לא אכפת לי מהמלחמה בסוריה. לא אכפת לי מאסד ומאובמה ומכל השטויות האלה של העולם. לא אכפת לי אפילו מבית הספר ומהעובדה שיש לי מחר מתמטיקה ולא עשיתי את השיעורים (ו-MIG היה אומר לי לעשות אותם, כמו כשהיו לי בעיות עם ההכנה לפסיכומטרי). לא אכפת לי שהיום כבר נגמר ועדיין לא החזרתי את כל הסמסים לטלפון שלי, שהיום חזר מהמעבדה שוב. לא אכפת לי. 

אכפת לי ממך ומהציונים. 

כשבאתי אלייך היום לשאול אם יודעים מה היתה הבעיה בבגרויות, לא באתי כדי לבכות על ה-96 שלי. השלמתי איתו, עברתי הלאה, וגם אם לא הייתי, לא הייתי באה אלייך עם זה - פשוט כי אני מכבדת את מה שאמרת לי ואני לא רוצה להתערב בחיים שלך אם אתה לא רוצה אותי שם. באמת. באתי אלייך מסיבה אחרת, שלצערי לא נתת לי להסביר. 

באתי אלייך כדי לראות מה שלומך. כשנתקלתי בך בבוקר נראית עייף ומוטרד ונשמעת צרוד. דאגתי לך. לא הייתי מנומסת בהתחלה (להתייחס אלייך כמו אל כל מורה אחר, לא? הדבר היחיד שאמרתי לכל השאר זה לשאול מה הציון), אבל ברגע ששמעתי את הקול שלך מיד אמרתי שאתה לא נשמע טוב. כי באמת לא נשמעת ונראית טוב - נראית הרבה יותר רציני משאתה בדרך כלל. ואני מכירה אותך - זה קורה אם אתה לחוץ בזמן (בקטע של המון חומר ללמד לבגרות ואין זמן), אם אתה עמוס, אם אין לך סבלנות, או אם משהו מטריד אותך. ואחרי ששמעתי על הסיפור עם ציוני המגן - הנחתי מיד שגם לזה יש קשר למצב הרוח שלך, גם אם אמרת שאתה רק עייף. 

ואחרי שסיפרת לי על עניין המגנים הייתי מוטרדת. תשאל את אמא אם אתה לא מאמין לי. לא מוטרדת בשביל עצמי - 96 זה בסדר מבחינתי. השתניתי. אני אספר לך עוד משהו על זה אבל עוד רגע - אלא מוטרדת בשבילך. כי אנחנו הכיתות הראשונות שהגשת לבגרות, ואני דואגת מאיך שזה נראה ומאיך שזה משפיע עלייך. 

כי אתה יודע מה קיוויתי שתגיד? שיודעים איפה היתה הבעיה בבגרויות ושזה בחלקים שצריך לשנן או באיזה שאלה או שתיים טריקיות שהיו, למרות שבגדול המבחן היה קל. ואז הייתי אומרת שאף אחד מהם לא באשמתך, ושאתה מורה מצוין וזה בכלל לא קשור אלייך - תלמידים לא אוהבים לשנן, ושום דבר לא ישנה את זה. וזה לא אומר כלום עלייך, זה לא אומר כלום על הציונים שלך או על הדרך שבה אתה נותן אותם, כי אתה עושה את הכל בדיוק בצורה הנכונה, ופשוט תמשיך ככה ואל תשתנה. ואם מישהו יחשוב עלייך משהו בגלל זה, תשלח אותו לדבר איתי, כי אתה אחד המורים הכי טובים שאי פעם נתקלתי בהם, ואין מצב שאני לא יכולה לגרום למישהו, כל אחד, מי שזה לא יהיה, לראות את זה. 

ואני יודעת שאתה רגוע ובטוח בעצמך ויודע מי אתה, ושאתה יודע שאתה מורה נהדר. ואני זוכרת שכבר אמרתי לך את זה, אחרי המתכונת, כשאמרתי לך שאני לא דואגת כי אתה מכין אותנו לבגרות, אבל לא בדיוק הגבת לזה, אלא היית רציני כהרגלך ואמרת שצריך המון שינון וזה לא קשר אלייך, אלא אל התלמידים. אז רק רציתי להגיד לך היום שזה באמת לא קשור אלייך, אלא אל התלמידים, או אפילו אל הבודקים, כי אבא שלי, שהוא מרצה, אמר שכשהם עושים בחינות קלות הם בודקים אותן בצורה קשה יותר. אז אתה מבין... אתה מורה נהדר, ושום דבר לא ישנה את זה. 

