הגעתי היום לתובנה חדשה.

האמת היא שאני לא יודעת אם הגעתי לתובנה הזאת היום או שרק היום אמרתי אותה בקול בפעם הראשונה. אני חושבת שאני יודעת את זה כבר כמה זמן, אבל עדיין לא יצא לי להגיד את זה. בכל אופן, כמו תמיד, רציתי לספר לך ברגע שהגעתי לתובנה הזאת.

אתה זוכר כשרק התחלתי את החקר העצמי הזה, כשרק התחלתי את "סערת נפש", ששלחתי לך הודעה שבה כתבתי שזה מרתק אבל גם די כואב? כתבתי לך (בהודעות נוספות כמה ימים אחרי זה, כשהשיחה התפתחה) שזה מסובך לגלות את הכל וזה די כואב לפעמים להתמודד עם דברים. כתבת לי בתשובה שלך שאני מתארת את זה נכון - זה תמיד מעניין אבל זה לא תמיד נעים - ושאני צריכה ליהנות מזה, כי זה כישרון שלי וכי אני מסוגלת. "כמו שרקדן נהנה מהריקוד", כתבת לי.

ואתה מבין... במשך הרבה זמן המשכתי להחזיק בדעה הזאת שזה מסובך - כיף אבל מסובך. נהניתי מהמחשבה, נהניתי מהחקירה, אבל כאב לי כשגיליתי דברים מסוימים. אתה בטח מכיר את ההרגשה. הדרך שבה דיברת איתי על זה בתחילת שנה שעברה גורמת לי לחשוב שאתה מכיר את זה טוב, אפילו.

ואני לא יודעת מה השתנה. אולי זאת היציבות שלי ואולי זאת הדרך שבה אני מסתכלת על החיים שלי ועל העולם, אבל אני כבר לא רואה את זה ככה. כן, אני מגלה דברים על עצמי שאני לא כל כך אוהבת. אני מגלה דברים שהייתי מעדיפה להדחיק, כמו שעשיתי במשך הרבה מאוד זמן. דברים שהיה לי "טוב יותר" כשהם היו מוסתרים מהמודע שלי. אבל אני כבר לא רואה בזה משהו כואב. אני מסתכלת על הדברים האלה, חושבת, מוצאת דרכים לטפל בהם, כותבת לי אותן ועוברת הלאה בזמן שאני ממשיכה לעבוד עליהם. אני ממשיכה לעבוד על הרשימה שלי ועל הבעיות שלי ולמצוא את המקורות והסיבות והתכונות.

ואני כל כך גאה בזה.

כי זה כבר לא כל כך כואב. כן, יש מקרים שבהם זה לא נעים. לא כל מה שאני מגלה משמח אותי. נכון שבחודשים האחרונים מצאתי בי הרבה מאוד תכונות טובות ונכון שעבדתי על המון תכונות לא-טובות שלי, אבל לא הכל נעים. ואני גם יודעת שלא בהכל אני אוכל לטפל, ובסופו של דבר מה שחשוב הוא שאני אצליח להשלים עם עצמי (משהו שאני מתקרבת אליו יותר ויותר). אבל זה כבר לא כואב וזה כבר לא מסובך. זה מורכב, זה מאתגר, זה מרתק בכל מובן שהוא, אבל זה כבר לא כואב או רע בשום צורה שהיא.

אז את זה רציתי לספר לך. בכל פעם שאני מראה לך עוד משהו טוב שעשית בחיים שלי אתה מחייך, ואני אוהבת לראות את זה.

אתה יודע... מחר אתם יוצאים לטיול השנתי, וחשבתי לעצמי פתאום כמה זה שונה משנה שעברה.

גם השנה אני שמחה שאני לא יוצאת. הייתי באילת בשבוע שעבר בכל מקרה (טסנו לשם!), ואני חושבת שמיציתי את החום לשנתיים הקרובות לפחות. לא עשינו שום פעילות פיזית, מה שחבל לי, כי אנחנו אוהבים לטייל, אבל מילא.

