והנה עברה עוד שנה. ולשם שינוי קרה הרבה בשנה הזאת. והיות וראש השנה כאן, אני מניחה שהגיע הזמן לעבור עליה, לא?

להוציא את כל הקופסאות מהפינה האפלה של המוח ולהתחיל לעבור עליהן. כן. זה לא יכול להיות רע, נכון?

וול, ד'ן... היר ווי גו.

[השם מהשיר "Speed of Sound", ונדמהלי שהוא של קולדפליי. אבל אין לי מושג. אני בכלל מכירה אותו מהכנס. http://www.youtube.com/watch?v=ZQD974-FZU4].

כרגיל, מתחילים בחלק הקל- הפאן הלימודי.

תשע"א התחילה די בספטמבר שנה שעברה, ככה שהפאן הלימודי השנה הוא פחות או יותר כל כיתה ט'. וחודש מכיתה י'.

השנה התחילה בצורה חלקה למדי. רוב המורים השתנו, היות ומבחינת בית הספר אנחנו כבר תיכון, וצריך לתת לנו מורים של תיכון. טוב, רוב המורים היו מורים של תיכון, אני חושבת. אבל עדיין היו אלה שלא.

מלבד כמה גליצ'ים בתחילת השנה (המבחן במתמטיקה אחרי עבודת הקיץ, שלדעת כולנו היה מוקדם מדי, העבודה בלשון שלא אמרו לנו מתי להגיש והפגישה הראשונה שלנו עם המחנכת החדשה, שהתרחשה בערך שלושה שבועות אחרי תחילת השנה), היה די בסדר בהתחלה, אני חושבת. המורה החדשה שלנו להיסטוריה היתה ממש טובה, ואני לגמרי התלהבתי (ואשכרה קיבלתי מאה בהיסטוריה במחצית א'!), והמורה שלנו לאזרחות היה מגניב, והמורה שלנו למתמטיקה (AKA המחנכת והמורה של שנה שעברה) מעולה, כמו שכבר ידעתי, אז בסך הכל הכל נראה די טוב.

כרגיל, לא יצאנו הרבה במהלך מחצית א'. והם ביקשו כסף למזגנים ואף אחד לא שילם, אז לא תיקנו את המזגן והיה זוועה. מה שכן, נסענו ב-19-20 לספטמבר לאיזה טיול לילי משהו... היה נורא ואיום. ושוב העבירו אותנו להקבצה עם כיתה אחרת בערבית, שבכלל היה נורא. אבל להתחיל ללמוד כימיה לבגרות היה כיף (למרות ששנאתי את המורה רוב הזמן. אבל היא מלמדת טוב.), ושיעורי "מחשבים" היו כיפיים, כי בעצם כל מה שעשינו היה לגלוש בזמן שהיא נתנה משימה שהיתה אמורה להספיק לכל השיעור וכולנו גמרנו בדקה וחצי. ואנגלית גם היה נחמד, למרות שהיו לי קצת בעיות עם המורה. אבל זה סתם כי אני עקשנית וטיפשה לפעמים.

מה שכן, גיליתי שאני לא אוהבת ספרות. בכיתה ט' סוף סוף היתה לי מורה שמלמדת ספרות, וגיליתי שאני שונאת את זה. זה רצח של סיפורים מקסימים. זה פירושים לדברים שלא צריכים פירוש, שהקורא אמור להחליט איך הוא רוצה לפרש, לא המורה.

שיהיה.

בקיצור, המחצית הראשונה הלכה טוב. מלבד לשון, ששם ירדו לי בערך 10 נק' על זה שלא ידעתי שצריך להגיש את העבודתקיץ, מתמטיקה שקצת ירדתי בציון, ותנ"ך שהמורה לא יודעת את החומר (וצחקנו עליה כל השנה על זה), הכל 90 ומעלה. וגם עם שלושתם, הכל 80 ומעלה. לי זה היה לא רע, אפילו טוב.

וכרגיל, החצי השני של השנה היה הרבה יותר מעניין. אבל לא מהבחינה הלימודית. למען האמת, אני זוכרת (מבחינת יציאות, כן?) רק את נוער שוחר מדע (כרגיל), שכלל כנס מחוננים השנה, ואת הטיול השנתי שלא יצאתי אליו. נוער שוחר מדע היה נחמד, גם הכנס. היה מעניין בסך הכל, אם אני זוכרת נכון.

