יש בקרים כאלה שאתה פשוט מוצא את עצמך שמח שאתה חי.

אני אוהבת את הבקרים האלה. הקיץ מתחיל להיעלם סופסוף, לפחות כשאני יושבת בבית ויש אוויר נהדר רוב היום, קריר כזה עם נגיעות של סתיו. השמיים יפים כל כך בבוקר, לפעמים כי השמש בדיוק זורחת וצובעת אותם בכתום-צהוב יפיפה כזה ולפעמים כי העננים כבר מתחילים להיאסף והבוקר רק התחיל, אז הם נעים בשמיים כחולים בהירים צלולים. העצים למטה עדיין לא התחילו להשיר את העלים שלהם, אז הכל צבוע בירוק עם התחלה של גוונים של כתום, צהוב וחום. כשמסתכלים למטה כמעט אפשר לחשוב שאנחנו בפריז שוב, בסוף ספטמבר 2008, כשהסתיו בדיוק הגיע והוסיף לעיר המדהימה הזאת עוד גוון של מסתורין.

יש כל כך הרבה דברים טובים שם בחוץ. אנשים חדשים לפגוש, מקומות חדשים לראות, דברים חדשים ללמוד. אפשר לעשות כל כך הרבה. בהמשך היום תמיד רואים את זה, כשכולם מסתובבים בחוץ, ממהרים לעבודה או מהעבודה או לביה"ס או מביה"ס, אבל מוקדם בבוקר, כשרוב האנשים עדיין בבית, נעשה כל כך שקט בחוץ, ובאמת אפשר להרגיש באוויר הבטחה של יום חדש ומוצלח. בלי צפירות, בלי צעקות, בלי גיזומים, בלי כל הרעשים המיותרים האלה של העיר - רק שקט. כאילו אני בעיירה מרוחקת מהעולם, והדבר היחיד שהורס את התמונה הוא הבניינים שניצבים מול החלון. אפילו אפשר לשמוע את הציפורים מצייצות.

זה הולך ונהרס לאט לאט, כשהמשאיות מתחילות להגיע לסופר, כשמתחיל עומס בכבישים וכולם צופרים אחד לשני, כשהמטוסים שמגיעים לנתב"ג חוזרים לעבור מעל השכונה, כשמתחילים לשמוע צעקות למטה או ילדים שמגזימים במשחקים שלהם. אבל למרות שהאווירה השלווה הזאת קצת נהרסת, ההבטחה שיש ביום נשארת אותו הדבר. וגם אם האוויר נעשה קצת פחות קריר, או שהרעש מתחיל להציק, היום עדיין יכול להיות יום נהדר אם רק נרצה. כי הוא נותן תחושה כזאת, כמעט נאיבית אולי, של יום נהדר, שגורם לך לשמוח שאתה כאן כדי לחוות אותו. כי אפשר לעשות הכל. אין שום דבר שהוא מעבר ליכולות שלנו.

העניין הוא שכל בוקר יכול להיות כזה; רק צריך לנסות ולמצוא את הצדדים הטובים שבו.

אני כותבת לך המון בזמן האחרון, נכון?

אני יודעת שאני קצת מגזימה ואני יודעת שאני קצת כותבת לך יותר מדי, אבל האמת היא שהיום יש לזה סיבה רצינית. היא חלקית נובעת מדברים טובים שאני רוצה לספר לך, אבל היא נובעת גם קצת ממשהו קצת יותר רציני שאני לא לגמרי בטוחה איך להתמודד איתו.

אתה זוכר שדיברנו על תחושת עצמי והכל, ואמרת שאלה דברים שאתה יכול לתאר רק בצורה סובייקטיבית בשלב הזה של החיים שלך? את תחושת האושר, ההבנה העצמית, כל אלה? אז רציתי לספר לך שאני יודעת למה אתה מתכוון. טוב, אני מניחה שאני לא יודעת כמו שאתה יודע (כן, כן, אני יודעת מה המשפט הקבוע שלך בהקשר הזה), אבל אני יודעת למה אתה מתכוון, לפחות חלקית.

אתה זוכר שאחד הדברים הראשונים שעושים בקורס של פסיכולוגיה חברתית זה לבקש מהסטודנטים לענות חמש תשובות שונות על השאלה "מי אתם"? אז כשהתחלתי את פסיכולוגיה חברתית במרץ, היו לי הרבה מאוד תשובות לשאלה הזאת. כמו שאני מכירה את עצמי, אני מניחה שחלק מהדברים שנכללו שם היו "אני מחוננת", "אני סטודנטית לפסיכולוגיה", "אני תלמידת תיכון" וכו'. אתה יודע איך הייתי פעם, עם הנטייה הזאת להצביע על כל הדברים שמייחדים אותי. וזה בסדר, אני מניחה, כל עוד זוכרים את הדברים שדומים בינינו לבין אחרים.