אבל האמת היא, כמו שאתה יודע, שזה רק התירוץ. אני פשוט לא רוצה לצאת. אני יודעת שאמרת שבטיולים זה הרבה פחות רשמי ושיכולת ממש לדבר עם תלמידים בטיול הקודם, ואני יודעת שאתה אוהב את השכבה שלנו ואת בית הספר, אבל אני פשוט לא מצליחה. אני מנסה, באמת שאני מנסה, אבל אני לא מצליחה לחבב את הכיתה שלי או את בני הנוער בכללי. יש כמה שאני מדברת איתם מדי פעם, אתה יודע, כשזה יוצא, אבל אני לא ממש אוהבת את השכבה הזאת, בטח ובטח שלא לטיול של שלושה ימים.

וכאן בערך נגמר הדמיון לשנה שעברה. כי השנה... השנה זה שונה. לא יצא לי לראות אותך היום כדי להגיד לך שתהנה בטיול ותחזור בשלום (בבקשה. הייתי שולחת את הדוקטור לשמור עלייך אם הייתי יודעת איפה הוא). לא דיברנו או למדנו לפני הטיול. בלי הודעות, בלי שיחות קצרות או ארוכות, בלי כנס שמחכה לי בסוף השבוע (זה מצחיק, כי יש כנס והייתי אמורה להגיע אליו ובסוף החלטנו שלא ניסע). ואתה יודע... זה מוזר. אני יודעת שאני זוכרת את זה יותר מדי טוב והכל, אבל זה באמת מרגיש מוזר. וזה גם קרוב מדי לסוכות השנה!

אבל אתה יודע מה? אני לפחות שמחה שאנחנו בסדר, והפעם באמת. אתה יודע, "היי, מה נשמע" במסדרון בסדר. זה מה שבאמת חשוב. ובסופו של דבר, לא הייתי משנה את זה.

תהנה בטיול,

תשמור על עצמך,

שלא יהיו לכם בעיות,

ותחזור בשלום,

אן.

התחלתי לכתוב את המכתב הזה בשיעור פיזיקה (שאליו כן זכרתי ללכת היום. זה מצחיק, אני לא רגילה להתחיל בשתיים עשרה (!), ושכחתי שיש לי שיעור. לפיזיקה לפחות זכרתי להגיע באחת וחצי), והוא עבר שתי עריכות עד שהוא הגיע לגרסה הזאת. אני חושבת שאני מרוצה.

איך היה היום הראשון שלך בחזרה בלימודים?

אני מקווה שהוא היה בסדר. ראיתי אותך מסתובב בביה"ס היום והיה לי נחמד לראות שאתה נשאר עסוק כמו שאתה אוהב. אני יודעת שאתה שמח לחזור ואני מקווה שלמרות כל הטירוף של ההכנות לטיול אתה נהנה.

איך היה שלי? שלי היה מטורף. מטורף במובן הטוב, אם להודות באמת. [:

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. הדבר הכי הגיוני יהיה, כמובן, להתחיל בהתחלה, אבל אני לא כל כך בטוחה, כי אני חושבת שיש דברים חשובים יותר שאני רוצה להגיד קודם. ומצד שני כל המחשבות נאבקות בראש שלי אז אולי כדאי בכל זאת להתחיל מההתחלה.

אתה יודע כמה לא התגעגעתי לביה"ס? אני לא אוהבת את המקום הזה. את המקום הספציפי הזה. אולי זה בגלל מה שאני עוברת כאן, אולי זאת בגלל ההתעלמות שאני מקבלת מרוב הצוות החינוכי, אולי זה בגלל כל הבלגן שבית הספר הזה נתן לי בשנתיים האחרונות ואולי זה בגלל שאני לא אוהבת את הכיתה שלי, אבל אני לא אוהבת להגיע לכאן. אז ברור שבאופן טבעי לא ממש התלהבתי מהרעיון של ללכת לבית הספר היום.

היה לי בוחן בספרות, שלשם שינוי היה טוב. הוא נתן לנו עבודות להגיש, אחת לסוף אוקטובר ועוד אחת לסוף פברואר, והגשתי לו את הראשונה לפני החופש, אז היום הוא נתן לי הערות עליה. הוא אמר שאת העבודה ואת הציון אני אקבל רק אחרי שכולם יגישו, אבל בינתיים הוא אמר לי שהעבודה היתה ממש טובה, שרואים שבחרתי סיפור שאני אוהבת ומתחבר אליו ("כל הצרות שבעולם", של אסימוב. כנראה הסיפור הקצר האהוב עליי שלו.), ושירדו לי רק כמה נקודות על משהו קטן.