ואני לא יודעת אם בכלל אכפת לך מכל זה, אבל לי אכפת. כי אני מתכוונת לזה - אתה אחד המורים הכי טובים שהיו לי אי פעם, וכנראה שהמורה הכי טוב שהיה/יש לי בתיכון. ואמרתי את זה גם לפני שהיה לנו קשר וגם לפני שנעשית חשוב לי - נהניתי מהשיעורים שלך וסיפרתי לאמא עליהם כבר בכיתה י׳, לפני השיחה הראשונה שלנו ולפני שאי פעם חשבתי שתהיה חלק מהחיים שלי. נהניתי מהדיונים ומהלהט ומהדרך שבה לימדת את החומר. התאהבתי באזרחות עוד עם המורה הקודם שלי, אבל אתה הפכת את זה לאהבה אמיתית, אהבה שגורמת לי לשקול ללמוד מדעי המדינה. וזה משהו שתמיד חשבתי שאין סיכוי שאני אעשה, אבל אחרי השיעורים האלה והשיחות הספורות שהיו לנו בנושא (כי באמת דיברנו יותר על פסיכולוגיה ופילוסופיה), אני לא יכולה שלא להתעניין. וכל זה לא בגלל שהיה לנו קשר - אלא בגלל שאתה מורה אמיתי. 

ואני יודעת... שכנראה שלא תשמע את זה ממני, פשוט כי אני לא אחפש אותך בשביל להגיד לך את זה, בהתאם לרצונות שלך. אבל זה משהו שרציתי להגיד, כי אני באמת מאמינה שאתה עושה עבודה נהדרת והציוני ההגשה היו הוגנים, פשוט כי אני מכירה אותך. 

אז תישאר אתה, בסדר?

מה שהערתי קודם... רכזת מתמטיקה נתנה לנו את האפשרות לשנות את המגנים במתמטיקה אם יאספו עשרה ילדים שרוצים. הנטייה המיידית של הילדה שאתה מכיר היתה להגיד שאני רוצה, כי ה-96 הזה מקלקל לי את המאה. אבל לא אמרתי. וכשגיליתי אחרי זה שזה דורש קורס ולעשות את הבגרות שוב, שמחתי. אבל היה לי את ההגיון לא לעשות את זה בשביל שתי נקודות. 

כמו שאמרתי... השתניתי. 

אן.

אני לא מאמינה ששכחתי לחלוק איתך ציונים סופיים מהשנה. על אנגלית נדבר אחרי שאני אערער, תנך 89, לשון 89, היסטוריה 90 (הוא שוב קלקל לי), מתמטיקה 98 (״שמעת שיש ציונים במתמטיקה?״ ״לא. איך הם?״ ״100. אני רוצה לגשת למועד ב׳.״ ״מה הציון המקסימלי?״ כן, בסדר, אתה צודק, זה טיפשי), כימיה 87 (הרבה יותר משציפיתי, אם אתה זוכר), פיזיקס 91 (אמרתי לך שהמגן יקלקל לי!), אזרחות אתה יודע, ועל רפואה לא נדבר עד אחרי המועד ב׳ (פחות מ-90, כמו לכל הכיתה. היתה בגרות ממש קשה, גם המורים מסכימים).

אני מצטערת.

אני לא מבינה את זה, באמת שלא. אבל תמיד, בכל פעם שבה אני כותבת לך, יש לי תחושה שאתה רואה את זה. זה לא כשאני כותבת את הדברים הטובים (אני מניחה שפשוט בגלל שאז לא אכפת לי אם אתה רואה את זה, למרות שצריך להיות לי אכפת), אלא כשאני כותבת את הדברים הלא טובים, העצובים, הכואבים. ויש לי את התחושה המפחידה הזאת שאתה רואה את זה, שאתה קורא כל מכתב שלי ויודע בדיוק מה אני מרגישה בכל פעם שאתה מדבר איתי. זה כמו שהיית רגוע אחרי שכתבתי לך בצורה מתגעגעת פחות, וזה כמו שהתייחסת אליי אחרי שכתבתי לך שהתעלמת ממני. אני יודעת שאלה רק צירופי מקרים, המוח שלי יודע את זה, אבל אני פשוט לא מצליחה להאמין לזה.

