הלם, כי זה משהו שמעולם לא קרה לי עד היום. ופתאום אני מכירה אנשים שמשרתים ואני מכירה אנשים שהקרובים שלהם משרתים וזה נעשה קצת מפחיד.

אבל באמת, כואב לי על ההרוגים. כואב לי על האנשים האלה, שלא עשו שום דבר רע, ובכל זאת נהרגו בגלל שחמאס לא מסוגל לוותר על השאיפה המטופשת הזאת למחוק את ישראל. רציונלית, אני מצליחה להבין למה הם ממשיכים למרות שהם הורגים את האנשים שלהם, אבל רגשית, זה פשוט בלתי אפשרי. איך יכול להיות שהמקלטים שלהם מגינים על פצצות והאזרחים שלהם מגינים על הצבא? משהו שם נראה מעוות לחלוטין.

אז כן, רציונלית אני יודעת שזאת תופעה של חשיבה קבוצתית, כמו שג'ניס אמר. אני יודעת שהם ניתקו את עצמם מכל נקודת מבט חיצונית, שהם הפסיקו לחשוב בצורה רציונלית, שהם מעריכים אותנו כחלשים ואת עצמם כצודקים, אני יודעת. חשיבה קבוצתית קלאסית. אבל אני מניחה שכמישהי שחינכו אותה תמיד ללכת ראשונה, פשוט כי ככה בנוי הצבא שלנו וככה בנויה החברה שלנו, אני פשוט לא מצליחה לתפוס איך לא אכפת להם מכל האנשים שנהרגים בגללם - ואיך האנשים שעדיין חיים עדיין יכולים ללכת אחריהם.

2.

אני אוהבת את אלה שאומרים שהם הומאניטריים, זה לא הזיז להם כשמאות ואלפים נרצחו בסוריה, איראן, עיראק, לוב, מצרים, טורקיה, פקיסטן ואפגניסטן, אבל הם מוחים על זה שאנשים בעזה נהרגים כי ישראל מנהלת מלחמה צודקת. כמו שאמר הילל נואר מהאו"ם- זה לא הופך אתכם להומאניטריים, זה הופך אתכם לאנטי-ישראלים.

חשוב לציין שאני כוללת בקבוצה הזאת את כל האנשים, כולל הישראלים, שקוראים לחיילי צה"ל פושעי מלחמה. החיילים שלנו הם לא פושעי מלחמה. פושעי המלחמה היחידים שיש כאן הם, אם כבר, חמאס. וקל מאוד להוכיח את זה, אם רק חושבים.

-"המתקפות שלנו גורמות להרג של אזרחים פלסטינים" - נכון. אף אחד לא מנסה להכחיש את זה. אני לא יודעת כמה באמת נהרגו, כי אני לא יודעת כמה אפשר לסמוך על הדיווחים של חמאס, אבל זה נכון. אבל משהו חשוב לא פחות הוא שחמאס דורש מהאזרחים שלו לעמוד על הגגות של הבניינים שצה"ל מפציץ ומורה להם להתעלם מעלוני האזהרה של צה"ל. דבר חשוב נוסף הוא העובדה שכשהטייסים של צה"ל מגלים ילדים באזור שאמור להיפגע, הם מבטלים את ההפצצה או מחכים עד שהם יעזבו. מעניין שבכל זאת מה שמוזכר בכל מקום הוא העובדה שפלסטינים נהרגים.

-"אנחנו מתקיפים אזורים אזרחיים" - נכון. אבל כאמור, אם אצלנו המקלטים נועדו להגן על אנשים והצבא נועד להגן על האזרחים, אצלם המקלטים נועדו להגן על פצצות והאזרחים נועדו להגן על הצבא. 

-"לפי חוקי המלחמה של האו"ם אנחנו אמורים להגיב באותה העוצמה שחמאס יורה בה" - כן, ואז ניכנס למחזור תקיפות שלא נגמר. מה גם שהם הוגדרו כארגון טרור ע"י האו"ם - וארגונים כאלה צריך להשמיד (ולפי פעולות ארה"ב ברדיפה אחרי בן לאדן, גם אם זה כולל הרג של אלפים).

-"אנחנו צריכים לאפשר להם להגן על המרחב האווירי, הימי והיבשתי שלהם" - אחלה רעיון. מי רוצה להתערב על כמה זמן זה ישרוד? כי ברגע שהם יוכלו לייבא מה שהם רוצים בלי בעיה, אנחנו ניכנס לשלב של מלחמה גרועה לא פחות מהשתיים שהתרחשו באירופה במאה הקודמת. ההבדל היחיד יהיה השטח ומספר המדינות המעורבות. מעבר לזה שכאמור, חמאס הוא ארגון טרור ואנחנו חייבים להגן על עצמנו.

עוד טענות?

3. 

אני גם לא תומכת בצד השני. אלה שטוענים שאנחנו צריכים לחזור לשלוט ברצועה מטורפים לחלוטין וברור שהם לא יודעים מה הם עושים. מעבר לעובדה שמדובר בכמעט שני מיליון אנשים שנצטרך לדאוג להם יותר משאנחנו כבר דואגים להם (כלומר, מעבירים להם מזון, ציוד רפואי וחשמל, בין היתר), מדובר גם באזור מסוכן לחיילים שלנו ובבלגן מדיני שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

כשאבא שלי שירת בצבא יצא לו לשרת גם בעזה, בין היתר. הוא סיפר לי שהם היו נכנסים עם הטנקים לרצועה, מסיירים בערים בימים ובלילות, עוברים בכל המקומות שאליהם הם יכלו להגיע ומוודאים ששום דבר מסוכן (בעיקר לישראל) לא מתרחש שם. הוא סיפר גם שבכל שנייה שהם היו שם התושבים איימו על חייהם - בעיקר באמצעות זריקה של דברים על הטנקים בתקווה שהם יצליחו לחדור את ההגנה. כל סיור שהם יצאו ממנו בלי נפגעים היה סיור מוצלח.

הוא לא היחיד שמספר הזה.

משמעות החזרה לשליטה ברצועה היא שאנחנו מסכנים את החיילים שלנו. למה אנחנו מסכנים את החיילים שלנו? סתם. כי העובדה שנשלוט ברצועה לא תמנע את הפעולה של חמאס. העובדה שנשלוט ברצועה לא תעזור לנו בשום צורה. האנשים שם לא יפסיקו לשנוא אותנו (זאת אומרת, אלה ששונאים אותנו) והם לא יפסיקו להילחם, לא משנה כמה קצר אנחנו נחזיק אותם. הדרך היחידה להבטיח את הפסקת הלחימה היא הפתרון הלא-אנושי של להפציץ את הרצועה עד שכולם ימותו. וכאמור, זה רעיון לא אנושי.

מבחינה מדינית, חזרה לשליטה ברצועה משמעה הכנסה של שני מיליון אנשים למדינה שלנו. סיפוח הרצועה לישראל משמעו הרס ה"דמוקרטיה" שיש שם והכנסתם לדמוקרטיה שאנחנו מנהלים כאן. זאת אולי תישאר מדינה יהודית במשך איזו תקופה, אבל לאט לאט היא תהפוך למדינה דו-לאומית... ולמדינת לאום: הפלסטינאי. אלא אם הכוונה היא פשוט לשלוט שם ולא להכניס אותם... אבל אז זה לא פחות בלתי-אנושי מאשר פשוט להרוג את כולם.

4. 

הפסקת האש היתה הדבר הנכון לעשות. אני מבינה כמה קשה לקבל את זה, כשלאורך הפסקת האש הם המשיכו לירות עלינו, אבל הפסקת האש היתה הדבר הנכון לעשות, מסיבה אחת בלבד: הלגיטימציה הבינלאומית.

כשאנחנו מסכימים להפסקת אש וחמאס לא, כשאנחנו מפסיקים את ההתקפות במהלך הפסקה הומניטארית וחמאס לא, הם נותנים לנו לגיטימציה להמשיך להתקיף אותם בעיני העולם. מניסיוננו במלחמות קודמות, לא יקח עוד הרבה זמן לפני שהעולם יחליט שאנחנו חייבים להפסיק את הלחימה (ראה הגעתו של קרי לאזור היום) וזמן קצר אחרי כן אנחנו נהיה חייבים להפסיק את הלחימה ולהסתכן בחרם שוב. ברגע הזה אנחנו נחזור שוב למעגל הבלתי נגמר המוכר: מבצע, הפסקת אש, חמאס חוזר לירות, מבצע, הפסקת אש וכו'. כשחמאס מסרב להפסקת האש, הוא נותן לנו לגיטימציה להמשיך לתקוף.