אתה יודע כמה הייתי מרוצה? אני לא אוהבת ספרות. אני לא יודעת איך אתה מרגיש בנוגע לספרות כי מעולם לא יצא לנו לדבר על זה, אבל אני לא אוהבת. אני חושבת ששוחטים שם יצירות טובות ושמציגים שם המון יצירות לא טובות. לרוב הדברים שם אני בכלל לא מצליחה להתחבר, ועד שאני מצליחה להתחבר למשהו משרד החינוך מכתיב לי מה לחשוב עליו. אתה יודע כמה אני לא אוהבת את זה. אז אני לא אוהבת שיעורי ספרות ומבחינתי אני לומדת רק בשביל ה-85+ בבגרות, אז לא ציפיתי להרבה מהעבודה הזאת... אבל האמת שממש נהניתי לכתוב אותה, ומסתבר שרואים את זה. אז אפילו יש לי ציון טוב על העבודה הראשונה שהגשתי השנה. [:

היה מתמטיקה (מה שהיה קצת משעמם. הם פתרו תרגילים ש-MIG נתן לי וזה גרם לי לצחוק. אתה יודע שבשיעור האחרון שלנו פתרנו ארבעה תרגילים בבערך עשר דקות? אנחנו פשוט טובים.) ואנגלית. מאנגלית יצאתי מתוסכלת. אני לא מרוצה מהדרך שבה מלמדים אנגלית: לא מלמדים לכתוב, לחשוב, לתרגם או לדבר. רק מלמדים לבגרות. אבל האמת שזה נכון בנוגע לרוב המקצועות היום.

הצד החיובי הוא שיש לי 145 באנגלית בפסיכומטרי, הווה אומר פטור מאנגלית באוניברסיטה. משמע - זאת השנה האחרונה שמכריחים אותי ללמוד אנגלית! זה עוזר לי להחזיק מעמד.

אחרי אנגלית היה לי חלון, וכמו שראית, את רובו ביליתי עם ידידה מהשכבה. התחלנו לדבר בשיעורי ספורט בכיתה י' וזה פשוט סוג של המשך. היא השאילה לי את המיקוד שלה בפסיכולוגיה. זאת אותה אחת שדיברתי איתה אחרי הבגרות באזרחות, אם אתה זוכר. אני נהנית לדבר איתה (רואה, אני כן מדברת עם אנשים רגילים!), וכשדיברתי איתה באיזה יום דיברתי עם עוד מישהי מהכיתה שלה שיצא לי לדבר גם איתה היום... בקיצור, היה מהנה.

היה אמור להיות לנו דאבל עם י' אחרי זה, אבל החלטנו בהחלטה דמוקרטית שאנחנו מבטלים את השיעור. טוב, בית ספר זה לא מוסד דמוקרטי וההחלטה לא כללה את המורה, אבל מילא. אני לא אוהבת אותה- היא גזענית ולא יודעת את החומר. בטח שמעת שסיפרתי לידידה שלי את זה היום.

וגולת הכותרת של היום? למדתי פסיכולוגיה.

בספר שלנו (אני כל כך שמחה לספר לך את זה סופסוף) יש 17 פרקים. זה ספר של אלף עמודים... קצת מפחיד בהתחלה. סיימתי את שלושת הפרקים הראשונים ואני עושה את הממ"ן הראשון עכשיו, בזמן שאני מסיימת לסכם את הפרק השלישי. יש לי כרגע סיכום של 20 עמ' ל-115 עמודים הראשונים... אני גאה בעצמי.

ואני כל כך מתלהבת! זה מה שעשיתי בשיעור חינוך ובשיעור מתמטיקה היום. אני מתלהבת הרבה יותר משאני אמורה להתלהב, אבל אני פשוט כזאת - אני כל כך אוהבת ללמוד. וזה נושא שאני באמת מתעניינת בו. הלימודים שלי בתיכון (מכיתה ט' אצלנו המחוננים) אופיינו בעיקר בשעמום - מלבד אזרחות (אני אוהבת להגיד שהיו לי שני מורים מצוינים, וזה נכון), מתמטיקה, פיזיקה ורפואה, אין מקצוע שאני נהנית ממנו בלי הפסקה ככה. אני אוהבת כימיה, אבל לא כמו שאני אוהבת את המקצועות שציינתי. מבחינת מדעיים פיזיקה זאת האהבה הגדולה שלי.

ואתה יודע... אני לא זוכרת אם כבר כתבתי לך את זה, אבל אם היית אומר לי לפני שנתיים שאני אלמד באוניברסיטה בי"ב, הייתי אומרת לך שזה ברור. אם היית אומר לי שאני אלמד פסיכולוגיה, הייתי צוחקת. אבל אני כל כך נהנית מזה. עברתי עכשיו רק על המבוא (גישות בפסיכולוגיה וכו'), שיטות מחקר וסטטיסטיקה (אני לא אוהבת סטטיסטיקה. זה היה נספח של 20 עמ', אבל אני לא אוהבת.) והיסודות האבולוציונים והביולוגיים של ההתנהגות (אני כל כך אוהבת...), ואני לא יכולה להפסיק להתלהב/להפסיק לקרוא. זה לא כמו לקרוא את ספרי הפסיכולוגיה שלי (קניתי כמה בנוגע לפסיכואנליזה, לדוגמא), אבל זה כיף וזה מעניין וזה נותן לי את כל הבסיס שאני צריכה.

ואני חושבת. ואני ממשיכה להתפתח. ואני פשוט נהנית.

ואתה יודע מה קורה בעוד 15 יום? אני מתחילה את הלימודים! 15 יום. אני פשוט לא מסוגלת להאמין.

אני כל כך מתרגשת לקראת השנה הזאת. אני מתכוונת ליהנות. אני לא אוהב את ביה"ס במיוחד... אבל אני מתכוונת ליהנות.

זה הולך להיות נהדר.

היה נהדר לראות אותך היום. אתה נראה טוב... אופטימי כמו תמיד, מוכן לשנה הזאת.

תשמור על עצמך, טוב? ותהנה, כי זה מגיע לך.

ואם לא ייצא לי לכתוב לך לפני הטיול - תהנה. מקווה שתהנה כמו בשנה שעברה.

אן.

סיפרתי לך שאני עורכת סרטונים בזמני הפנוי? לא? זאת הפעם הראשונה מזה המון זמן שאני עושה את זה וממש נהניתי. מצאתי תוכנה חדשה, שמסתבר שמשתמשים בה בהוליווד, והיא מורכבת בצורה מטורפת. התחלתי להגיד אתמול שהיא מסובכת ואז תפסתי את עצמי ואמרתי שהיא מורכבת. כי בסופו של דבר זה אתגר, לא משהו שלילי. אז אני נהנית מהחיים. זה כיף. [:

יש כרטיסים לשיקגו! 

The Official Stargate Convention in Chicago, HERE WE GO!

רק עוד 322 יום...

עשיתי את זה שוב.

איך עובר עלייך החופש? אתה נהנה? אני מקווה שאתה נהנה - מגיע לך. ולפנינו עוד שנה עמוסה, אז כל עוד יש זמן להירגע, אני מקווה שאתה מנצל אותו טוב.

החופש שלי קצת מוזר.

סיפרתי לך על תחילת החופש. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה עם הספר, רק כדי שאני לא אתקע מחוסר זמן במהלך הסמסטר ואצטרך לשבת להשלים לפני המבחן, ואני ממש נהנית. אני לא מצליחה להבין איך יכולתי לדחות את זה כל כך הרבה זמן. אתה יודע, אם היו אומרים לי לפני שנתיים שבי"ב אני אלמד באוניברסיטה, הייתי אומרת שברור שכך. אבל אם היו אומרים לי שאני אלמד פסיכולוגיה, הייתי בטוחה שהאנשים שמולי איבדו את השפיות. ובכל זאת, הנה אני, נהנית כמו שלא נהניתי כבר הרבה מאוד זמן.

יש בזה משהו מאוד מיוחד. עוד לא התחלתי עם הפסיכולוגיה עצמה, למדתי עד עכשיו בעיקר שיטות מחקר ועל הגישות השונות בפסיכולוגיה, אבל אני כבר מוצאת את עצמי חושבת. לא בשיטות המחקר, כמובן, אלא בגישות השונות: אני מיישמת את מה שלמדתי מהן על העולם, מנסה לבדוק ערבובים שונים של גישות כדי להחליט במה אני מאמינה. אני יודעת בגדול במה אני מאמינה, אבל ככל שאני מתקדמת עם זה אני מצליחה להגיע להגדרה קצת יותר שלמה וכוללת. זה נהדר.

אז זה מה שעשיתי רוב שבוע שעבר. סיימתי לסכם מאה עמודים בחמישה ימים ובפחות מעשרים עמודים ואני די גאה בתוצאה. יש דבר או שניים שאני לא כל כך מצליחה להבין, אבל בשביל זה יש שיעורים, אז או שאני אחכה שהם יתחילו, או שאני אשאל את MIG מחר, כשהוא יהיה פה. על הסטטיסטיקה דיברתי קצת עם ההורים, אז קל לי יותר להבין את זה. הרוב די פשוט, אבל בגלל שאני לא עושה עכשיו את "מבוא לסטטיסטיקה", אלא בקיץ (המטרה שלי בלימודים בשנה"ל הנוכחית היא ליהנות, כי בביה"ס אני לא כל כך נהנית. אני אתחיל את הקורסים המשעממים של הסטטיסטיקה כשאני כבר אתחיל ללמוד לתואר בצורה מסודרת), היו מקומות שבהם קצת הסתבכתי. אבל הכל בסדר.

ואז השבוע טסנו לאילת. זה היה קצר, ראשון עד רביעי, אבל היה כיף. היינו אמורים לטוס לקארדיף (Wales, UK) בחופש, וזה היה קצת מבאס לטוס לאילת במקום, במיוחד לאור החום הבלתי נסבל שהיה שם (38 מעלות ב-11-12 בבוקר. סיוט.), אבל בסופו של דבר אני חושבת שנהניתי. לא הייתי באילת מאז שהייתי בת שש, אז זאת היתה הזדמנות נהדרת לחזור שוב לכל המקומות שהיינו בהם ואני לא זוכרת. בגדול נהנינו, כן. (זה היה כל כך מוזר. ישבנו במטוס בדרך לנתב"ג ופתאום העיניים שלי נתקלו במישהו עם תספורת ומשקפי שמש כמו שלך. זה לא היית אתה, ראיתי את זה ברגע שהוא הסתובב לדבר עם מישהו לידו, אבל הלב שלי עצר לרגע.)

ואתה יודע איך זה, ניצלתי קצת את החופש בשביל להתקדם בסדרות שאני אוהבת.

וכאן נכנס ה"עשיתי את זה שוב". (זה מזכיר לי פרק של SG1, אבל אתה לא המשכת לראות, אז לא משנה.)

אתה מבין, לא התאהבתי בסדרה כבר מזמן. כבר יותר משנה שזה לא קרה. אני רואה קצת טלוויזיה, בעיקר עם המשפחה כי שום דבר עדיין לא משך אותי מספיק בשביל שאני אמשיך לראות את כל הפרקים ברשת (זה היתרון בלראות עם המשפחה. הם מחליטים לראות אז אני בהכרח מצטרפת. כשאני לבד זה לא עובד באותה הצורה), אבל בגדול אני לא רואה כל כך הרבה. יש לי וידוי... אפילו עם GoT לא התקדמתי מזמן.

ואז התחלתי לראות דוקטור הו, אחרי שבמשך שנים (מכיתה ח', אני חושבת) אמרתי שאני אראה את זה. זה תמיד היה בתוכנית, אבל רציתי להתחיל מהסדרה המקורית, ואף פעם לא היה לי זמן למצוא אותה. בסופו של דבר, כשפגשתי את א' בפסח (סיפרתי לך על זה, זוכר?), אחד החברים שלו אמר לי שכדאי לי להתחיל מהחדשה, כי המקורית לא תתפוס אותי מההתחלה כמו החדשה (היא התחילה כסדרה ללימוד מדע והיסטוריה הרי, אז...). אז בסופו של דבר, בסוף הקיץ, אחרי כל ההתלהבות מהדוקטור החדש (אפילו אני הייתי חלק מזה. ובכלל לא ראיתי דוקטור הו אז), התחלתי לראות.

והאמת? זה היה מגניב. קונספט מגניב, כתיבה בריטית משובחת (אין כמו הבריטים), שחקנים טובים וצוות טוב. בדוקטור (כריסטופר אקלסטון בזמנו) התאהבתי מיד (כולם אוהבים את עשר, אבל האהוב עליי תמיד יהיה תשע. אני מניחה שאתה יכול להבין למה, אם אתה משווה אותי אליו). נהניתי מהסדרה כל כך, שבשבוע וקצת סיימתי את העונה הראשונה למרות שבכלל לא היה לי זמן לטלוויזיה.