בחודשים האחרונים התחלתי לנסות לסכם את כל החומר שיש לי מהתואר בקובץ ממוחשב ומסודר. אחרי שבתיכון עברתי לשימוש במחשב גיליתי שזה מאוד שימושי, אבל אני כל כך אוהבת את התחושה של העט והנייר שאני לא יכולה שלא לכתוב ביד, לפחות בתואר. ככה זה עם כותבים מהדור הישן. בכל אופן, עברתי שוב על הרבה חומרים, ובין היתר יצא לי להציץ בשאלה הזאת. ואתה יודע מה גיליתי? שקשה לי לענות עליה במהירות כמו פעם.

כי כן, יש לי המון חלקים שונים והמון תכונות שונות, ויש לי המון דרכים לענות על השאלה "מי אני?", אבל זה כבר לא כזה פשוט, אתה יודע? כי כששואלים אותי מי אני, הדבר הראשון שאני יכולה לענות הוא פשוט "אני אן". כי זה מי שאני. אנשים חושבים שתחושת עצמי מוצלחת מכילה סכמות ברורות של מי אני ומה אני, והכל בצורה מילולית לחלוטין, אבל תחושת עצמי אמיתית היא לחלוטין לא מילולית. כי כמו שהגשטאלט טען בעבר, השלם הוא הרבה יותר מסכום חלקיו. והתיאור המילולי החלקי של התכונות והיכולות שלנו, גם אם הוא מקיף כל כך עד שהוא נמשך שעות על גבי שעות, תמיד יישאר לא-שלם. אין מה לעשות - יש דברים שאי אפשר להבהיר במילים, ותחושת העצמי שלנו, כמו רגשות עמוקים במיוחד, היא אחת מהם.

יש לי בחינה בהתפתחותית עוד יומיים.

הבחינה עצמה ממש לא מטרידה אותי. זה התפתחותית. זה קורס קל יותר מחברתית. הוא מרתק לא פחות ממנו (אני כל כך אוהבת ילדים!), וממש נהניתי ללמוד אותו (לגמרי בעצמי, ראוי לציין. המנחה שלי גרועה ברמות מפחידות.), אבל הוא קל. ממש ממש ממש קל. הוא כל כך קל שאפילו לא מטריד אותי שעדיין לא סיימתי לסכם את החומר (עבר עליי חודש קשה).

מה שכן מטריד אותי זה שהפרקים שנשארו לי הם חלק מהפרק של התפתחות חברתית בגיל ביה"ס והפרקים של גיל ההתבגרות. ולא משנה כמה אני בטוחה במי שאני היום, ולא משנה כמה טוב לי, ולא משנה כמה אני מרגישה רגועה בנוגע לעבר שלי ומבינה את כל הדברים הטובים שיצאו מהעבר הבעייתי הזה... זה עדיין שם. הספר מנוסח מנקודת המבט השולטת, המרכזית, ה-mainstream, כמו שהיא נקראת, וזה כל כך... מטריף. אני לא מנסה להבהיר את הרגשות שלי, כי אני יודעת שאתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת, ואולי זה גם נובע מזה שאני עדיין כל כך קרובה לתקופות המגעילות האלה בחיים, אבל זה פשוט כל כך קשה לקרוא את כל השטויות האלה ולראות כמה לא נכון זה. וזה פשוט... אני שונאת את זה.

ואני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם זה. ואין לי ממש זמן ללמוד את זה בעצמי, כי יש לי בחינה עוד יומיים.

Help?

תפסיק להיראות כל כך מרוצה מעצמך! יצאתי מהשיעור האחרון בפתולוגיה והיה לי דחף לשלוח לך סמס: "חושב שלא השתניתי עד כדי כך? קפוץ לי (-:", אבל אני מניחה שהאמת נמצאת איפשהו בין שתי התפיסות שלנו - ככל הנראה קרוב יותר לשלי. אבל כן, יש רגעים שאתה צודק.

אתה פשוט יצור מעצבן.

אוהבת המוןהמון,

אן.

"Clara sometimes asks me if I dream. 'Of course I dream,' I tell her. 'Everybody dreams.'

'But what do you dream about?' She'll ask.

'The same thing everybody dreams about,' I tell her. 'I dream about where I'm going.'

She always laughs at that. 'You're not going anywhere, you're just wandering around!'

That's not true. Not anymore. I have a new destination. My journey is the same as yours, the same as anyone's. It's taken me so many years, so many lifetimes, but at last I know where I'm going. Where I've always been going. Home. The long way around."

The Eleventh Doctor, The Day of the Doctor, Doctor Who 50th Anniversary Special

אז אתה יודע מה אני חוגגת היום? אם אתה זוכר משהו מהיום הזה בשנה שעברה, אתה בטח יודע שהיום לפני שנתיים הנחת את הספרים על השולחן שלי.

