יודע מה מישהי אמרה לי היום? שאני נראית עדינה ושבירה כזאת.

אין לי מושג למה, אבל זה נורא מצחיק אותי.

כאילו, זאת לא הפעם הראשונה שנותנים לי את הרושם שככה אני נראית בפגישה ראשונה. במשרד שלי עכשיו, בריאיון הראשון (או השני?), הבוס של הבוס (מצחיק לקרוא לו ככה) שלי אמר שזה יהיה נחמד שבין האנשים עם הדעות המאוד מוצקות והחלטיות יהיה גם מישהו רגוע יותר (boy did that fail spectacularly). לא שהם מתחרטים על זה שאני פה, ואין בכלל צורך להגיד שאני ממש אוהבת את העבודה ואת האנשים, אבל כן, אן ה"שקטה שאומרת 'אה כן גם עשיתי את זה' כבדרך אגב ולא מגיבה בצורה חזקה" החזיקה מעמד בערך שבוע, עד שא' (הבוס שלי, מצחיק לקרוא לו ככה) עודד אותי לדבר ולא לתת לאף אחד להשתיק אותי (איך הוא הכיר אותי כל כך טוב תוך שבוע איך). ואז... אני יצאתי.

אתה יודע, אני שאתה לימדת אותי להיות, שבטוחה במה שהיא אומרת ויודעת מתי היא צודקת ומתי היא יודעת יותר טוב. אני שלא מתחבאת אלא מעזה להגיד ולהיות חלק ויותר מהכל להיות עצמה. אני שנהייתי אחרי י"א.

וברור שהרבה מזה התערער, במיוחד עמוק בפנים, אחרי כל מה שהיה, וברור שעמוק עמוק עמוק בפנים אני באמת עדינה ושבירה, במיוחד אחרי שמישהו ריסק לי את הלב ואת החיים, אבל... with all due respect, זה לא מקום שהיא תראה. בערך אף פעם כנראה.

וזה פשוט קורע בעיניי, כי אני בדיוק הבנאדם שמאמין בלהגיד דברים בפרצוף ובלהתמודד עם האמת והיום אחרי כמה שנים של חפירה לתוך זה אני יודעת שבעצם זה חוסר הביטחון שלי (תודה למשפחה שלי, באמת תודה) שגרם לי לחשוב אחרת כל השנים האלה. שעדיין גורם לי לחשוב אחרת. אבל בפנים אני עדיין אותה מישהי ישירה שאין לה כוח למשחקים ולשטויות ומאמינה בלהתמודד עם האמת, גם אם היא כואבת. Face it head on and all that.

אז לשמוע שאני עדינה ושבירה ואולי יהיה לי קשה לקבל ביקורת?

חה.

(בכללי היה קשה לא להתחיל לצחוק בשיחה הזאת, כי חלק מהדברים שנאמרו לי היו כל כך... לא אני. כל מי שמכיר אותי - והוא מכיר אותי, בגלל זה קיוויתי שהשיחה תהיה איתו, וגם בגלל שאיתו אני מרגישה בנוח ואני סומכת על דעתו, אבל נו טוב - ידע ישר שאלה דברים מיותרים להגיד לי. אבל מילא. It is what it is.)

מה שקצת מוזר לי אבל זה שאני לא כזה בלחץ.

זה מוזר, כאילו יש לי כל כך הרבה דברים דחופים יותר כרגע, כל כך הרבה דברים שממלאים את החיים שלי, שזה נהיה הרבה פחות חשוב משחשבתי שזה יהיה. כאילו, אני די בטוחה שהייתי יותר בלחץ מהפגישה הראשונה של הלימוד היום (אמאלה ללמד אנשים לא עשיתי את זה כלכך הרבה זמן ועכשיו זה עוד בדיגיטלי וכשהאינטרנט החליט להפסיק לשתף פעולה אז אני לא עם המחשב שיש עליו את כל החומר שלי אז מה אם אלה אנשים שאני עובדת איתם כבר שלושה חודשים אמאלה). הייתי ממש בלחץ לפני והרגיש לי שהיה קטסטרופלי (א' אומר שלא אז הוא בטוח יודע). ברמת ה"אני אוכלת עכשיו שוקולד כדי לנסות להירגע וזה לא עובד בכלל אמאלה HELP". אבל מהדבר השני שהיה... הייתי קצת בלחץ לפני, כן, וגם קצת במהלכו, אבל לא באותה רמה.