ואני... יש לי את הבעיה הזאת, אבל אני לא מסוגלת להיפרד בצורה רעה. אני פשוט לא מסוגלת לראות אותך הולך אחרי שאני אומרת לך את הדברים האלה, כמו שלא הייתי מסוגלת להתרחק ממך אחרי שקטעתי אותך באותו היום. ואני יודעת שזה לא באמת אתה ואני יודעת שזה לא באמת קורה, אבל אני והפרנויות מסכימות שאני לא יכולה פשוט לעזוב את זה ככה.

כי אני רוצה להסביר.

זה לא שאני אפסיק לכתוב לך. אני לא חושבת שאני באמת מסוגלת לנתק אותך מהבנאדם שהכרתי אז. אני יודעת שאני מסוגלת לנתק את המלאך שלי מאותו האדם כדי להתחיל מחדש, אבל אני לא באמת יכולה לנתק את שניכם. אני לא מסוגלת שלא לראות את האדם שאני מכירה מולי כשאני כותבת לך, גם אם אני מדמיינת אותנו בתקופה שונה ממה שחווינו בחצי השנה האחרונה.

וזה לא שאני אפסיק להתגעגע, כי בנאדם כמוך מעולם לא פגשתי ואני גם לעולם לא אפגוש. לא מדובר בשינוי שעשית בחיים שלי, אלא במהות של מי שאתה - דומה כל כך לי, אוהב את הדברים שאני אוהבת, מבין אותי כמו שאף אחד אחר לא מבין אותי, נותן, אכפתי, פתוח. והיום אני כבר יודעת שיש אנשים טובים בעולם, אבל בנאדם עם השילוב הזה של תכונות ודמיון כזה אליי כנראה שאני לעולם לא אפגוש שוב. וכן, כמו היום, אני תמיד אמצא את עצמי חושבת לפעמים, "אילו מר ג' היה פה... הוא היה מבין". זה לעולם לא ישתנה.

וזה לא שאני אפסיק ליצור דמויות שמזכירות אותך לפעמים בדברים, פשוט כי אתה ההשראה שלי בהרבה מובנים. אני אפסיק לכתוב את הספר שאמרתי לך שאני כותבת ואשמור אותו רק לעצמי, כי לא נראה לי שאתה תעריך את המחשבה שבו, אבל אני כותבת דברים אחרים, ובסיפור הכי חדש שלי יש דמות שמזכירה אותך מבחינות מסוימות. וזה סוג של פנטזיה-דרמה כזאת, שאני מקווה שתושפע ממה שאני לומדת בפסיכולוגיה, והלוואי שיכולתי לחלוק את זה איתך, אבל אחרי אתמול, אני כבר לא חושבת שאני אעז לשאול אם תהיה מוכן להמשיך לקרוא דברים שלי.

וזה לא שאני אפסיק לחשוב עלייך כשאני אראה דברים שדיברנו עליהם. זה לא שאני אפסיק לחייך לעצמי כשאני אראה את ריקוד עם דרקונים או רומח הדרקון ואזכר בשיחות שלנו עליהם, או על כל ספר אחר, לצורך העניין. זה לא שאני אפסיק להיזכר בך כשאני אקרא את אפלטון, מה שאני בהחלט מתכוונת להמשיך לעשות. וזה לא שאני לא אחשוב עלייך כשאני אתחיל את התואר שלי במדעי המדינה ואתהה מה היית אומר ומה היית עושה אם היית רואה אותי במקום הזה, כי החלטתי שאני באמת רוצה לעשות את זה.

וזה לא שאני אפסיק להרגיש בנוח איתך ואחזור להשפיל את המבט בכל פעם שאתה עובר או משהו. אני יודעת שאני יכולה לדבר איתך ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עלייך, ושום דבר לא ישנה את זה מלבד בגידה באמון שלי. אבל אני מכירה אותך, ואני לא מאמינה שתעשה דבר כזה, למרות חוסר האמון שלי בבני אדם. ואתה יודע, אני חושבת שזה בסדר שיש מורה אחד בביה"ס שאני מרגישה שאני יכולה באמת לדבר איתו.