אז כמובן שאחרי שסיימתי את העונה הראשונה יצאתי להפסקת אבל לשבועיים, שבהם רק ראיתי שוב חלקים מהעונה הראשונה. בסופו של דבר החלטתי להתחיל את העונה השנייה (כי אני לא יכולה להמשיך ככה לנצח), וקצת התאכזבתי כשהיא לא היתה כל כך טובה. היו בה פרקים טובים, אבל ההתחלה לא היתה מוצלחת כל כך (במיוחד הספיישל והפרק השני של העונה). אבל אתה יודע איך זה, דיוויד טננט היה דוקטור מצוין ואי אפשר שלא לאהוב אותו. אין צורך לציין שהמשכתי לראות את העונה הראשונה בלופים בזמן שאני מתקדמת עם השנייה.

כשנסענו לאילת הורדתי לאייפד את פרקים 7-8. את שמונה ראיתי אתמול בשדה התעופה (לזה קוראים שדה תעופה? אפילו לא צריך להשוות אותו להית'רו או או'הר, רק לטרמינל 3 בנתב"ג, וכבר רואים שזה לא שדה תעופה), וכשחזרתי הביתה וסיימתי את תשע (שני חלקים), החלטתי שאני מסיימת את העונה.

ואז הגעתי ל-"Army of Ghosts" ו-"Doomsday", הדאבל האחרון של העונה.

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה, כי ייקח לי קצת זמן לעבור הלאה. ואני יודעת שלך יהיה קצת קשה להבין את זה, כי אתה לא כמונו בקטע הזה, מטורף על הסדרות וחושב כל הזמן על השיפים (שיפ, קיצור של Relationship. מונח בפאנפיקשן) בסדרה, אבל זה היה נוראי. זה היה פשוט נוראי. דמיין שיש משהו שאתה נורא אוהב, ואז הוא נקרע ממך בצורה אכזרית. ככה בערך זה מרגיש.

וכשישבתי שם אחרי הסוף של הפרק הנוראי הזה, עדיין בשוק מכל הסיפור... הבנתי שני דברים. הבנתי שהתאהבתי בסדרה שוב (סדרות בריטיות מצליחות לעשות לי את זה הרבה יותר מסדרות לא-בריטיות) והבנתי שאין טעם להמשיך לראות טלוויזיה.

לא, יש לי: אתה זוכר שסיפרת לי כמה שלא אהבת את העובדה שששאוש"ק ייגמר מתישהו? אז קח את זה ותעצים את זה קצת, וזה בערך מה שאני מרגישה כשסדרות שהתאהבתי בהן נגמרות. או לחלופין, כשדברים מסתיימים בצורה כל כך נוראית בשביל הדמויות שאני אוהבת. אתה יודע, התחושה הזאת של סיום של משהו נהדר במיוחד, משהו שאתה יודע שלא קיים כמעט בכלל בעולם. כמו שג'ורג' מרטין יצר משהו מיוחד, ככה גם הבריטים יודעים לייצר סדרות טלוויזיה מיוחדות. 

ואתה יודע איך זה, זה כואב. גם אם כבר לא חיים בטלוויזיה וגם אם החיים כבר לא סובבים סביב זה, זה עדיין כואב וזה עדיין מרסק. כי זה משהו מיוחד.

וחשבתי לעצמי... לא ראיתי סדרה אמריקאית/סדרה שפועלת לפי הכללים האלה שהתלהבתי ממנה כבר יותר משנה. היו דברים טובים, דברים שנראו לי מגניבים, אבל לא היה שום דבר שגרם לי לעקוב אחריו בלי הפסקה. רוב הסדרות בעולם פועלות לפי הכללים האלה. והעניין הוא שעיקר הסדרות שלא פועלות לפי הכללים האלה הן הסדרות הבריטיות (אח, BBC1), שבאיזשהי צורה גורמות לי להיקשר אליהן. אני שמחה שאצלם לא הכל נגמר ב-they lived happily ever after, אבל זה לא קל לראות את זה, במיוחד כשנקשרים לסדרה ולדמויות. ואני לא יודעת, אולי אני פשוט עדיין לא חזקה מספיק בשביל להצליח לעבור הלאה עם הסדרות האלה.

