שם הפיקצר: Ghost in the Machine.
שם הכותבת: אן.
פאנדום: אטלנטיס.
דירוג: PG.
תודות: טורי היגינסון. אליזבת.
ויתור זכויות: ליוצרי סטארגייט. אל דאגה, לא מתחשק לי להרוויח מזה כלום.
תקופה: תוך כדי, כמה לא צפוי, הפרק "Ghost in the Machine" [עונה חמישית, פרק 5].
הערות: טורי זאת אליזבת. ולא משנה כמה הם מפגרים ועשו טעויות שהם לא מוכנים להודות בהם, זאת עדיין היא. ואני מסכימה איתה לגמרי, וכרגע בא לי לחנוק כל אחד ואחד מהם. ואני לא, ואין לי שמץ של מושג מה אני חושבת כרגע.
היא צעדה במסדרונות אטלנטיס. העיר היתה בדיוק כפי שהיא זכרה אותה, בדיוק אותה העיר שהיא מצאה ארבע שנים קודם לכן. בדיוק אותה העיר שהיא למדה להכיר במשך שלוש השנים בהן פיקדה על המשלחת.
לא היה שם איש. אולי זה פשוט היה חלק נטוש של העיר, אולי סתם לא היה לאף אחד מה לעשות שם באותו הרגע. או לפחות, זה מה שכל אחד אחר היה חושב. היא ידעה שזה לא היה כך. למעשה, היא כלל לא היתה באטלנטיס. לפחות לא בצורה הזאת.
המערכות היו מסובכות כל כך, הרבה יותר משרודני חשב שהן. והם חקרו את העיר כבר ארבע שנים, אולי קצת יותר. היא ניסתה בתחילה להבין מה לעשות, אבל לבסוף הצליחה למצוא מקום בו היא תוכל להישאר עד שהם יצליחו לתקשר איתה ויאשרו לה לבנות את גוף המשכפלת שהיא לא רצתה. אבל זה היה טוב יותר מהמצב בו היתה כרגע.
אז היא הסתובבה באטלנטיס כעת, אטלנטיס הממוחשבת. היא טיילה במסדרונות העיר, מכירה כל מסדרון וכל חדר שבו היא נתקלה. טיולה הוביל אותה אל חדר הבקרה, אל המרפסת הקטנה שהשקיפה על חדר השער. איך שהוא היא תמיד היתה שם כשג'ון והצוות שלו יצאו, מביטה בהם. היא חייכה לעצמה, נזכרת באותם ימים, והמשיכה הלאה, פונה אל משרדה.
או שליתר דיוק, זה היה המשרד שלה. היא לא ידעה את מי הביאו כמחליף שלה, ולמרות שהיא קיוותה שזה מישהו שהתפקיד מתאים לו היא לא יכלה שלא לקוות, גם אם רק במעט, שהוא לא טוב עד כדי כך שהם יעדיפו אותו על פניה. ואולי בעצם היא יכלה להסתדר בלי הפיקוד. מה שהטריד אותה הכי הרבה היתה העובדה שאולי הם לא ירשו לה לחזור לאטלנטיס, אל העיר שלה, אל האנשים שהפכו למשפחה שלה.
היא ידעה שאם היא היתה שם באמת, הם היו מברכים אותה בבוקר טוב עם חיוך. או ערב טוב, תלוי מה השעה היתה עכשיו. היא לא ידעה גם את זה. ככל הנראה להתרחק ממערכות ההפעלה של העיר היה רעיון חכם, אם כי היא חשה אותן במעומעם וידעה שהנוכחות שלה שם מפריעה להן לפעול כפי שצריך. היא הצטערה על כך, אבל לא היתה לה כל ברירה.
היא יצאה באיטיות אל המרפסת, מביטה החוצה. למעשה, זה איבד את כל היופי שבזה כשהיא היתה בתוך מחשב, לא רואה מולה את הים או חשה את רוח הים הקלילה. היא חזרה פנימה והמשיכה בטיול הקטן, פחות ופחות שמה לב לעיר ויותר ויותר למחשבותיה.