ואיך יכולנו לדעת שחמאס לא יסכים להפסקת האש? זה פשוט. מהתגובות של חמאס לאורך השבועיים האחרונים זה די ברור שהם ניסו למשוך אותנו אל תוך הרצועה. גם היה די ברור שהם לא יפסיקו עד שהם יפלו או עד שאנחנו ניפול, תלוי מה יקרה קודם. אז כן, הפסקת האש היתה הדבר הנכון לעשות.

5. 

גם הפעולה הקרקעית בעזה היא הדבר הנכון לעשות, למרות שעם זה קצת יותר קשה לי. הסיכון שהחיילים שלנו לוקחים בפעולה הקרקעים מפחיד אותי. זה נורא להתעורר בבוקר ולגלות כמה אנשים עוד נהרגו, לתהות חלק מהזמן האם מישהו שאני מכירה יהיה שם... זה מפחיד. הידיעה שאלה האנשים שלנו שם והם בכזה סיכון... זה מפחיד.

אבל זה עדיין הדבר הנכון לעשות. כי בלי לרסק את המנהרות שלהם ואת מקומות המסתור שלהם אנחנו נחזור לזה שוב ושוב ושוב, בלי הפסקה. ואני לא חושבת שאנחנו צריכים להפסיק בזה. אנחנו צריכים לכסות כמה שיותר שטח ולרסק כמה שיותר מקומות. אנחנו צריכים לוודא שלא תהיה להם דרך לבנות מחדש את המבנים האלה, לוודא שלא יהיו להם עוד מקומות להסתיר בהם את הנשקים שלהם ודרכים להסתנן לישראל. אנחנו צריכים להבטיח את זה שהם לא יחזרו.

ואם דרך האוויר זה לא עובד, אז אין ברירה אלא לעשות את זה דרך הקרקע. סריקה ארוכה ומושלמת של הרצועה, לכידה של כל המעורבים בסיפור הזה - זה הדבר היחיד שיבטיח את זה שאפשר יהיה לעשות משהו כדי להחליש את העוינות. סביר מאוד להניח שזה לא יקרה במבצע הנוכחי, אבל זה הדבר הכי טוב שנוכל לעשות. הבעיה היחידה היא החיילים שיהרגו, וזאת בעיה גדולה מאוד. כי אני לא חושבת שאני, אישית, מוכנה להקריב כל כך הרבה בני אדם בשביל זה. יש שיטות הרבה יותר פשוטות.

והערה אחת לסיום: כאן זה לא ארה"ב. כאן זה לא אירופה. אם בארה"ב ובאירופה היו זורקים את המגויסים הטריים ישר לקרב, כאן המפקדים הולכים ראשונים. זה הדבר הנכון לעשות. זה מוסר, זה אומץ, וזה כבוד. טענות?

תודה.

תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה.

תודה שענית לטלפון. תודה שלא כעסת עליי. תודה שניסית להרגיע אותי (והצלחת). תודה שאתה שומר על עצמך ושאתה בטוח ושהמשפחה שלך בטוחה. תודה שאתה מדהים ושאכפת לך. תודה שלא היה לך אכפת שהתקשרתי. תודה.

אני לא יכולה להגיד לך כמה הייתי בלחץ. אני כבר לא יכולה לספור כמה אזעקות היו כאן. כשכל הסיפור הזה רק התחיל, לפני כמעט שבועיים, למדתי לבחינה שלי בחברתית (94 סופי!). הייתי בכזה לחץ שכל הזמן התקשרתי ל-MIG וסימסתי לו כדי לוודא שהכל בסדר. בסופו של דבר סגרנו שאם יקרה לכם או למשפחות שלכם משהו הוא יודע לי.