רוב החצי השני של השנה הייתי חולה. וזה השפיע, כמובן. לא הגעתי לחלק מהימים, עשיתי שטויות במבחנים, כל מיני דברים כאלה שהייתי שמחה לתקן. כמובן שזה התבטא בציונים. וכמובן שזה מגה הרגיז אותי, כי לא קיבלתי בסוף את כל הכסף. אבל זה כבר סיפור אחר.

קצת לפני תחילת המחצית המורה לערבית יצאה לחופשת לידה (שוב. פעם שניה בשנתיים וחצי), אז לא למדנו ערבית במשך איזה ארבעה חודשים, ובערך בשלושה מהם הלכנו מוקדם הביתה. איזה כיף. אם כי חבל לי שלא למדנו כלום. באמת.

לפורים בבית הספר שוב לא הגעתי. לא הרגשתי טוב ולא בדיוק התחשק לי לחגוג או משהו. וידעתי שגם ככה לא יהיה מעניין, כי הם התחילו לעשות כל מיני דברים מוזרים במקום היריד הכיפי שהיה בכיתה ז'.

פסח היה החלק הכי כיפי. אבל זה לא היה לגמרי לימודי, אז זה יחכה לאחרכך.

ביום השואה יצא הטיול השנתי. הודעתי שאני לא עושה את זה, וגם באותו היום סירבתי לצאת. הטקס ביום שלפני גרם לי להיזכר במשהו שידעתי שאם אני אמשיך לחשוב עליו אין סיכוי שאני עוברת את היום הראשון של הטיול. הם הכריחו אותי ללכת בכל מקרה. הצד החיובי היה שאף אחת מהחברות שלי לא הגיעה, אז הם הסכימו איתי שאני לא אמורה לצאת לטיול של שלושה ימים לגמרי לבד עם הכיתה שלי. אז הייתי בבית ארבעה ימים. לאבלי.

איזה יומיים אחרי זה התחלנו לעבוד על עוד משהו. שוב, זה לא לימודי, אז זה יחכה, אבל זה היה כיף.

לטקס יום הזיכרון לא הלכתי. אחותי היתה אמורה לעשות את שלה ביום הזיכרון עצמו, והחלטתי שאני מעדיפה לראות אותו מאשר את שלנו. וידעתי שאין סיכוי שבעולם שאני אשרוד שני טקסים. לא כרגע. [הטקס שהם עשו היה יפיפה. שוב, סיפור אחר.]

ואז כבר היה סוף השנה, ואף אחד כבר לא הקשיב לכלום. בשבוע האחרון פשוט דיברנו עם המורים וראינו סרטים, והיה ממש נחמד. אני חושבת שפחות או יותר השלמתי עם כולם והכל. המורה לאנגלית אמרה שהיא רוצה עותק מהספר הראשון שלי ושהיא רואה כמה אני אוהבת לכתוב, והיא פשוט לא אוהבת את זה בשיעורים שלה. אף אחד לא, אבל מה לעשות שאני צריכה את זה בשביל לחשוב?

המורה לשל"ח התקשרה אליי לנייד בשביל להגיד שלא יצאתי לאף טיול ושהיא בכלזאת תיתן לי ציון טוב. זה היה מטריד ברמות. והמורה שלי למתמטיקה (אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה לקרוא לה מחנכת, ואני אסביר עודמעט למה) אמרה שהיא רוצה שאני אתערב יותר במה שקורה בכיתה. הצחקת אותי.

וזהו, אני חושבת. ואז היו ציונים, וגיליתי ששתי החברות שלי עוברות בית ספר בשנה הבאה כי נמאס להן מהכיתה הזאת. את השניה הייתי צריכה לגלות מה"מחנכת" שלי. לאבלי, לא? מיותר לציין שכעסתי.

את רוב החופש ביליתי במחשבה האם לעבור לכיתת רפואה שהתלהבתי ממנה. הלכנו לשיחה נוספת עם המחכנת, ובערך באמצע אוגוסט החלטתי שכן. חזרנו, דאגנו לזה, ובראשון בספטמבר מצאתי את עצמי בכיתה הזאת.

