בחיים לא חשבתי שאני אעדיף להיות פרנואידית על פני צודקת.

אחרי הצהריים, כשדיברנו על זה, חשבתי שאני יודעת מה לעשות. חשבתי שאני יודעת מה להגיד ואיך, חשבתי שאני יודעת איך לנסות לתקן את המצב הבלתי נסבל הזה. אפילו כשהוא אמר לי מה קורה, חשבתי שעדיין אפשר לשנות את זה, אם כי הרעיון לגרום להם להשלים די סותר את זה, אבל עדיין. חשבתי שאני יודעת מה הדרך הכי טובה לטפל בזה.

כי זה הפרדוקס: אני הבנאדם האחרון שיש לו את הזכות להגיד משהו על זה, אבל אני גם הבנאדם היחיד שיכול.

ויש לי ברירה. זה לא שאין לי ברירה. אני יכולה להחליט שלא אכפת לי. אני יכולה להחליט שאני לא מתעסקת בזה, שאני עוד חודש וחצי משתחררת וכולם יכולים לקפוץ לי, כי גם ככה אני לא הולכת להישאר איתה בקשר (או עם אף אחד, מלבד א' וק', אבל הם תמיד היו חברים טובים שלי). אני יכולה להחליט שבדיוק כמו שעשיתי עד עכשיו כל החיים שלי, אני פשוט הולכת להמשיך בדרך שלי ולעזאזל עם הכל. מי שיעמוד לי בדרך יידרס.

אבל אני לא יכולה פשוט לכבות את זה.

אני לא יכולה להגיד לעצמי, "stop caring". אני לא יכולה סתם להחליט שלא אכפת לי, שזה לא מעניין אותי. 

בטח שלא כשאני היחידה שיכולה להגיד משהו בנושא הזה.

אני יודעת שזה לא חכם, אבל ככה זה תמיד היה. תמיד ניסיתי להציל את כולם, ואני לא חושבת שאני אי פעם אצליח לשנות את זה. כמו שהוא חוזר ואומר כל הזמן, אני רגישה מדי, ובגלל שאני כל כך רגישה, אני כל הזמן מודעת למה שקורה. אני מנסה שלא יהיה לי אכפת, אבל כשאכפת לי מאנשים, דברים שקורים להם כואבים גם לי.

אבל העניין הוא שאני לא בטוחה שאני יודעת למה אני עושה את זה. כן, אני אומרת שזה בשביל הצוות, ובשבילה, כי אין סיבה שהיא תסבול עכשיו שנה, אבל אני אפילו לא יודעת למה אני באמת רוצה לדבר איתו על זה.

כל מה שאני יודעת זה שאני מפחדת.

כי ברור שככל שעובר הזמן, יש לי יותר הזדמנויות לחשוב על זה, ויותר הזדמנויות להבין שאין לי מושג מה להגיד ואיך ואיך לעשות את זה ככה שאני לא אדפוק את כל מה שבנינו בשלושת השבועות האחרונים.

והאמת שחשבתי שיעזור לי לכתוב את הפוסט הזה, אבל אני לא כל כך מרגישה שזה עזר.

מודעות זה השלב הראשון. 

זה כל כך קשה, ואני כל כך שונאת את זה. את התחושה שאין לי מה לעשות, שכל מה שאני עושה זה סתם לחכות כמו סתומה. וזה לא נכון, אני יודעת שזה לא נכון, אבל זה קצת מרגיש ככה. כאילו במקום לעשות משהו אקטיבי אני סתם עומדת במקום ומחכה.

וזה לא נכון. זה לא נכון, כי לשם שינוי, אני מודעת למה שקורה איתי, וזה כבר שינוי. 

שינוי משמעותי. 

זה שוב קשה לי. ואני מרגישה כאילו אני לא מתקדמת לשום מקום, למרות שאתמול אחה״צ והיום בבוקר הייתי אופטימית ובאמת הרגשתי שמשהו השתנה. 

אבל זה היה צפוי. 

אז ניסיתי להבין מה לעשות, והוא אמר שזה מה שחשוב כרגע. שאין איזה פתרון קסם מידי כלשהו, שאין שום דבר שאני יכולה באמת לעשות. שעצם העובדה שאני יודעת שמה שכואב לי כרגע הוא פנימי ומושפע מהעבר, ועצם העובדה שאני יודעת שאני אתרחק כדי להגן על עצמי, זה מה שבאמת חשוב. זאת ההתקדמות האמיתית. כי לפני יומיים הייתי בטוחה שזאת המציאות, לא אני. 

ואם אני יודעת, אז אני יכולה לעבוד על עצמי. אני יכולה למנוע מעצמי להתרחק, לפחות במידה מסוימת. אני יכולה לעקוב אחרי מה שקורה.

ואני לא מרגישה ככה, אבל אני מניחה שזאת התקדמות. 

ונמאס לי מזה שכואב לי, ובכנות, אם הכאב שהרגשתי עד עכשיו הוא כלום ביחס למה שאני מדחיקה, אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה להמשיך ולגלות אותו. אבל אולי אחרי זה יהיה יותר טוב. קצת פחות כואב, בכל אופן. 

ומחר יכול להיות אחרת.

Tuesday just might go my way

Can't get worse than yesterday

And Thursday Friday ain't been kind

But somehow I'll survive

Hey, man, I'm alive, I'm taking each day and night at a time

Yes, I'm down, but I know I'll get by

Hey man I'm gonna live my life, like I ain't got nothing but this roll of a dice

I'm feeling like a Monday but Someday I'll Be Saturday Night.

Someday I'll Be Saturday Night / Bon Jovi

לא, לשם שינוי זה לא ריוואטצ׳ של סטארגייט.

א׳ לא הולך.

דיברנו על זה שוב היום. מסתבר שמישהי ראתה אותי בוכה אתמול והלכה לשאול אותם אם הם יודעים (פאק איט), ובפעם השבע מאות בשבועיים האחרונים, דיברנו על זה. דיברנו על זה שאני לא מסוגלת לסמוך, ועל זה שקשה לי מאז שאמרתי לו שהוא חשוב לי ושאני מפחדת לאבד אותו כי הודיתי בכמה שאכפת לי ועכשיו אני מחכה לנטישה. והוא אמר (שוב) שזה לא יקרה ושאם לא היה לו אכפת הוא לא היה מנסה להבין שוב ושוב ושוב. 

ואני לא יודעת מה היה שונה בשיחה של היום, אבל כשהם ישבו ביחד אחרי זה, זה כאב קצת פחות. והצלחתי להיות נחמדה אליה, משהו שלא הצלחתי לעשות כבר בערך שבועיים. ואפילו לא העמדתי פנים. 

והעניין הוא... שזה מפחיד אותי. כשדיברנו וסיפרתי לו על השיחות עם א׳ וכל מה שקרה בשבוע האחרון, הוא אמר שמה שאני עושה כשאני מתחילה להתקרב זה לחפש איך לפגוע בזה (כמה מפתיע) או להתרחק. ואני אמרתי שבדרך כלל אפילו שניהם, כי בינינו, ההרס מספק לי סיבה טובה למה להתרחק (״לא באמת אכפת לו״, ״הוא שיקר לי כל הזמן הזה״ וכו׳. אני טובה בליצור סרטים מטופשים שאין קשר בינם לבין המציאות).

ואני מניחה שאפשר להבין את זה. זאת אומרת, הוא מצליח להבין את זה, אבל הוא בכל זאת מטפל, אז זה אומר משהו. אבל זאת לא הנקודה. הפואנטה היא שלי זה טוב יותר להתרחק ולהיות אומללה לבד מאשר להסתכן בקשר. וברור הרי שזה לא באמת יותר טוב לי, אבל בהרגשה שלי, זה עדיף, בדיוק בגלל כל מה שקרה עד עכשיו. ובלי כוונה בכלל, הקשר הזה מהווה מודל מושלם של מלא קשרים ישנים שלי. 

רק שהפעם אנחנו הולכים לשנות את זה (וזאת הסיבה שהתלבטתי אם לקרוא לפוסט הזה ככה או ״Conquer Your Demons״).

אני מקווה. 

אבל לפחות אני מתחילה להאמין בזה שא׳ לא יילך כי הוא יתייאש ממני. כי כולם התייאשו מזה בסופו של דבר, והוא אמר היום שאם זה היה מישהו שפחות אכפת לו ממנו, הוא באמת כבר היה מוותר. ובכל זאת הוא בא לשאול שוב. 

(הוא אמר שהוא מחבב את א׳, ולמרות שזה משעשע אותי, אני רואה בזה משהו מאוד חיובי. הוא בכל זאת צדק בנוגע ל-AK, ובאיזושהי רמה אני מניחה שגם בנוגע למר ג׳. הוא גם אמר שזה כל כך מפחיד אותי שאו שאני עושה את שני הדברים האלה או שאני צריכה הרגעה תמידית, אבל עושה רושם שבינתיים זה לא מפחיד את א׳. אני לא יודעת, בפעם הראשונה מזה לא מעט זמן, אני מרגישה אופטימית.)

((למרות שאתמול ניסיתי לחתוך את עצמי ולא הצלחתי כי גם המספריים וגם הסכין היפנית סירבו לשתף פעולה.)

ביליתי לא מעט זמן בלתהות למה זה כל כך מפריע לי בשבוע האחרון.

עברו לי בראש כל מיני רעיונות. הם כל הזמן ביחד ואני מרגישה כאילו אני כבר לא יכולה לדבר איתו לבד. אני לא מסוגלת להביא את עצמי ללדבר עם מישהו כשאנשים אחרים גם מעורבים. חרדת הנטישה שלי גורמת לי להרגיש שאני מאבדת אותו וזה מפחיד אותי. אני מתגעגעת לעבר. יש לי איזשהם רגשות עמוקים יותר שאני לא רוצה להכיר בהם. אני self-destructive ומנסה בכוח להרוס משהו טוב שקורה לי. כל מיני רעיונות.

כמובן שלחלקם אין קשר למציאות וחלקם כנראה נכונים ברמה זו או אחרת.

אבל זה לא העניין כרגע. 

דיברנו ביום חמישי על זה שיש סוגים שונים של קשרים. יש קשרים קרובים יותר, יש כאלה שצריך בהם קצת ספייס. יש כאלה שאם אתה לא מדבר עם הבנאדם השני כמה ימים זה די סוגר את הקשר, ויש כאלה שאפשר לא לדבר שבועיים וכשמדברים שוב זה כאילו זה מעולם לא נפסק. יש כאלה שדורשים תחזוקה מתמדת ויש כאלה שהם פשוט טבעיים וזורמים בלי קשר למה שקורה. יש קשרים לצחוקים ויש קשרים לדברים רציניים ויש קשרים לטלוויזיה וספרים. הרבה הרבה הרבה סוגים שונים של קשרים.

מן הסתם, הסוגים השונים האלה מושפעים מהסוגים השונים של האנשים. אינטרוברטים, אקסטרוברטים, רגישים יותר, רגישים פחות, אנשים שמתמקדים בלחשוב ואנשים שמונעים על ידי האינטואיציה שלהם. אבל חלק משמעותי במיוחד מהעניין הוא מימד המופנמות/מוחצנות.

אני אינטרוברטית. תמיד הייתי, תמיד אהיה. מה שקורה אצלי תמיד קורה בפנים, ואני כמעט ולא מסוגלת לחשוב על לשתף סתם ככה. אני צריכה את השקט שלי, במיוחד אחרי שאני עם אנשים, ואין כמעט שום דבר שאני שונאת יותר מאשר להיות בקבוצה גדולה, במיוחד אם זה באזור קטן וצפוף. אני צריכה את השניים-שלושה אנשים האלה שקרובים אליי, וזה יותר ממספיק בשבילי. אני צריכה, לפעמים, שפשוט יעזבו אותי בשקט ויתנו לי להירגע. ואני ממש, ממש לא אוהבת constantly לדבר/להתעסק עם אנשים/לעשות דברים עם אנשים וכו׳.

שלא לציין את העובדה שדי מהר נמאס לי מרעש.

*היא* אקסטרוברטית. מה שאומר שצריך constantly להעסיק אותה, לדבר איתה, להגיב אליה. היא כל הזמן צריכה חברה והיא כל הזמן צריכה חברה שתגיב אליה. אני לא מופתעת מזה שהיא וק׳ לא היו קרובות במיוחד, אבל אני קצת מופתעת מזה שהם קרובים כל כך. גם הוא כמוני, אם כי קצת פחות (בניגוד לק׳, שאנחנו פרקטקלי קופי אחת של השנייה, רק שהיא הרבה יותר מוכשרת ממני).

וזה מעלה תשובה חלקית לשאלה למה זה כל כך מפריע לי ובעיה.

הבעיה - או השאלה, או ווטאבר - היא האם אני יכולה להיות בסביבת אקסטרוברטים מספיק זמן בלי לצאת מדעתי. וזה כולל את השאלה האם אני יכולה לתת למישהו שאני אוהבת להיות בקשר עם אקסטרוברטים בלי להרגיש שאני כל הזמן צריכה להילחם על תשומת הלב שלו (מה שמן הסתם קשור לחוסר הבטחון שלי). והעניין המרכזי הוא - איזה קשר משמעותי יכול בכלל להיות בין אינטרוברטים לאקסטרוברטים.

באיזשהו מקום, שני הסוגים האלו של אנשים תמיד יהיו הפוכים. גם אם הם יצליחו להבין אחד את השני, גם אם הם נהנים בקטעים של טלוויזיה ושטויות ולא יודעת מה, עדיין תהיה בעיה בקשר בין שני הסוגים האלה. למוחצן זה יפריע שהמופנם לא פשוט מדבר על הבעיות שלו, והמופנם יצטרך את הספייס שלו מדי פעם וה׳להיות ביחד׳ כל הזמן יוציא אותו מדעתו. תמיד תהיה להם איזושהי בעיית תקשורת כי הם פשוט לא מדברים באותה השפה מבחינה רגשית. אפילו ההסתכלות שלהם על העולם שונה.

והשאלה היא האם בכלל אפשר להתגבר על הפערים האלה. 

שלא לדבר על השאלה האם אני יכולה להתגבר על הפערים האלה לאורך זמן.