וול, ווי דיד.

נחתנו בארבע וחצי, אם אני זוכרת נכון. לא יודעת. מרוב טיסות, אני כבר בקושי יודעת איזה יום היוםXD

בכלמקרה, היה אדיר. ניו יורק קצת מזכירה את תל אביב, נוצצת כזאת ופעילה תמיד. שיקגו ביתית יותר, ובכנות, אני חושבת שהיה לנו שם כיף יותר. אבל אולי זה רק בגלל ששם היו לנו שישה ימים (שמונה למי שלא היה בכנס, כי כולנו הלכנו ביום ראשון), ובניו יורק שלושה ומשהו. סביר בהחלט.

והכנס...

זאת היתה אחת החוויות הכי מדהימות שעברתי בחיים. ואני דיברתי עם בן בראודר, ועם דיוויד היולט, וקצת עם פול מקגיליון (המקסים. לפני החתימות, הוא עבר עם האייפון שלו ליד התור והסריט את כולם. "תגידו היי לדוקטור בקט!". והוא חיבק כל אחת שניגשה אליו. והוא פשוט בן אדם מקסים.), ואפילו פעמיים עם ג'ו פלניגן! פעמיים! כשפעם אחת היתה בחתימות, והשניה כשאני הלכתי אליו בסוף הכנס!

גאד. היה כזה אדיר.

בכלמקרה, יום שישי כתוב, והבטחתי שאני דואגת לשבת-ראשון עד הסופ"ש.

אבל לזה כבר נדאג מחר.

בתקווה שאני אצליח לישון עכשיו למרות הג'ט לג המטורף (כי בשיקגו עכשיו צהריים), ליל"ט.

אן.

עוד פחות מארבע שעות כבר נהיה בדרכנו לנתב"ג. משם אנחנו לוקחים טיסה ישירה לניו יורק, ארה"ב.

בכנות? אני לא בטוחה למה לצפות. נכון, זאת לא הטיסה / הביקור הראשון שלנו בחו"ל, ועדיין, בדיוק כמו לפני ספרד ולפני איטליה, אני מתרגשת. אולי קצת מתוחה, אפילו. מה לעשות שהטיול הזה יהיה שונה?

ארצות הברית. יבשת אחרת. חוצים אוקיינוס.

ובכלמקרה... ארצות הברית. הכל שם בגדול. ראינו את המפות לפני כמה ימים. גם ניו יורק וגם שיקגו נראות גדולות יותר מכל עיר אחרת שאי פעם היינו בה, לא משנה כמה גדולות לונדון ופריז. ומה אם, ומה אם, ומה אם.

וכמובן, הכנס. בהנחה שלא יהיה לי התקף לב לפני. אני באמת ובתמים נוסעת לכנס סטארגייט, ולא סתם, אלא אחד בארצות הברית, שאליהם הבטיחו לי שאני לא אגיע לפני שאני אוכל להוציא ויזה ולטוס לחו"ל בעצמי. כלומר, אחרי צבא.

אנד דן... שבועיים בלי אינטרנט. סוגשל. תהיה לי גישה מוגבלת דרך הנייד, אבל זה לא אותו דבר. אני לא אוכל לדבר עם אף אחד. אלה יהיו שבועיים מחוץ לבית רק עם המשפחה, במדינה הכי גדולה בעולם.

וול, פתאום זה נראה קצת... לא יודעת, מפחיד?

אבל אני מוכנה. המזוודות כמעט מאורגנות. התיק כמעט מסודר, צריך רק להכניס את המטען. המצלמה והנייד יהיו עליי. התמונות לכנס מוכנות, שני עותקים מכל תמונה. כל העותקים מהמסמכים החשובים כבר אצלי.

יהיה כיף.

אן.

מצחיק. פיקצר פארסקייפ שני בשבוע? משהו כזה.

מה לעשות, זה מה שקורה כשמתחילים סדרה כשיודעים מראש שיש רק חודש לראות, אז הולכים על שלושה-ארבעה פרקים ומוצאים את עצמנו רואים שישה ביום. וזה, גם, אם אני מצליחה להחזיק את עצמי.

כן, העונה השלישית היתה מדהימה. הכי טובה עד עכשיו, אני חושבת, למרות הכפילות.

Name: Last Kiss.

Writer: Ann.

Fandom: Farscape.

Rating: PG13.

Pairing: John Crichton/Aeryn Sun.

Disclaimer: To whoever owns Farscape. They own all the characters. Unfortunately.

Timeline: Right after season 3 finale.

Genre: Angst, mostly, I think.

Others: Just finished Farscape season 3. Left with an open mouth and tears in my eyes.

Anyway, this fic is definitely not one of my best. And I'm not sure I even knew where I'm going with it. But… whatever.

John sat in his module for a long time before moving. When he was first thrown into Moya he thought that was the worst day of his life, with Crais after him and Earth away. When Scorpius showed up he realized that was nothing in comparison to the half-Sebacean. In that moment, sitting in his module and staring at the place where Moya was moments ago, he decided that that was most certainly the worst day in his life.

After all, today he fought another Leviathan in order to bury Talyn, realized there was no way he could get back to Earth, even with the equations put right, got left by Aeryn, then discovered she's having a baby – most likely his baby – and at last, was abandoned by Moya – even though no one on board of Moya intended to leave him. Of course, they were thrown into a wormhole. Oh, the irony.

The funny thing was that the thing that bugged him the most – after the fact that if Moya won't be back soon or he'll find a way to an inhabited planet he'll die – was that Aeryn didn't tell him she was carrying a baby. True, it was most likely the other Crichton's baby, but they were both John Crichton. Aeryn loved them both. The only difference was that he was alive, and the other one was dead.

It wasn't the first moment that day he wished he'd be dead as well.

He shoved those thoughts to the back of his head and focused on his immediate problem- survival. As he told Jool, he was running out of fuel. Even if there was an inhabited planet nearby – and he doubted it – there was a big chance he won't make it there with the little fuel he's got. He could stay there, but then, the chance Moya will be back so soon was even slighter. His bigger chance to survive – or so he hoped – was to try to move on.

So he did. He quickly powered up his module and flew it away. Only then, after settling that, he allowed himself to think of Aeryn again. And as always – and especially in the last half cycle, ever since Aeryn left with the other John – he felt sadness and pain washing through him. He'd probably lost her, and there was nothing he could do.

Because he didn't lie. He loved Aeryn Sun. It took him some time to realize that, and it took him even longer to admit it, but he did. He loved her more than anyone and anything in his life. And for her, he'd even stay away from Earth.

But she left. He tried to stop her, tried to come along. When she wouldn't let him he tried to force her to say goodbye, hoping she'll refuse and stay. But she didn't. Eventually, even playing by his rules, she won.

And now he found out she was pregnant. "Why didn't you tell me, Aeryn?" He whispered once again, can't help but feeling grief. For the first time, he wasn't sure. Will he see her? Will he see his home? Will he even live?

And when he finally gave up and shut down the module, leaning back and closing his eyes, he once again felt their last kiss- the one that was so close to happen and the one that never will.

Beautiful episode. Both stories were beautiful- first there's Moya and Talyn's burial, and then there's the whole John/Aeryn thing. John and Aeryn's goodbye was sad. So, so sad. Both of 'em.

And the end, as said, left me with an open mouth.

פורסם גם בלייבג'ורנל החדש שלי- http://anncarters.livejournal.com/660.html