היו לי יותר שעות בשבוע בכיתה ג' מאשר עכשיו. כמה עצוב זה?

החומר שהם לומדים כרגע במתמטיקה זה חומר שאני גמרתי בכיתה ח'. כימיה זה לחזור על כל כיתה ט'. פיזיקה זה חלקית חדש, כי כאמור, המורה הקודם לא לימד אותנו כלום, אבל אנחנו עדיין לא זזים לשום מקום. "חוק שימור השכל". אשכרה.

וזה מאמלל.

וזהו. זאת היתה השנה לי מהפאן הלימודי. כיפית בחלקה, נוראית בסופה. שנה ארוכה שנראתה בלתי נגמרת, אבל בסופו של דבר היתה סבירה למדי. עד הסוף שלה, כמובן.

הפאן השני- הפאן החברתי.

כאן רוב הדברים נשארו אותו הדבר. אותם חברים בביה"ס, למרות שפחות יצא לי לדבר איתם על דברים מעניינים. אנחנו לא רואים את אותם הדברים (ובכנות, חלק מהדברים אני מעדיפה שהם לא יראו), אבל בסך הכל עדיין היה כיף למדי.

את פורום סטארגייט סגרו לי לקראת סוף השנה. את פורום האוס סגרו באוגוסט. שניהם כבר התחילו להתייבש- יוניברס כבר לא ממש עניינה מישהו, ובהאוס היתה פגרה בין עונה שבע לשמונה. ועדיין, היה נחמד להגיע לשם, לקרוא והכל. אבל זהו. כבר אין יותר.

ביער גם לא ממש התחלתי להתעניין. שני השרשורים האהובים עליי עוד החזיקו עוד קצת זמן ואז גם הם יצאו לפגרה הצפויה. זה ככה מהרגע שפתחנו אותם מחדש (מחקו את כל הפורום) לפני שנתיים. כל חופש אנחנו מגיבים, ואיכשהו לקראת החורף אני שוכחת או משהו, ואנחנו נזכרים בזה רק באביב וחוזרים לשרשר. וזה כיף.

מה שכן, בשנה שעברה בחופש התחלנו את ההודעה הכי ארוכה, והמשכנו את זה לאורך רוב השנה הנוכחית. על מה לא דיברנו. האוס, מרלין, סטארגייט, רובין הוד, ספרים שונים, הכל, אני חושבת. וגם דברים לא קשורים. והרבה מהם. וזה, באמת, היה החלק הכי כיפי בפאן החברתי השנה. ובכנות, הוא הבנאדם היחיד שבאמת יכולתי לדבר איתו כמעט על הכל. ואת הדברים שלא... עליהם בכלל לא יכולתי לדבר, אז זה בסדר.

איך שהוא זה נעלם קצת אחרי שחזרתי מספרד והכל, כי מסתבר שהיתה איזו מחיקת ה"פ. שלחתי לו את הפאנפיקי יומולדת שלו (אני עדיין מחכה לשלי, שהוא אמר שהוא סופסוף גמר :)), החזרנו את השרשורים ואפילו התחלנו לכתוב ביחד משהו. משהו אומר לי שאנחנו לא הולכים להמשיך. בכלמקרה, התחלנו עוד הודעה מגניבה כשהיינו בארה"ב באוגוסט (והתלהבתי שראיתי Syfy בלייבD: ), ועכשיו עברנו כבר את החמישים. וזה כיף.

את הכיתה שלי המשכתי לשנוא. הם המשיכו להיות מרושעים וטיפשים. פנינו אל המחנכת, אבל היא לא מסוגלת להשתלט על הכיתה שלנו. לא היה לה מושג מה לעשות. היינו צריכים ללכת למנהלת, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. זה היה החלק הרע של השנה. אני חושבת שאולי זאת הסיבה ששנאתי לקום בבוקר וללכת. מזל שאני לא מהאנשים שנכנעים בקלות.