נראה לי שבמיוחד לא ברגע שהבנתי שהבנאדם שמולי לא מבין מה אני מנסה להגיד.

לא קלטתי את זה קודם, אתה יודע? אבל עכשיו פתאום זה נהיה לי קצת... ברור. זה המילים שבהן הם השתמשו. זה היה קצת מוכר מדי.

אבל הקטע הוא שלפני כמה שנים זה היה מכאיב לי. זה גם היה מכעיס אותי. מאוד.

עכשיו... לא באמת אכפת לי.

היי, אולי בכל זאת למדתי משהו בשנים האחרונות. טיפה להפסיק לבזבז זמן ומאמצים בלהרביץ לקיר. "אם אתה מתוסכל ואתה בועט בקיר, רק כואבת לך הרגל", נכון?

היה כזה יום גרוע אתמול (גם היינו במשרד ודברים לא הלכו מהבוקר והיה סופ"ש נוראי אז הייתי בדאון וא' לא היה אתמול והוא תמיד קולט מתי אני צריכה שמישהו יוציא אותי מהראש שלי ואז התחילה סופה ולקח לי שעתיים ורבע לחזור הביתה דרך של 40 דקות, באמת שהיה סיוט), ואני קצת בפאניקה בנוגע לשבוע הזה. וליום שני הבא. וליום שלישי הבא והפגישה השנייה של הלימוד אמאלה אני לא מסוגלת אני לא מסוגלת אני לא מסוגלת.

יש לי כל כך הרבה לעשות החודש. אני צריכה למצוא דירה, אני צריכה לארגן דברים, אני צריכה להתחיל למצוא אנשים להיפגש איתם. עוד ועוד ועוד משימות. ואני יושבת פה ומתלוננת למרות שזה הרי בדיוק מה שאני הכי אוהבת, כשיש לי מלא מה לעשות ואין לי מספיק זמן. צרות של עשירים.

לא פרקתי עדיין. אני פה חזרה כבר כמעט שבוע וחצי, עדיין לא פרקתי. אני מתלבטת אם בכלל יש טעם לפרוק הכל. אנחנו במשרד יום בשבוע, אני אתחיל ללכת לראות דירות, אבל בגדול מלבד זה זה לא שאני עושה יותר מדי. אין באמת טעם לפרוק הכל, נכון?

אוף זה היה שבוע כזה קשה. שבוע של spiralling downwards and not giving a shit. היה כל כך קשה לשכנע את עצמי להתאמן השבוע; לפחות יוצא משהו מהפרפקציוניזם שלי (אבל ברצינות יש לי יותר מ300 ימים שהגעתי לMove Goal שלי ברצף, עכשיו זה כבר בזבוז לשבור את הרצף). בקושי אכלתי כמו שצריך. לא אכלתי כל כך הרבה שוקולד בתור ארוחת בוקר/צהריים/ערב/all of the above כבר הרבה מאוד זמן. התקדמות של כמה חודשים טובים הלכה לפח ככה.

אבל קשה לי לבד. זאת האמת. ואני מתגעגעת הביתה. וזה כל כך כל כך מייגע להיות לגמרי לבד. מצחיק שפעם חשבתי שאני רוצה את זה, נכון?

למדתי דבר או שניים מאז. במיוחד אחרי השנה הסיוטית הזאת. אחרי חצי שנה של לגמרי לבד. כאילו, באמת, אני חיה בראש שלי כל החיים שלי, ואפילו בשבילי זה כבר נהיה מוגזם.

אני מניחה שלפחות כבר לא חם לי, זה גם משהו. 🤷🏻‍♀️

"היום אני אלך לישון מוקדם כי אני מותשת", היא אמרה ונשארה לכתוב לך את זה. Baby steps, אה?

אן.

נזכרתי היום למה אני שונאת את הסופ"ש.

שכחתי כשהייתי בבית, כי לא הייתי כל כך לבד. אבל זה אחרת עכשיו. זה אחרת כשאני פה לבד עם עצמי בלי אף אחד לדבר איתו ושום דבר אחר לחשוב עליו. אני אפילו לא יכולה להיות עם ההורים כל היום, כי זה אחרת.