ומעל הכל... זה לא שאני לא אנצל הזדמנויות להחליף איתך מילה או שתיים, אם תיתן לי אותן. אמרתי את האמת, אני לא מתכוונת לשבת בתהיה כל השנה ורק לשאול את עצמי אם אתה מתכוון לתת לי את ההזדמנות - אני מתכוונת לעבור הלאה ולהמשיך לחיות את החיים שלי. אבל זה לא שאם תבוא אליי להגיד שזה בסדר, או שאני אתקל בך ובמקרה תתפתח שיחה, אני אתעלם ממך או אברח. כי כמו שאמרתי לך, אני רואה בך חבר, ואני אף פעם לא עושה את זה לחברים, בטח ובטח שלא לחברים משמעותיים כמוך.

ואני יודעת... אני יודעת שאם אתה קורא את זה כרגע אתה בטח מחליט שאין מצב שאתה תדבר איתי אי פעם שוב, כי בסך הכל אתה חושב שכל עוד אני במצב שבו אני חושבת עלייך לא יכול להיות שום דבר, אבל זה משהו שהייתי חייבת להגיד. כי זאת האמת, ובניגוד אלייך מאז מרץ [לא האשמה, רק ציון עובדה], אני תמיד סיפרתי לך את כל האמת ורק את האמת. "Whether you believe me or not, I have always been honest with you". אז אתה יודע... רציתי שתדע גם את זה, אם אתה קורא את זה.

פשוט כי אני לא יכולה לחשוב שאלה הדברים האחרונים שאמרתי לך.

אז כן, זה הציק לי עד עכשיו. זה הטריף אותי לאורך כל היום וניסיתי להוציא את זה החוצה, אבל לא ממש הצלחתי. ועכשיו ברגע שחזרתי הביתה פתאום הכל יוצא ואני רוצה שתדע רק את האמת, כי לך מעולם לא שיקרתי ואני לעולם לא אשקר.

ושלא תחשוב שאי פעם יפסיק להיות לי אכפת.

אן.

מאת: אן קרטר. 

תאריך: 27/8/13 20:03

היי. 

אני מסתכלת אחורה על הזמן שלנו ביחד, ואני לא יכולה שלא לחייך. המחצית הראשונה של השנה שעברה היתה התקופה הכי נהדרת שהיתה לי בחיים, ולא הייתי מחליפה אותה בשום דבר. אפילו מהתקופות הקשות שלנו למדתי דברים. למדתי די הרבה, האמת. 

כשסיימנו את השנה שעברה... נתת לי את ההרגשה שתהיה כאן בשנה הזאת. הדרך שבה דיברת איתי, הדרך שבה התייחסת אליי והדרך שבה חייכת אליי, כולם נתנו לי את התחושה שתהיה כאן גם השנה בשביל שאני אוכל לספר לך מה קורה, מה אני לומדת ואיך דברים מתקדמים. הדרך שבה נפרדנו אחרי הבגרות גרמה לי להרגיש שתהיה כאן עד הרגע שבו אני אעזוב את בית הספר. 

טעיתי. 

או שאתה יודע מה - אני לא יודעת אם אני טעיתי, אתה טעיתי או ששנינו טעינו. אני לא יודעת אם אתה העברת לי מסר שהתחרטת עליו (מאותו היום בינואר לא הצלחת להיות עקבי בנוגע למה שאתה משדר לי), אם אני לא הבנתי אותך נכון (מה שהיום אני מגלה שמסתבר שעשיתי יותר מפעם אחת - לדוגמא במהות שלך), או קצת משני הדברים. אני באמת שלא יודעת, והאמת שזה גם לא ממש משנה. 

בכל מקרה... האמת שציפיתי להיום. קצת הייתי עצובה, אבל די ציפיתי להיום. לא חשבתי שתיתן לי לשמור איתך על קשר. אתה בטח תשמח גם לשמוע שלא בכיתי בגלל זה בכלל. עברתי הלאה, כמו שאני יודעת לעשות, והאמת שדי נהניתי משאר היום שלי. דיברתי עם ידידה ועם חברות, כתבתי קצת ויצאתי עם המשפחה. אל תדאג, ההשפעה הענקית שהיתה לך עליי נחלשה. כמו שאמרתי לך, אני בנאדם אחר היום.  