אה, וכמובן, אני מודה בזה סופסוף- יש לי טוויטר. זאת אומרת, יש לי שניים. הראשון... פתחתי אותו בסוף החופש הגדול הקודם, בשביל לעקוב קצת יותר אחרי מה שג'ו עושה ולאחל לאמנדה מזלטוב. מצאתי את עצמי כותבת וכותבת וכותבת. כי זה כיף. לא בגלל שמדברים עם אנשים, סתם בשביל לחלוק מה אתה עושה ברגע זה בכמה מילים. בלי כל הצעצועים המטופשים של פיכסבוק. סתם, בשביל הכיף. סוגשל בלוג כזה.

את השני פתחתי כשהיינו בארה"ב, בעודי מעמידה פנים שנכנעתי סופסוף ופתחתי בשביל אחותי. זה נחמד. יש מין הפרדה בנוגע למה כותבים איפה, קצת כמו הבלוג הזה והבלוג בלייבג'ורנל (כן, עמדתי להגיע לזה), שפתחתי לפני ארבעה חודשים בערך.

בקיצור, היה כנס סטארגייט (דברים קצת מתבלגנים כאן, אני יודעת. צריך לצייר חיצים של מה לקרוא מתי), ופתאום מצאתי את עצמי מדברת עם מלא אנשים בטוויטר. אפילו מישהי מישראל. נכון, מדברים בעיקר על סטארגייט וג'ו, אבל אני מניחה שזה פשוט בא להחליף את פורום סטארגייט שלי, שכאמור, נסגר. [הדבר היחיד שאני לא אוהבת בזה זאת המסכה של אן. אבל זה משהו אחר כבר.]

ובבלוג שיפר'ס לייף אני גם מדברת קצת עם עוד מישהי, שוב, בעיקר על סטארגייט והכל.

וזה מה שאני אוהבת בסטארגייט.

אבל זה כבר שייך לחלק השלישי.

והפאן השלישי- הפאן האישי.

... ששוב, מתחלק ל"בפנים" ו"בחוץ".

בחוץ... בנובמבר, נדמהלי, קנינו רהיטים חדשים לחדרים וצבענו את הקירות מחדש. השולחן שלי נשאר אותו דבר, אבל שנינו קוביות (מלאמלא קוביות) ומיטה חדשה בגוונים בהירים וכחול. והקיר צבוע בכחול בהיר, כצפוי. ותלינו מעין תמונה כזאת של השם שלי מעוטר, שדוד שלי הביא מחו"ל מזמןמזמן (נדמהלי). ובסך הכל אני די בסדר עם איך שהחדר שלי יצא. אם כי אם הם יוציאו מכאן את הספריות סופסוף זה יהיה נחמד.

בסוף סוכות טסנו לאיטליה, לכבוד הבתמצווה של אחותי שתהיה בהמשך, והיה ממש כיף. היינו באגם גרדה, וטיילנו שם קצת, והלכנו לפארקים והיה, כאמור, מגניב. ובסוף לא יצא לי לסכם את זה. אבל אני אעשה את זה!

ראיתי פרק בעונה השלישית של מרלין [10, עם הארתורגוון]. הייתי חייבת. הוא גרם לי לרצות לראות אותו! אשמתי? לא. אז זהו.

כרגיל, היה סטארגייט, והרבה. ב-23 בינואר, יום ההולדת של ריק, התחלתי לראות שוב את SG1. זה יצא יום ראשון, אז החלטתי לעשות את זה אז. גמרתי את העונה השישית בסוף יולי, והעונה השמינית עדיין לא היתה לגמרי מתורגמת, אז אמרתי שאני אחזור אחורה ואתחיל מההתחלה אחרי שנחזור מארה"ב (רגע, נגיע לשם!). ואכן עשיתי זאת. וספיקינ' אוף סטארגייט, גייטוורלד התחילו את הריוואטצ' שלהם באוגוסט. פספסתי את רוב החודש הראשון, אבל אני די מדביקה פערים כרגע בעונה השניה.

בדצמבר הינדר הוציאו את האלבום החדש שלהם, ואנחנו הזמנו אותו ועוד איזה טריליון אלבומים ומתנות יומולדת לאחותי. אני קניתי את "Away from the Sun", של 3 דורז דאון, את שלושת האלבומים של הינדר, השלושה של Theory of a Deadman ואת השניים של RED. לה קנינו ספר של ג'ונאס, את האלבום הראשון שלהם, שהיא נורא רצתה ולא ידעה איפה להשיג, ואת אלבום הוולנטיין שלהם. היא נורא התלהבה, כמובן. שמחתי לעזור.