היא התגעגעה אליהם כל כך. קוראסן והאחרים... הם היו חברים, כן, אבל אנשי המשלחת הזאת היו המשפחה שלה במשך שלוש שנים. הם עדיין המשפחה שלה. והעיר הזאת היתה הבית שלה הרבה יותר מכדור הארץ בשנים האחרונות. וכעת היתה לה את ההזדמנות לפגוש אותם שוב... אבל רק אם היא תגרום להם להאמין שהיא לבדה. ולשקר להם היה קשה משחשבה.
היא קיוותה שהם לא יכעסו יותר מדי. היא אמנם לא יכלה להפקיר את שמונת המשכפלים שאיתם עבדה בחצי השנה האחרונה, אבל האנשים של אטלנטיס... הם היו חשובים לה, הרבה יותר. ובכל זאת, היא מצאה את עצמה לא בטוחה מה לעשות, נקרעת בין המחויבות שלה לאטלנטיס ולאנשים הגרים בה והמחויבות שלה אל המשכפלים. אולי היא השנייה צדקה בכל זאת. היא באמת דואגת יותר מדי.
ועם המחשבה הזאת הופיעו עוד זיכרונות מאטלנטיס. זיכרון של ערב נעים על המרפסת ודיון קליל על דברים שקורים בעיר, זיכרון של יציאה למשימת תיווך שהובילה לברית, זיכרון של עוד פגישת צוות ועוד דיונים שנראה היה שאיך שהוא לעולם לא נגמרו.
ואיך שהוא היא מצאה שהיא הגיעה לחדר של אחד מחברי הצוות הבכירים של אטלנטיס. חבר הצוות הבכיר איתו היא הסתדרה כבר מלכתחילה, חבר הצוות הבכיר שהיה החבר הכי טוב שלה, האדם הכי קרוב אליה, בשלוש השנים ההן. אולי לא בכולן, אבל ברובן. לוטננט קולונל ג'ון שפרד.
היא נכנסה לחדר, מתעלמת מהתחושה המוזרה שהיא הרגישה לפתע. היא ידעה מה היה בכל מקום, כמובן. היא היתה בחדר הזה יותר מפעם אחת, ותמיד סקרה אותו בקפידה, כמו שתמיד היתה עושה. שם היה פוסטר, שם סקייטבורד, שם גיטרה. שם היה הז'קט של המפקד הצבאי של אטלנטיס, ושם האקדח שלו, תמיד קרוב אליו.
היא ידעה שעדיף שהיא תעזוב, אבל היא פשוט לא יכלה. ואז היא חשה לפתע שהיא נגעה במשהו שאולי לא היתה אמורה לגעת בו, וכל רשת החשמל של אטלנטיס קרסה. היא ידעה שהיא תחזור בתוך כמה רגעים, לאחר שהיא והרשת יתרגלו אחת לשניה. אבל היא ידעה גם שזאת ההזדמנות היחידה שלה לתקשר איתם, זאת ההזדמנות היחידה שלה להגיד להם שהיא שם ושהיא צריכה עזרה.
היא פנתה חזרה אל המערכות, מתחברת למחשב של רודני. בתקווה אחרונה שזה רעיון טוב היא הצליחה להקליד בקושי את המילה היחידה, "עזרה". העזרה שהיא נזדקקה לה היתה בדרך, היא קיוותה. עכשיו כל שנותר לה היה לענות על השאלות שהם בטוח ישאלו, ולקוות שכולם יצאו מזה בשלום- המשפחה שלה והקבוצה של המשכפלים שהיו ידידיה היחידים לאחרונה.
מבולגן כמו המחשבות שלי כרגע.
אני מרגישה קצת כמו רודני ב-"The Shrine". מבולבלת, מאבדת את עצמי, מתמוססת.
מילא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm