וואו.

אני לא יודעת למה זה כל כך מפתיע אותי שישרא בן 20. לא הייתי פה מהימים הראשונים אמנם (הבלוג הראשון והמאוד נאיבי שלי הוא מ-2007 בערך, פעם כשפרו עוד עבר מבלוגר לבלוגר), אבל ישרא ליווה אותי כמעט לאורך כל חיי. זה היה הבית שלי כל כך הרבה שנים שבראש שלי זה נראה כמעט ברור שישרא בן 20. ועדיין, איכשהו זה מרגיש... הזוי. מטורף משהו. מדהים.

הקהילה הזאת השתנתה כל כך הרבה בעשרים השנים האלה. אני חושבת שלהרבה אנשים, עצם העובדה שישרא עדיין קיים היא בגדר מחשבה מטורפת שפשוט אין סיכוי שהיא אמיתית. האמת היא שלא מזמן אמרתי משהו על זה למישהו, והוא קצת היה בשוק, כי באיזשהו מקום הרעיון שישרא איכשהו שרד את השנים האחרונות ואיומי הסגירה הבלתי נפסקים נראה מטורף והרבה אנשים עברו מזמן למקומות אחרים, ובכל זאת, הנה הוא כאן. ישרא שלנו. וזה היה ממש, ממש כיף להגיד שישרא עדיין פה ועוד יש כאן אנשים ואני עדיין כותבת. יותר משאני יכולה להסביר כנראה. ואני יודעת שכתבתי כבר יותר מפעם אחת על כמה אני אוהבת את ישרא, על כמה זה הבית שלי, אבל... אי אפשר להגיד את זה יותר מדי פעמים. ואני כל כך שמחה ש - תודות לעבודה המדהימה של עמותת ישרא - האתר עדיין כאן. כאן ומתפקד ואפילו משתפר.

עברנו כל כך הרבה בשנים האלה. ובכל זאת, אפילו כשאני כותבת את זה, זה עדיין מרגיש לי לא אמיתי שעברו 20 שנה. אולי זה בגלל שהגעתי לפה כל כך צעירה, אבל זה מרגיש כאילו ישרא תמיד היה חלק מהחיים שלי. A constant in my life. אז המחשבה שישרא בן 20 מרגישה בלתי אפשרית. זה הגיוני לחלוטין, ועדיין זה מרגיש בלתי אפשרי.

אז יאללה, ברכת יומולדת? שיהיו לנו עוד הרבה שנים עם ישרא. שהוא ימשיך לגדול ולהתחזק ולהתפתח. שהקהילה המדהימה שיש פה תישאר חזקה ומדהימה ותמשיך לגדול. שדורות העתיד גם יימצאו פה בית, כמו שאנחנו מצאנו פה בית פעם מזמן. 

תודה, ישראבלוג. נתראה ב21, אה? ❤️

פחות או יותר חלק 2 של זה.

זה קשה יותר לכתוב את זה משחשבתי שזה יהיה.

פעם שלישית גלידה, אה?

לא, אני רצינית אבל. הגרסה הזאת שונה מהגרסה המקורית שהתחלתי במרץ. אז אני עושה הכל מהתחלה. וכרגיל בהיותי אני, אני גם דוחה ומחבלת לעצמי ומקשה על עצמי, and yada yada yada. וכמו במרץ, השלבים הראשונים היו סופר קלים ורצו לי, וככל שאני מתקדמת יותר, ככה זה נהיה יותר ויותר קשה להתקדם. שזה לא מפתיע. לא קרוב אפילו. (שומע, זה שאתה יודע שמשהו יקרע אותך לגזרים לפני שאתה עושה אותו לא אומר שזה לא כואב כשאתה עושה אותו. איזה תובנה מטורפת (היא אמרה בציניות).)

ידעתי שזה לא יהיה קל. אני לא חושבת שחשבתי שיש סיכוי שזה יהיה פשוט. או קל. או מהיר. או... כל דבר שהוא לא סופר מורכב וכואב. אבל האמת שזה מפתיע אותי כמה זה קשה.

ואני יודעת שחלק מזה זה כי אני מנסה להפריד את המציאות מהסיפור, וזה תמיד הופך את הכל להרבה יותר מורכב, וזה גם סוג קצת אחר של סיפור ממה שהתכוונתי אליו או ממה שזה היה במציאות, האמת. וזה גם הופך את הכל למורכב יותר. אבל איכשהו זה גרוע יותר משחשבתי שזה יהיה.

אולי זה קצת קשור למה שאמרתי לא׳ בשני והתחרטתי עליו בערך שלוש שניות אחרי שזה יצא לי מהפה, שאני לא מאמינה בשום דבר שאני עושה (זה היה משפט עם הרבה יותר מדי מידע בתוכו ואחרי שסיימתי אותו הוא הסתכל עליי ואמר ״זה משפט שהיה צריך להיות בערך שישה משפטים״. למה לעזאזל אמרתי לו את זה? אלכוהול + אני מרגישה יותר מדי בנוח איתו = שילוב ממש גרוע). אני לא מאמינה שמשהו מהסיפור הזה - מהסיפור האמיתי - יכול לעניין מישהו שהוא לא אני. ואין לי שמץ של מושג איך להתמודד עם זה.

ואין לי ברירה. אין לי זמן להתברבר. וזה מצוין כי ראינו מה קורה כשיש לי זמן, נכון? מתוך מה שהתחלתי במרץ יש לי בדיוק עמוד וחצי כתוב, ואנחנו בפאקינג אוגוסט. וסבבה שהתחלתי לעבוד והיה פסיכי, אבל זה מה שאני תמיד עושה כשיש לי זמן. תמיד. צריך להגיש עבודה עוד חודש? סבבה, אני אכין אותה בלילה לפני. יש מבחן? אני אתחיל ללמוד יומיים לפני (אם בכלל, לרוב הדברים בביה״ס למדתי בערך בשעה שלפני המבחן). ככה זה. יש לי דדליין מטורף? אני רצה על דברים. יש לי זמן? PROCRASTINATE. למה? כי אפשר. זה למה.

איך זה שוב נהיה מכתב של ״אן יורדת על עצמה״?

לא יודעת. אני כל כך עייפה, אתה יודע? לא ישנתי טוב. התעוררתי מותשת ושאר היום לא בדיוק התקדם בכיוון חיובי. כאילו, היה סבבה וזה, אבל... לא באמת עשיתי שום דבר מועיל (בעבודה כנראה לא יסכימו איתי אבל מה הם מבינים). לא התקדמתי עם שום דבר שרציתי להתקדם איתו. לא התקדמתי עם הביקורת בכלל, אין לי שמץ מה אני הולכת ללמד בשישי בצהריים ומתוך ה4-5 עמודים שאמורים להיות לי למחר בצהריים הגעתי לבדיוק אחד.

אז היום בעיקר ראיתי אינויאשה תוך כדי העבודה (אוי הילדות שלי), וזה נחמד כי אני עושה עכשיו דברים די משעממים שמישהו חייב לעשות (ובמישהו הכוונה אליי כי אני היחידה שיכולה לעשות אותם) אז כיף שיש משהו אחר להתרכז בו. ומחר בבוקר אני חייבת להתחיל להתקדם, ואולי אני טיפה אעשה את זה גם בזמן העבודה כי בתכלס אין לי שום דבר דחוף כרגע וא׳ אמר שזה בסדר אם אני צריכה קצת זמן לעצמי מדי פעם (״וגם ככה אנחנו חייבים לך שעות״, התגובה הזאת הרגה אותי). בסופ״שׁ אני חייבת לרוץ על דברים. ועוד לא מצאתי דירה. יותר מדי לעשות ופחות מדי זמן (אין מספיק זמן לאנשים עם הרבה תוכניות, אה?).

נראה לי שאני אלך לישון מוקדם היום. ונראה לי שאני פשוט אלך עם הלב שלי. עם מה שנראה נכון. ואם זה לא יהיה מוצלח... בשביל זה יש עורכים, נכון?

אני רק מקווה שזה יסתדר. הלוואי.

אן.

(האהאהא הייתי אתמול בוידיאו עם העורכת שלי והיא קצת היתה מופתעת שאני עם ז׳קט ואני כולי ״כן, קר פה״, למרות שזה 18 מעלות אז זה לא כזה קר אבל משום מה מרגיש קר יותר אצלי, ובינתיים בארץ יש 30+ מעלות ואני חייבת להגיד, לא התגעגעתי למזג האוויר הלוהט הזה. כמו שאני מכירה אותך, אתה בטח משתגע עכשיו.)

יש דברים שלא משתנים.

אתה, 2012: יש בך כל כך הרבה דברים טובים שאת לא נותנת לעצמך קרדיט עליהם.

ל', היום: את חכמה ומוכשרת ואת נהדרת כמו שאת.

אני, בשני המקרים: *לא יודעת איפה לקבור את עצמי*

לא שזאת הפעם הראשונה שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי כשנתנו לי מחמאות. זאת אפילו לא הפעם הראשונה החודש; בשני שעבר קיבלתי מלא מחמאות בעבודה ולא הצלחתי להגיב (הם: "והגישה שלך נהדרת והשיעורים שאת מעבירה עוזרים" אני, בראש שלי: אני רק עושה את העבודה שלי תפסיקו להודות לי על זה). אבל יש משהו ביום הזה שקצת גרם לי לרצות לכתוב לך.

אני לא באמת יודעת למה. אולי משהו בדבר שאני עובדת עליו. אולי זה שאני מרגישה הרבה הרבה הרבה יותר מדי כרגע ואני בכלל לא מצליחה להתמודד עם זה. אולי כי אני מותשת ואתה הemotional default שלי. לא יודעת. אולי הכל ביחד.

אולי באמת הדבר שאני עובדת עליו.

כנראה, אפילו.

וברור שזה ממש, אבל ממש לא עוזר שאני צריכה עכשיו (עוד קצת יותר מ29 יום) להיפרד מלוציפר. זה מפרק אותי. וזה שנטפליקס היו חייבים לבחור את ה10 בספטמבר? זה מרגיש כמו בדיחה ממש גרועה של היקום. ואני יודעת שזה לא קשור אליי, אני יודעת את זה, אבל עד שסופסוף לא כואב לי לחשוב על התאריך הזה? באמת שזה כבר מרגיש מכוון.

ואני אהיה באמצע הכתיבה אז, וזה יהיה יום שגם ככה אני מרגישה בו יותר מדי אז אולי אני אתפוצץ ואחסוך לעצמי את הכאבים האלה.

כן, הנה עוד משהו שלא השתנה. אני עדיין מעדיפה לא להיות קיימת על פני להרגיש את מה שאני מרגישה. 

ככל שאני קוראת יותר מהדברים שכתבת לי אז אני מבינה עוד יותר בנוגע לכמה לא התקדמתי בכלל בשנים האחרונות. בתכלס פשוט הלכתי אחורה. וזה הגיוני, כי כשריסקת לי את הלב גם הרסת את כל מה שבנינו, אבל... זה כואב. זה כואב לחשוב על מי שהייתי לפני שש שנים, כשעדיין הייתי לחלוטין לא מודעת לכמה הכל דפוק, כשעדיין חשבתי שאני בסדר והכל נהדר ואתה הצלת אותי ולימדת אותי הכל וקידמת אותי כלכך הרבה בצורה שאני בחיים לא הייתי מגיעה לבד. וכן, זה לא לגמרי התקדמות, אבל זה היה משהו. אף פעם לא הייתי בטוחה בעצמי כמו שהייתי איתך. כמו שאתה לימדת אותי להיות. אף פעם לא היה לי טוב כמו שהיה לי איתך.

(כמעט) אף פעם לא הייתי ילדה כמו שהייתי איתך.

זאת האמת. תמיד הייתי המבוגר האחראי. זה כל מה שאני זוכרת מהחיים שלי. אבל איתך ועם MIG הייתי ילדה. איתו קצת יותר ממך. אבל איתכם הייתי ילדה. ואני פאקינג מתגעגעת לזה. במיוחד עכשיו, כשאני בקושי מצליחה להבין מי אני ולאן אני שייכת ואיך לעזאזל אני אמורה להתמודד עם כל מה שאני מרגישה וחושבת וכל מה שקורה. 

וזה באמת מאוד אני של 2012 להגיד לך את כל זה, נכון? כאילו, זה הרבה יותר מודע ממה שהיה אז, אבל לכתוב את כל זה ככה, בלי פילטרים, בלי לנסות לחשוב על מה אני אומרת או איך זה נשמע, פשוט להודות שאני לא מסוגלת ולסמוך עלייך שתרים את החתיכות... אן של 2012. בול. הילדה הקטנה שבפעם הראשונה בחיים שלה מישהו ראה אותה ונתן לה להיות ילדה.

History is a set of repeating circles, נאמר פעם בספר שאני מאוד אוהבת (How to Steal a Dragon's Sword, אם לדייק). אולי גם היסטוריה אישית היא כזאת. מה אתה אומר?

אן.

את לא מיותרת את לא מיותרת את לא מיותרת את לא מיותרת את לא מיותרת

I'm sorry I'm so so sorry

💔