זה כמו להיות תקועה בגיהינום.

לא יודעת למה, כנראה בגלל הסופ"ש, אבל הבנתי פתאום היום שאני מתדרדרת חזרה. כבר לא אכפת לי מכלום. אני נהנית מהעבודה, אבל לא באמת אכפת לי משום דבר אחר כמעט, רק מלדבר עם ההורים ומהעבודה. אפילו לא אכפת לי שאני לא אוכלת כמו שצריך ושאני לא עושה ספורט כמו שצריך. התקדמות של חודשים הלכה לפח. 

And in a true sign of depression, I don't even give a fuck about how depressed I am.

אני רוצה הביתה.

אני קצת מתגעגעת לאנשים בעבודה אבל האמת היא שאני לא רוצה לחזור עדיין.

אפילו היה לי כל כך טוב שלא כתבתי פה כלום אתמול, ואני תמיד כותבת משהו ביומולדת.

אוף.

בחיים לא חשבתי שזה יהיה כזה קשה :(

עריכה 22:41:

איזה תמיד ואיזה נעליים.

ועדיין... מוזר לי לא לכתוב ביומולדת. מוזר לי להיות כל כך שמחה להיות בבית עם ההורים ביומולדת. מוזר לי שכל היום מוקדש רק לי.

מוזר אבל נהדר.

לקחתי את אתמול והיום חופש (עבדתי בצורה פסיכית בשבועיים האחרונים, כמו כולם, אז א׳ שמח לתת לי חופש, ויותר מזה, נראה לי שהוא שמח שביקשתי מלכתחילה). ואמא ואבא גם לקחו את אתמול חופש, והיום שישי אז ברור שהם לא עובדים, אז אשכרה יש לנו סופ״ש ארוך ביחד. בראשון אחה״צ אני טסה חזרה. ואיכשהו... לא יודעת, אני לא כל כך מצפה לזה.

זה מצחיק, כי במובנים מסוימים זה מרגיש לי כאילו כלום לא קרה השנה. אבל במובנים אחרים הכל קרה השנה. עברתי לחו״ל. שרדתי לגמרי לבד. מצאתי עבודה עם אנשים שאני ממש מחבבת. ואיכשהו בדרך גיליתי כמה ישראלית אני באמת.

And yet.

את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם עוד לא התחלתי לעשות. זאת אומרת, התחלתי לפתח ולכתוב משהו, אבל איכשהו זה נעצר כשהתחלתי לעבוד. נראה לי שהיה לי נוח לעצור את זה, לא לחשוב, לדלג הלאה למשהו אחר. אבל אני צריכה איזושהי סגירת מעגל, ואם זה לא יקרה במציאות... (גם אמרתי לו בשני שאני חושבת שרציתי לתת לו הזדמנות לעשות את הדבר הנכון במציאות ובשביל זה הייתי צריכה לבוא לפה.)

אני עדיין די לבד מבחינה חברתית. כיף לי עם האנשים שאני עובדת איתם וזאת התחלה נהדרת, אבל אני עדיין כל כך לבד רוב הזמן.

יותר מהכל אני פשוט מרגישה אבודה. כאילו אין לי מושג מי אני. כשחזרתי עכשיו אחורה בבלוג (מיולי ליולי כדי לראות כמה כתבתי ביומולדת) קלטתי כמה דברים השתנו, אבל גם קלטתי באיזה מקום אחר הייתי בסוף התיכון. בצורה עצובה משהו זה אשכרה מרגיש כאילו הייתי במקום יותר בוגר וקרוב-למאושר משאני היום. לא מפתיע בכלל, בהתחשב בהכל ובאיך שהחיים שלי התמוטטו שנה ומשהו אחרי, אבל עדיין. 

אז אני לא כל כך בטוחה מה אני מרגישה כלפי הכל. אני רק יודעת שאני שמחה להיות בבית ושאני כבר מתגעגעת, למרות שעוד לא נסעתי חזרה.

אולי השנה אני אעז לעשות את זה סופסוף. הלוואי.

יומולדת שמח, אן.