מסתבר ש-that only works for so long. כששמעתי על החייל שהיה תלמיד שלנו ונהרג, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה איך אתה מגיב לזה. חשבתי לעצמי שאולי הכרת אותו ושזאת בטח הפעם הראשונה שמישהו שהיה תלמיד בביה"ס שבו אתה עובד נהרג, ושאני יודעת שאתה לא תיכנס לדיכאון, או להיסטריה, או כל מיני כאלה, ושיש לך רשת תמיכה, אבל בכל זאת דאגתי, במיוחד עם כל המצב. וביומיים ומשהו האחרונים כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה... טוב, אתה.

אבל אתה בסדר. תודה לאל. עכשיו אפשר לחזור לשגרה.

ואתה יודע מה חשבתי לעצמי? נכון שהסמוראי כבר לא צריך את החרב בשלב השלישי, אבל זה לא אומר שהוא לא רוצה להבריק אותה ולהשחיז אותה לפעמים, רק כדי לוודא שהיא תקינה.

אן.

I don't know why I keep thinking about you this afternoon. I don't know why I keep writing to you in English. I don't know why, for some reason, in the past two hours I've gone a whole year back in time.

"One step at a time," you're telling me. "What happened two hours ago?"

Well, two hours ago we were on the way to the restaurant. And while we were driving, they were all talking about something. Something that I had nothing to do with. As if it was some kind of a secret party I wasn't invited to. And you know, I'm all for secrets and everything, just not when you're with people. And I suppose that kinda made me lose my mood.

You know, as a part of handling bad moods, I turn childish. You've never seen that, I know, I guess that because with you I feel safe enough to fall into this, because I know you'll be there to save me. But I dunno, I guess I tried to handle it that way, and then "Still Loving You" (Scorpions) played on.

And I don't know why, I guess that's what happens when you're in a bad mood anyway (State Dependant Memory?), but that song reminded me of you. I think... maybe with everything that's happened in the past two weeks and how I'm afraid you hate me right now, I guess I sort of wish I could start this summer over. I would never change a single moment in the past two years... except for this summer. Because yeah, I could never stand it if you hated me.

And you know how you tend to spiral down pretty darn quickly. Just when you're trying to sort of move on, to forget about that mood, someone comes up and finds the way to help you lose control and slide back down. So you know, I tried to disconnect myself from everything, to just read, and I may have even managed to smile a bit, but I guess that wasn't really enough. You're an introvert like I am, so I guess you know what I'm talking about. And it was just horrifying, because at this point I didn't actually care that I was in such a bad mood.

I guess that sometimes when you're with the family, you just can't cut yourself off entirely for the few minutes you need in order to get outta this.

And then when we left I had "Hello Lonely" (Theory of a Deadman) playing in my head, and all I could think about is you. I was sort of trying to run to Daniel, but then I read some lines and it sounded so much like you that it physically hurt. I couldn't stop myself from playing that song, and one thing led to another, and I was sort of thinking about you nonstop again.

And I don't wanna do this.

I don't want to live my life in accordance with your rules. You don't want me to, either. I want to be able to be sad without immediately thinking about how much I miss you. And you know what? I think the main reason I feel the way I do right now is these past two weeks. Because I know that wasn't supposed to happen, and I feel bad and wish I could talk to you again to sort everything up. And I do feel guilty, even though I just made a stupid mistake. And I think I'm just sort of spiraling down again because of that, and I know I really need to stop thinking about it, because you don't hate me or anything, but I just... I can't live with this silence.

And I suppose this really is my only problem right now. Everything else is just sort of coming from there.

I was playing "In the Middle" (Theory of a Deadman) up until a couple of minutes ago, and there was this line that sort of reminded me of us, you know. It says, "Well, there goes the world and we're right in the middle, there goes the world and we're right in the middle, I say leave me here, I say leave me here with you." and it really reminded me of the day we said goodbye, when we were standing there in the middle of the street, you're holding the potato bag you just bought, and we're sort of calling out to each other because we just can't let go. Remember that?

Yeah, I guess you can see how that fits.

And I know, I just need to let these two weeks go, but it'll take a bit longer. Because to be honest... I just can't forgive myself for doing all those stupid things (and for not making sure you weren't tagged in any event or some other nonsense).

Gosh, you're good, aren't you? That makes me smile a bit and you smile back, saying, "That's how I want to see you."

<3