בתחילת השנה האזרחית המורה שלנו לאזרחות הציע לנו לטוס למשלחת לספרד. התלבטתי, אבל חברה שלי אמרה שאם אני נוסעת גם היא, אז החלטנו שתינו לנסוע. החברה השניה שלי (הטובה יותר) גם הצטרפה בסוף. זה היה מה-10 באפריל, היום הראשון של חופשת פסח, עד ה-17. אדיר.

היה ממש כיף. היו כמה גליצ'ים במהלך השבוע הזה, ואני הרגשתי יותר כמו המבוגר האחראי מאשר מי שאני (ברצינות? אני? Voice of Reason?! You kidding?!), אבל בכל זאת היה כיף. עשינו טיול בעקבות יהדות ספרד, אז היינו במדריד, ובטולדו (עיר החרבות. כמה שאני מתה על העיר הזאת. והבאתי ממנה את החלק השלישי של המתנה ליומולדת שלו, אבל אנחנו חייבים להיפגש בשביל זה ועוד לא יצא לנו), ובקורדובה (מקום מקסים), ובסגוביה, והרבאס, ובקסרס והיה ממש ממש כיף. והיה מעניין. זה גרם לי לחשוב על כל מיני דברים, להתחבר לצד היהודי יותר... אם הייתי יכולה לצאת שוב, גם אם לבד, הייתי עושה את זה. זה היה שווה את זה. [וכן, אני מתכננת לכתוב סיכום טוב יותר, כמו באיטליה.]

מה שכן, לכבוד הנסיעה קנינו אייפוד טאץ', ששמתי עליו פרקים של סטארגייט למקרה ש. לא הייתי נורא צריכה אותו, אבל היה טוב לדעת שיש לי אותו למקרה שאני אצטרך.

ומה עוד?

כמו שאמרתי, בתחילת מאי אחותי ואני התחלנו לעבוד על משהו. למעשה, אני ראיתי את הכנס סטארגייט שיש בשיקגו בקיץ, והייתי נורא מבואסת מזה שלא נסעתי לכנס וונקובר, ששמעתי שהיה אדיר. [מה לעשות, הייתי בספרד. אי אפשר לעשות הכל]. עכשיו, התירוץ של ההורים שלי תמיד היה שארה"ב זה רחוק וגדול ואנחנו קטנות מדי, אבל עכשיו כבר לא היינו. ועל כן תכננו טיול של תשעה ימים לשיקגו, כולל העלויות ובתי המלון הכי טובים שמצאנו. הצגנו להם את זה ביום העצמאות, אחרי שחזרנו מהיום הפתוח בתע"א (ששם אמא שלי עובדת), והם אמרו שהם יחשבו על זה! תקווה, יצור נחמד ואכזר שכמותך.

בקיצור, בסופו של דבר הם החליטו שכן, אז קבענו ראיון בשגרירות ארה"ב בסוף יוני. דאגתי שאולי זה לא יהיה טוב, אבל זה הסתדר מעולה. אישרו לנו את הוויזה (אני, כמובן, הייתי מאושרת), לכולם לעשר שנים ולי לחמש, עד סוף הצבא. בסדר. נחיה.

ביומולדת שלי הזמנו את הכרטיסים לכנס, כמו שכבר כתבתי כאן. במהלך כל יולי ישבתי לראות את פארסקייפ כדי להיות מוכנה לפאנל של בן, למקרה שהוא ידבר על פארסקייפ. זה היה חכם משתי סיבות- א. זאת סדרה מעולה, למרות שההתחלה קצת חלשה, וב. הוא באמת דיבר קצת על פארסקייפ.

בתשיעי באוגוסט נחתנו בניו יורק סיטי. אני לא אפרט כרגע, את זה אני אעשה מאוחר יותר (כן, כמו באיטליה וספרד. אבל הפעם באמת), אבל המלון שלנו היה בטיימס סקוור, מול חנות ענקית של m&m's וליד חנות של הרשי'ס (שעושים שוקולד מעולה). ב-13.8 טסנו לשיקגו. באותו הערב היתה לנו הופעה של סלינה גומז ברוזמונט (ממש מחוץ לשיקגו), אז נשארנו במלון של הכנס. ההופעה היתה ממש כיפית. בשיקגו היה אדיר. המקום הזה פשוט יפיפה. וכמובן... הכנס היה החלק הכי טוב. [ואני יודעת שזה נשמע פסיכי, אבל מה שקנינו בארה"ב היה בעיקר ספרים ודיסקים. הכי שווה. ומייסי'ס זאת חנות משעממת.]

וכאמור, עברתי בית ספר וכיתה.

והכי טוב- הצלחתי לשכנע את ההורים לתת לי לטוס לעוד כנס בסוף אוקטובר. שווה. וזהו, פחות או יותר.

עכשיו, בפנים... בפנים היה קצת קשה יותר. זה לא כיף להיות לבד לפעמים, וזה לא כיף שלוקחים ממך דברים שחשובים לך. והכי קשה, כמובן, ה-17.5. הייתי בטוחה שזה ה-19 משום מה, אבל ראיתי שלא. פלא שהצלחתי לתפקד ביום הזה.

הייתי בהיי מטורף מהרגע שהזמנו את הכרטיסים לכנס, מלבד פעם אחת שיצא לי לראות את זה בטעות. וכששידרו את הפרק גם יצא לי לראות אותו שוב בטעות. אבל זה פשוט כי אני מטומטמת. וזה כאב. לא הייתי... אני לא מסוגלת לדבר על זה, אז זה אפילו קשה יותר. אבל אני שורדת. זה קשה... אבל אני מצליחה.

אני מאמינה שהעובדה שטסתי לכנס ואשכרה דיברתי עם האנשים האלה (דיברתי עם ג'ו. פעמיים. ובכל פעם חשבתי שאני אתעלף בשניה שאני אוציא מילה מהפה. ודיברתי גם קצת עם דיוויד, וקצת עם בן בארוחת הבוקר. וקיבלתי נשיקה על היד מפול, ו-"Sweet" עם החתימה על התמונה, והייתי בהיי) עזרה מאוד. זה קל יותר להתמודד עם דברים קשים כשיש לך דברים טובים לאזן אותם. או שאולי פשוט קל יותר להתחמק מהם ככה.

אני מקווה שיצא לי לדבר איתה בכנס. באמת שכן. אני מתכוונת להמשיך את הפרויקט ההוא, בתקווה שאני אצליח לגמור את זה בחודש. תקווה קלושה למדי... אבל עדיין. אני אתאמץ.

והעובדה שעברתי לכיתה שבה רע לי כל הזמן מלבד בהפסקות (קצת) ובשיעורי רפואה... זה רע. זה מחזיר אותי לשפל. אני משתדלת להתעלם, לא לחשוב על זה, אבל זה קצת קשה. אחרי הכל, אני יודעת את כל החומר הזה. והם פשוט ל-א זזים. וזה נורא, כי אני חושבת שהם באמת חושבים שהם מסוגלים להבין מה אני עושה או את הקצב שבו אני עובדת. וזה רע.

אבל מתמודדים. קשה... אבל מתמודדים.

והחלק הרביעי והאחרון (כן, כל שנה מתווסף כאן משהו)- לשנה הבאה.

*ציונים טובים ורושם טוב על המורים. זה יהיה קל.

*חברים חדשים. לשמור על קשר עם החברים הישנים.

*להתחיל ולגמור לכתוב ספר. רק צריך למצוא רעיון טוב.

*לא להיות טיפשה ולדבר איתם בכנס למרות הפחד.

*לגמור את ה-Year of the Spark.

*להתחיל להירגע.

*לצחוק ולהנות קצת יותר.

*להיות דומה יותר לאן.

וזהו לכרגע, אני חושבת. נראה. אולי אני אחשוב על עוד משהו בהמשך. ואני מניחה גם שיש הרבה דברים שפשוט כתבתי בבלוג תוך כדי. בכלמקרה, נראה.

שנה טובה וחג שמח לכולם.

אן.

מדהים איך אנחנו אף פעם לא רואים את מה שנמצא מול העיניים שלנו. מדהים איך שאנחנו תמיד עסוקים בלהתלונן על הדברים הרעים ולא בלהסתכל על הדברים הטובים שיש לנו. מדהים איך שאנחנו תמיד רוצים את מה שאין לנו, כי כידוע "הדשא של השכן ירוק יותר".

וול, הוא לא.

זאת אומרת, לפעמים הוא כן. אבל בדרך כלל הוא לא.

ראיתי את "Enigma" (עונה 1, פרק 16, סטארגייט SG1) לפני יומיים (כן, שוב). יש שם קטע שבו סאם מלווה את נארים למעלה, אל פני כדור הארץ, בשביל שיראה את הכוכב שלנו. ונארים הוא טולאן, גזע מאוד מאוד מתקדם, שסביר להניח שרוב הצעירים בכדור הארץ היו קופצים על ההזדמנות להצטרף אליו אם זה היה אפשרי (שזה לא, כמובן. הטולאן הושמדו בעונה החמישית). והוא מסתכל מסביב, ומי שכתב ומי שביים את הפרק הזה דאגו שתהיה תמונה יפה של ההרים והשמיים הכחולים מסביבו. ופתאום הוא רואה ציפור, ואנחנו מגלים שבעצם בעולם שלו אין יותר ציפורים, או חיות בכלל, כבר כמה מאות שנים.

אז מה עדיף? לקבל את כל הטכנולוגיה הזאת, או לחיות כאן, במקום שבו יש הרבה בעיות, ושהטכנולוגיה לא משהו ביחס לגזעים אחרים, אבל יפה פה ובסך הכל עדיין טוב פה?

אני די בטוחה שנארים העדיף את השני. אני גם די בטוחה... לא, בטוחה לגמרי, שגם אני מעדיפה את השני. אני מעדיפה לראות את השמיים הכחולים, להסתובב בין עצים ולשמוע קולות של חיות מאשר להיות מוקפת בטכנולוגיה מגניבה. ותראו לאן זה הוביל את הטולאן בסוף - הם הושמדו בדיוק בגלל הטכנולוגיה המתקדמת שלהם. אז נכון, הסקפטים שיגידו שלא סביר להניח שנושמד על ידי חייזרים צודקים, אבל לא עדיף ליהנות ממה שיש לנו (וזה הרבה), מאשר לרוץ כל הזמן קדימה ולהרוס בדרך את הכל?

תחשבו כמה אנחנו פוגעים בכדור הארץ. תחשבו איזה נזקים אנחנו גורמים, כמה חיות אנחנו הורגים. תחשבו על המקום שאליו הטולאן הגיעו, אל מקום בלי חיות בכלל, רק בני אדם.

אנחנו באמת רוצים להגיע לשם?

אני חושבת שלא.

אן.

עריכה ב-9.2.13:

אני חושבת שהפוסט הזה דורש המשך ארוך ומפורט יותר. זה רק רעיון בסיסי, אני חושבת.

Things Will Never Be The Same. / Jonas Brothers.

בואו נודה בזה, העובדה שאובחנתי כמחוננת לא אומרת שאני לא יכולה להיות מטומטמת. מפגרת וטיפשה אולי לא, אבל מטומטמת כן.

העניין הוא שזה לא אשמת אף אחד. טוב, אולי זאת קצת אשמתם, אבל עדיין, זאת בעיקר אשמתי. והעובדה שגם אחרי שעברתי לא ניסיתי ליצור קשר עם אף אחד זאת גם אשמתי. כן, אני לא הטיפוס שעושה את זה. אני לא יודעת למה, אבל זה נעשה גרוע יותר ויותר כל שנה. ועדיין, גם זאת אשמתי.

כי בסופו של דבר, אני זאת שהתרחקה מאנשים. אני זאת שוויתרה על חידוש קשרים עם אנשים אחרים שבכנות, עדיין אכפת לה מהם. אני זאת שהייתה טיפשה מכדי להבין את זה, ועכשיו זה כבר מאוחר מדי לשנות את זה.

מצחיק שזאת המחשבה הראשונה שלי עכשיו כשיצא לנו לדבר שוב. זה לא היה מזמן כל כך, רק שלושה חודשים. פחות, למען האמת. אבל קשה לשכוח את כל זה. קשה לשכוח שבסופו של דבר, אפשר לדמיין, אבל שום דבר כבר לא יהיה כמו שהוא היה.