עשיתי הפסקה אחרי זה בשביל לחשוב, וכשחזרתי למציאות בסופו של דבר, הבנתי שזה לא כזה נורא. הפרק היה נורא. הוא היה כמו הדאבל האחרון של מרלין, מבריק עם סוף מזעזע. אבל אתה מבין... אני אחרת. אני חזקה יותר, ואני שונה, ואני מתמודדת. כן, עצוב לי כשאני חושבת על זה, וכן, בא לי לכתוב עכשיו מאה דרכים שבהן היא יכולה לחזור, וכן, אני מעדיפה לא לחשוב על הפרק הזה שוב לעולם, אבל אני במצב טוב. אני עוד מעט אתחיל לעבוד להיום (התגעגעתי, אני מודה. Workaholic much?), ואני בסדר גמור.

ואתה יודע, כשחזרתי אתמול בערב, משהו כמו שעה אחרי שראיתי את הפרק, לסלון כדי לדבר עם אחותי, היא אמרה שאני נראית נורמלי ושאלה את אמא (היא ישבה איתי קצת) מה היא עשתה לי. וחשבתי לעצמי שזה לא מה שהיא עשתה לי, זה מה שאתה לימדת אותי: להפריד את החיים האמיתיים מהטלוויזיה, להתאהב, אבל בכל זאת להבדיל בין החיים האמיתיים לטלוויזיה.

אז סתם, רציתי לספר לך את זה, כי בלעדייך הייתי מתרסקת אתמול. ואתה יודע... חוויתי את התחושה הזאת של האובדן מספיק פעמים בחיים האמיתיים כדי שזה ישפיע עליי פחות משזה השפיע עליי לפני שנתיים או שלוש או יותר.

אני מספרת לך יותר מדי דברים כאלה? אני פשוט יודעת שזה תמיד גורם לך לחייך, ואני אוהבת לראות אותך מחייך, זה הכל.

וזהו, בגדול. מחר אני פוגשת את MIG (הבנאדם נתן לי שיעורים מרגיזים הפעם), בשבת אני אעבוד קצת על הממ"ן הראשון, וביום ראשון כבר חוזרים ללימודים. דרך אגב, שינו לי את המערכת, ואני מתחילה עכשיו בשעה חמישית(!) בשני, ככה שיש לי אפילו יותר מהבוקר. ברור, הזיזו לי שיעור עם י' לשעת אפס באותו היום, אבל אני לא אגיע לשעת אפס איתה גם אם הייתי מתחילה בשעה שנייה (בטח ובטח שלא כשיש לי ארבע שעות חלון והדרך הלוך-חזור הביתה זה בערך 40 דק'). אני לא אגיד יותר מזה, למרות שאני יודעת שהיית מתעניין ומנסה לעזור לי לפתור את זה, פשוט כי היא קולגה שלך, וכשאני מתחילה לדבר עליה זה לא נגמר יפה.

ומעבר לזה... היה יום שבו נזכרתי בך במיוחד בחופש, יום שבו מצאתי את עצמי תוהה אם אני שוכחת אותך. והייתי קצת מוטרדת, כי אני לא רוצה לשכוח אותך. אמא רוצה שאני אעשה את זה, אבל אני לא מסוגלת לשכוח אותך. ונכון שאני מזכירה אותך בכל מיני נקודות אקראיות (אסוציאציות. קשה להימנע מהן), אבל לא ממש כתבתי לך ותהיתי אם משהו השתנה. וזה קצת הטריד אותי. אתה חושב שאני נצמדת לזה בכוח?

אני מקווה שהכל בסדר איתך ועם המשפחה שלך. (זה היה מצחיק, דיברתי עם אשתו של MIG בנוגע לעבודה שלנו, והיא אמרה משהו בנוגע למשפחה שלכם, ואמרתי בחיוך שאני מכירה את המשפחה שלכם טוב. זה מצחיק שזה ככה, לא?)

ואני יודעת, היית אומר לי לחכות ולתת לסדרות הזדמנות, אבל אני כבר לא כל כך בטוחה שכדאי לי לעשות את זה. אני לא כל כך נהנית כשאני מסיקה את הסוף מראש. אבל אתה יודע איך זה... נראה מה יהיה.

אן.