אבל יש משהו שעדיין מציק לי. אתה יודע מה זה? זה העניין שאתה מסרב להגיד לי במה או במי מדובר. כי להגיד לי שמצד אחד אתה עדיין סומך עליי (מה שאומר שאתה לא חושש שאני אנסה לעשות משהו שוב) ומצד שני להגיד שלא בזה מדובר (אז במה עוד מדובר, אם זה עניין שנובע רק ממך?), זה לא ממש עוזר לי להבין מה קרה כאן. ואני חושבת שאתה יודע את זה, והעובדה שאתה יודע את זה ובכל זאת בוחר לא לענות על השאלות שלי מאכזבת, כי חשבתי שאתה בנאדם אחר ובמרץ לא היה דוגמה למי שאתה. 

והגעתי לשתי תיאוריות. 

הראשונה היא שאתה לא רוצה את זה כי פשוט לא בא לך להתעסק איתי שוב, בלי קשר למה שאני אעשה או לא אעשה, ובגלל זה אתה חא רוצה להסביר לי את זה. זה מתאים לבנאדם שפגשתי במרץ, שהתחמק ממני וסירב לתת לי לדבר או לשאול את השאלות שלי. אבל זה לא מתאים לע׳ שאני מכירה (מלבד אולי רצון כלשהו להגן עליי? למרות שזה מוזר, כי אם היית אומר לי את זה הייתי הולכת כבר מזמן ואתה יודע את זה), וזה הדבר היחיד שמפריע לי בתיאוריה הזאת. אז כמובן שיכול להיות שאתה לא האדם הזה, אבל קשה לי להאמין בזה. 

השניה היא שזה מפריע למישהו בסביבה שלך. ״זה לא העניין ואל תערבי את זה״, אמרת לי על זה שאתה סומך עליי, ומצד שני אמרת לאמא בשנה שעברה שזה יוצר לך בעיות משפחתיות. ואני מכירה אותך - אתה לא במקום שבו אני נמצאת, שבו אתה לא שם על אף אחד. אתה גם לא יכול להרשות לעצמך את זה ואפילו כבר דיברנו על זה בעבר. ואם מחברים את הכל ביחד יוצא שלמישהו בסביבה שלך מפריע כל הסיפור הזה, והוא לא רוצה שיהיה בינינו שום קשר שהוא. והסיבה שאתה מתחמק ממני היא שאתה יודע שאני אשאל ולמען הפרטיות והאדם הזה (כי אחה בכל זאת החיים שלך) אתה מעדיף לא להגיד את זה. 

ואני מניחה שאני לעולם לא אדע איזה תיאוריה היא הנכונה, אבל אני תוהה. כי השאלה היא האם אתה האדם שחשבתי שאתה, שאני מכירה ויכולה לחזות מה הוא יגיד ויעשה כמעט בכל מצב, או שאתה האדם שאכזב אותי במרץ האחרון, אותו אדם שאמרתי לו שחשבתי שהוא אדם אחר. 

כי אתה יודע, באמת חשבתי שאתה אדם אחר. לא מושלם, אבל טוב יותר ממני. 

ואני כבר לא בטוחה בזה. 

זה המכתב האחרון שאני כותבת לך כע׳. אני תמיד אראה את הפנים שלך מולי כשאני אכתוב למר ג׳, אבל מעתה והלאה אני מניחה שאלה יהיו מכתבים לאדם שהכרתי בשנה האחרונה. זה קצת קשה לכתוב שאני מוותרת עלייך לתמיד (וכן, זה אומר שאני גם מוותרת בשבילך על שיעורי פסיכולוגיה שהתכוונתי להיות בהם כבר מאמצע שנה שעברה), אבל אני אתמודד. אני באמת אהיה בסדר. 

רק תשמור על עצמך. 

אן. 

ואני לא יודעת אם אתה חושב שאני אחכה לראות אם דברים ישתנו במהלך השנה כמו שאמרת שאולי יקרה, אבל אני לא שם יותר. זה ההבדל ביני לבין הנערה הצעירה מפברואר: אני לא נותנת לך לקבוע איפה אני ומנסה להבין מהתגובות שלך - אני קובעת איפה אני. אז תראה אותי שוב באוקטובר, כי יש לי שאלה חשובה אלייך (לא בנוגע אלינו), ובסוף יוני, כשאני אבוא לקבל את ההקדשה שאמרת שתיתן לי.