ואני לא טיפוס שמתרגל לדברים האלה בקלות.

לפחות הפעם אין דמעות.

אן.

וואו, זה מתאר את זה יפה כל כך ולא מתאר כלום באותו הזמן. מקסים.

אני נחושה בדעתי שאת הפוסט הזה אני גם אתחיל וגם אגמור היום.

מחוננים הם אנשים מאוד בודדים.

מעולם לא הרגשתי את זה. כשהגעתי לכיתת מחוננים הייתי קטנה מכדי שיהיה לי אכפת. אז בכל מקרה לא היה לנו הרבה דברים אינטיליגנטיים לדבר עליהם - וזה לא רע. לכל אחד מגיעה ילדות. גם אחרי זה, הייתי מוקפת באנשים שהיו ברמה שלי. פחות או יותר. היום, כשישבתי בשיעור מתמטיקה וכולם עשו חזרה על משוואה עם פרמטר ואני המשכתי לבד עם חשבון דיפרנציאלי, פתאום הבנתי את זה.

המנהלת של בית הספר הקודם שלי, עם כיתת המחוננים, הזהירה שיהיה קשה, שהאנשים האלה בכלל לא ברמה שלי. אבל בסופו של דבר, הכוונה לא היתה לדבר איתם על פיזיקה תיאורטית או לשחק באינטגרלים. אני מודה, לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך.

ופתאום הגעתי לכיתה הזאת. ובמשך אחד עשר ימי הלימודים האחרונים, גיליתי שאין ביני לבינם שום דבר משותף. פאקינג שום דבר. אם היה משהו, אולי פחות הייתי שמה לב להבדלים האלה, לעובדה שאני לומדת את כל החומר בכימיה בפעם השלישית ושחזרתי לכיתה ח' במתמטיקה. אולי. אבל באמת ובתמים אין שום דבר שיחבר אותי לאנשים האלה. כן, למחנכת החדשה אני אומרת שאני מחפשת קליטה מהירה וכל השטויות האלה. בבית אני מספרת כמה שמשעמם לי, ובסופו של דבר רע לי, בכיתה הזאת.

כי גם אם אתה חברותי, הרבה פעמים אתה מגלה שאין לך טעם בכלל לנסות לדבר עם האנשים האלה. כן, יש מדי פעם אנשים שאפשר לדבר איתם על דברים אחרים. אבל גם איתם, לפעמים אתה רץ מהר כל כך שאין להם בכלל מושג מה אתה רוצה. מה שמשאיר למחוננים את המחוננים האחרים כאפשרות העיקרית כחברים.

זה מצחיק, האמת. אנשים לפעמים רואים אותם כאנשים יהירים ומרוחקים שחושבים שהם טובים יותר מהחברה ומסרבים "להתערבב עם שאר הטיפשים", אם לנסח את זה ככה. וזה נכון, אנחנו באמת חכמים יותר מכולם. אבל אנחנו לא מתרחקים מהחברה כי אנחנו חושבים שאנחנו טובים ממנה, אלא פשוט כי אין לנו ברירה. כשאנשים סביבך לא מסוגלים להבין מה אתה רוצה, לא מסוגלים להתקדם בקצב שלך, אתה בסופו של דבר מתייאש ומתקדם לבד, לא?

אני מתכוונת, תחשבו על זה מנקודת המבט שלכם רגע. אתם יושבים עם מישהו ברמה הרבה יותר נמוכה משלכם, ואתם רוצים לדבר על משהו. יכול להיות במקרה שזה משהו שהוא מבין, ואז לא תהיה בעיה. ויכול מאוד להיות שזה משהו שייקח לו קצת זמן לקלוט. אז אתם מסבירים, ומסבירים, ובסופו של דבר נמאס לכם ואתם חוזרים להיות עם האנשים הרגילים, לא?

וזה בדיוק מה שקורה אצלנו. הבעיה היא שרוב האנשים בעולם הם לא מחוננים. מה שקצת מקשה גם עליכם וגם עלינו.

לזה מנזה נוצר, אגב.

וזהו. אחרי שיעור מתמטיקה היום, כשזה עבר לי בראש בפעם הראשונה, פשוט הרגשתי שאני חייבת לכתוב את זה. להסביר את זה. לדבר על זה.

אן.