Somewhere deep down, you can still feel that five-year-old child you used to be.

It doesn't matter how old you are. It doesn't matter how long it's been. It doesn't even matter what's going on in your life. You can still feel him, wanting the world to revolve around him; thinking he's the most important; looking for someone to protect and comfort him. He's always there, curled into a ball in the corner, fighting the tears threatening to escape his eyes and drown him whenever he's not the most important or the centre of everything.

He never leaves. He's always there, no matter what happens. He doesn't know how to show he needs help; he doesn't know how to show he's terrified of losing the people he cares about; he doesn't even know how to show he cares. He wants to be important to someone—needs to be important to someone—but he can never say it, because he doesn't know how. He's too vulnerable to be able to say it out loud. He desperately wants it, but at the same time, he doesn't think it's possible. He doesn't think it's right. 

Because why should anyone put him first, when they've got all these wonderful people around them?

Why should anyone put him first, when even he can't put himself first?

They shouldn't.

And every now and then, he ends up curling into a ball and crying again, because that's the only way he can express the way he feels. The pain, the loneliness, the guilt, the desires that make his heart ache — all the feelings he could never describe to someone else, because he just doesn't know how. Because he's just a child.

He has no skin. The only thing he can do is try to help and look after everyone else before running back to his bed and hiding underneath his blanket. In the only safe place he has, where he can pretend, just for a little while, he doesn't exist. 

And every now and then he cries again as he realises just how lonely he really is, before starting it all over again. 

מוזר לי כשאומרים לי שאני חשובה.

אני לא יודעת למה. לא, בעצם, אני כן יודעת למה. ברור שאני יודעת למה. מאז שהייתי קטנה תמיד הייתי זאת שמגנה על כולם, ששומרים על כולם, שמצילה את כולם. אם זה בבית, אם זה בביה"ס, אם זה באינטרנט. בכל מקום. תמיד הייתי זאת שמגנה על כולם, ובגלל זה כולם תמיד היו חשובים יותר.

דיברתי איתו על זה אתמול. דיברנו על זה שזה מה שגורם לחלק מהבעיות שלי כרגע ואמרתי שאני יודעת, אני יודעת שבגלל זה דאגתי למר ג' ובגלל זה אני דואגת לאנשים שסביבי ובגלל זה אני לא מצליחה לדבר על עצמי. בגלל זה כולם תמיד באים קודם ואני בסוף, רק כשלאף אחד אין דאגות אחרות. הבנתי את זה כבר לפני חודשים. אבל זה לא באמת עוזר לי שהבנתי את זה, כי זה בראש, והלב לא תמיד עוקב אחרי מה שהראש אומר.

וגם על זה דיברנו אתמול. כי אני אולי בת 20 מבחינה שכלית, אבל מבחינה רגשית אני עדיין ילדה בת 5 שמפחדת שיעזבו אותה ושלא יודעת איך להתמודד עם הרגשות של עצמה.

היום... היום המצב היה רע. הוא אף פעם לא באמת טוב, אבל היום הוא היה ממש רע. רע מספיק בשביל שכשא' שאל מה קרה, אמרתי שאני בחיים, זה מה שקרה.

והוא הסתכל עליי ושאל מה קרה. ואמרתי ששום דבר. והוא שאל שוב, ושוב אמרתי ששום דבר. והוא לא ויתר, אז אמרתי שנדבר עוד מעט, כי מישהי נוספת היתה במשרד. ואני לא יודעת אם באמת התכוונתי לזה או שלא, אבל הוא יצא לתקלה, וכשהוא חזר ושאלתי אותו מה היה הסיפור הוא התיישב מולי ואמר, "עזבי את זה, את יותר חשובה."

ופשוט דיברנו. ובכיתי, המון. ודיברתי על הכל, על כמה שאני מפחדת לאבד אנשים (ואמרתי לו כמה שמה שהוא אמר לי בבוקר בנוגע לק' הרגיע אותי), ועל כמה שנמאס לי להיפגע אבל גם נמאס לי להיות לבד, ועל כמה שאני לא מסוגלת לסמוך על עצמי וכולם סביבי רק מבלבלים אותי. והכל בכלל התחיל מהודעה שלא ציפיתי לה אתמול (ומאז אני לגמרי off כי לא היה לי מושג איך להגיב), וסיפרתי לו על זה ועל AK ועל כמה שאני בכלל לא מבינה מה קורה ושאני עייפה מלחשוב כל הזמן על מה שהצד השני חושב ומרגיש ומתכוון.

ובאיזשהו שלב כזה ירדנו להביא כל מיני דברים ויצאנו לאיזה קריאה וכאלה, ומדי פעם הוא ענה לטלפונים וכאלה, אבל כל פעם שמשהו קטע את זה הוא חזר והמשיך את השיחה (או שאל איפה היינו אם זה היה ארוך).

ואני עדיין מפחדת לאבד אותו, במיוחד אם הוא יחזור לקשר עם מישהי אחרת (וגם את זה אני צריכה להבין עדיין), אבל זה כאילו... קצת פחות מפחיד. כאילו הצלחתי להיפתח ובכל זאת לא נפגעתי, ובאמת שהרגשתי יותר טוב אחרי השיחה שלנו. ואני חושבת - מקווה - שגם הצלחתי קצת לעזור לו.

ולא אכלתי, כי אני גרועה בזה. כל מה שאכלתי כל היום היה בן & ג'ריס. והוא כל הזמן מזכיר לי לאכול ביומיים האחרונים, כי משום מה אכפת לו.

ואני לא מבינה למה, למרות שאנחנו די קרובים כבר בערך שנה.

אבל אני אף פעם לא מבינה למה לאנשים אכפת ממני, אפילו לא לאנשים שאני מכירה שנים.

והוא אמר שהוא שמח שאני פה. ואמרתי שגם אני. כי טוב לי פה.

ואני לא חושבת שאני יודעת איך להתמודד עם זה. ואולי, רק אולי, הדרך שלי להתמודד עם זה היא ליצור בלגן בראש שלי, כדי שלא יהיה טוב, כי את זה אני כבר מכירה.

וזה לא משנה שאני כבר עייפה מזה.

*אתמול כשדיברנו הוא ניסה להבין למה אכפת לי שא' קרוב למישהי אחרת. והוא חקר וחקר וחקר ולא היתה לי תשובה ובסוף יצא לי, "כי הוא שלי". הוא אמר שזה יפה שאני מסוגלת להגיד שהוא חשוב לי, ושהחרדה שלי לא מונעת ממני להיקשר למרות הכל.

הכל מתחיל כשאני רוצה משהו, ואז, בטעות, הוא גם קורה.

ואז אני מרגישה אשמה. 

ואז אני דואגת לאנשים שזה משפיע עליהם, כי מישהו צריך לשמור עליהם.

ואני לא מצליחה לפתור את זה, כי אני לא אחראית לכולם, למרות שאני מרגישה שכן. 

ואני דואגת וחרדה ומדוכאת כי יש לי יותר מדי בראש. 

ואז אני גורמת לאנשים האלה לדאוג לי, כי הם רואים שמשהו קורה. 

ואני מרגישה עוד יותר אשמה. 

וזה גורם לי להרגיש עוד יותר גרוע.

והם דואגים עוד יותר. 

ובסופו של דבר אני לא מצליחה לצאת מזה כי זה רק הולך ומתדרדר. 

אני כבר לא יודעת אם כואב לי ואני מרגישה מבולבלת בגלל דברים אמיתיים או בלי שום קשר למציאות. כל מה שאני יודעת זה שאני עייפה מכל הסיפורים האלה ופשוט אין לי כוח להיות פה. 

התחלתי לכתוב פוסט לפני כמה ימים, כשהפוקימון גו סירב לעבוד והיה לי משעמם ברכבת, אבל אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב אז אני מניחה שזה לא משנה. 

ברביעי שעבר ק׳ השתחררה.

עדיין אין לי מושג איך להגיב לזה. זה עדיין לא נתפס לי שק׳ באמת באמת השתחררה. זה מרגיש כאילו היא תמיד היתה פה (למרות שזה בעצם קצת פחות משנתיים), וזה נראה הגיוני שהיא גם תישאר. זה עדיין מוזר להיכנס למשרד ושהיא לא שם. 

אני די בטוחה שהסיבה שעוד לא בכיתי זה כי עדיין לא עיכלתי את זה. 

אבל ביום ראשון א׳ ואני דיברנו עליה וככל שדיברנו קלטנו כמה באמת זה ריק בלעדיה. אנחנו היינו הכי קרובים אליה, אז אני מניחה שזה לא כל כך מפתיע, אבל עדיין. אחת החדשות אמרה שאנחנו ממש מגזימים וזה היה כזה, ״כן, את תביני כשתהיי כאן״. היא די אחת הוותיקות האחרונות. 

ואני יודעת שזה תמיד ככה, אבל זה לא משנה את איך שזה מרגיש. 

וברור שאנחנו עדיין בקשר איתה והכל, אבל קצת קשה לי שהיא לא פה. וכמעט התחלתי לבכות ביום ראשון וא׳ עושה לי, ״לא, אל תבכי, גם אני אתחיל.״

אבל כן, תמיד היינו שלושתנו. קבוצה שכזאת. 

אחד הדברים הכי מוזרים בכל הסיפור הזה זה כמה שאני מתגעגעת אליה. הייתי בטוחה שיהיה לי הרבה יותר קשה להיפרד מר׳ מאשר ממנה, אבל זה היה די הפוך, בפועל. זה גם היה מאוד שונה, כי אני חושבת שאת השחרור של ר׳ עיכלתי הרבה יותר מהר. 

ואיתה גם בכלל לא הצלחתי לשמור על קשר. 

אבל חשבתי שאולי יכול להיות שזה בגלל שהקשרים האלה שונים ונוצרו בצורה שונה. עם ר׳ זה התחיל מתוך צורך במישהו לדבר איתו והיא היתה שם והבינה. עם ק׳ ו-AK זה שונה לגמרי. זה בכלל לא קשור למשבר כלשהו - סתם אנשים שאוהבים את אותם הדברים. 

AK מבלבל אותי. והרגשות שלי מבלבלים אותי. ואני שונאת את העובדה שאני לא מצליחה להבין מה אני רוצה ומה אני מרגישה ומה אני חושבת. 

הוא אמר שזה קורה הרבה לאנשים כמוני, שלמרות שהתפיסה שלנו ממש חדה ואנחנו רואים ומזהים ומבינים בקלות (אפילו סיטואציות רגשיות), ברגע שהרגשות שלנו נכנסים לתמונה הכל מתבלגן לנו. כשזה הרגשות של אנשים אחרים, הכל קלי קלות, אבל כשזאת אני... כן, אני לא מבינה כלום. אף פעם לא הבנתי ואני מתחילה לחשוב שאף פעם לא אבין (הוא לא מסכים).

אני עדיין רוצה שיהיה משהו. אני עדיין רוצה קשר כלשהו. ומצד שלישי, עכשיו כשאני עם אנשים, פתאום פחות אכפת לי. 

עד הרגע שאני שולחת לו הודעה ופתאום כל המחשבות שלי סביב זה. 

שלא לשכוח את העובדה שאני פחדנית וזה פתטי.

אבל א׳... אני לא יודעת מה הסיפור. לפני שאחת הבנות שם השתחררה, היא כל הזמן ניסתה לשדך בינינו. אנחנו דומים, כיף לנו ביחד, ואני אשקר אם אני אגיד שלא חשבתי אז שזה יכול להיות נחמד. 

ואז היא השתחררה ולא קרה כלום, וחזרתי לדבר עם AK והכל די התמסמס. 

וחשבתי שאני כבר יודעת שהוא רק חבר טוב. וזה גם איך שזה מרגיש. וזה מרגיש טוב. 

אז למה זה בכל זאת מציק לי שהוא ממש ממש קרוב למישהי אחרת?

לפחות בצבא טוב לי. הגעתי בסוף למקום שרציתי להיות בו, ועכשיו טוב לי. אני מחייכת. הזמן טס. יש מצב שאני אשכרה אסיים את השירות הזה בטון חיובי.

וזה קצת מוזר, כי פתאום עכשיו בכלל לא אכפת לי מהעבודה בצומת.

אני מניחה שאני פשוט כבר לא צריכה את התמיכה הזאת. בטח ובטח אחרי שהוא פגע בי ככה בזה שהוא לא אמר כלום בעצמו. 

כתב סתרים הפוסט הזה. ובכל זאת, כל מה שאני בטוחה לגביו זה שאני מבולבלת.