שנתיים. היית מאמין? בשנתיים האלה עברנו דברים שחלק מהאנשים לא חווים בעשר שנים. זה מדהים כמה פעמים מצאתי את עצמי בוכה בגללך בשנתיים האחרונות, אבל מה שעוד יותר מדהים זה כמה מצאתי את עצמי מחייכת וצוחקת בזכותך בשנתיים האלה. אתה יודע... היו רגעים לאורך הדרך שבהם חשבתי שאולי עדיף שזה לא היה קורה ככה, שלא הייתי התלמידה הראשונה שלך שזה קורה לך איתה, שהיתה לנו איזושהי דרך לדעת מה אנחנו עושים, שהייתי בוגרת מספיק בשביל זה ושאתה היית מגובש מספיק בשביל זה, אבל כשאני מסתכלת על זה היום, אני יודעת שלא הייתי משנה כלום. כי אם לא הייתי הראשונה, זה מעולם לא היה קורה ככה; כי אם אני הייתי בוגרת מספיק, לא היית משנה לי את החיים כמו ששינית אותם; כי אם אתה היית מגובש מספיק ומודע למה שאנחנו עושים, כנראה שלא היית נכנס לעומק שנכנסת מלכתחילה. ונכון שכל הדברים האלה פגעו בי המון לאורך הדרך, אבל בסופו של דבר, טוב לי, וזה מה שחשוב. והעובדה שאתה צוחק איתי והכל כשאני מגיעה לבקר, שאנחנו מסתובבים ביחד והכל, זה מראה שבסופו של דבר, למרות הכל, הגענו למקום הנכון.

לפני שנה... זאת היתה תקופה קצת קשה. מאוד קשה, אם להודות באמת. לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות בלעדייך. ככה זה, אתה יודע. צדקת במה שאמרת - אין ספק שפיתחתי בך איזושהי תלות. זה היה כל כך מוזר לבוא לביה"ס ולראות אותך לא מגיב אליי בכלל, ולא משנה מה אני עושה. זה הרגיש כל כך לא נכון. ואני מניחה שכל המכתבים שלי מהתקופה ההיא מראים את זה. היה לי בלגאן בביה"ס, ריבים עם מורים, מה שלא תרצה. אני. נכון שזה מטורף? אני מניחה שבסופו של דבר, ניסיתי להבין איך לשלב את מעיין בחיים שלי... בלי העזרה שלך. אני חושבת שאני בכיוון הנכון, דרך אגב. (אני לא מסכימה שאי אפשר להפנים את מעיין - הוא לא אידיאל, הוא מטאפורה. מטאפורה לרעיונות מסוימים, אולי אפילו לאידיאלים מסוימים, אבל מטאפורה. ואת הרעיונות עצמם בהחלט אפשר להפנים.)

איך אפשר לסכם שנתיים כאלה? רק בזיכרונות, אני מניחה. בסופו של דבר, גיליתי שאין שום דבר בעולם שיכול להביע רגשות באמת, בטח שלא שפה. כמו שכבר אמרתי לך, אפילו שאני כותבת ומכירה כמעט כל דרך אפשרית לתאר כמעט כל דבר, אני מגלה לאט לאט שאין באמת שום דרך שאפשר להעביר באמצעותה רגשות. וגם אילו היתה, כבר אמרתי לך כמה אני שמחה שהיית כאן ושאתה עדיין כאן, כמה טוב לי וכמה אכפת לי ממך. שום דבר לא השתנה בהקשר הזה.

והאמת שאני לא באמת בטוחה מה להגיד. בשנה שעברה העליתי זיכרונות, אבל אני לא יודעת כמה זה מתאים עכשיו. כן, יש לי המון זיכרונות, רובם טובים, ואני זוכרת את השנתיים האלה טוב כל כך שזה כמעט מפחיד אותי, ויש לי כל כך הרבה דברים שאמרת לי שגורמים לי לחייך ועוזרים לי למצוא את עצמי (דרך אגב, זה מאוד עזר לי בשנה שעברה, אין לך מושג אפילו כמה), אבל אני לא יודעת אם אני במקום הזה שבו אני רוצה להעלות זיכרונות ב"יום השנה" הזה. כשאני חושבת על זה, אני קצת מרגישה כאילו כבר עברנו את השלב הזה, או יותר נכון, כאילו אני עברתי את השלב הזה, שבו אני מסתכלת כל הזמן על מה שקרה. אני מניחה שיכול להיות שבסופו של דבר למדתי שמה שחשוב זה לא העבר, אלא ההווה. ובהווה הכל בסדר.

היתה תקופה... אני חייבת לספר לך את זה, כי זה מדהים, אבל היתה תקופה שבה כל הזמן הייתי חוזרת לכל מיני רגעים והודעות שלנו כדי לעודד את עצמי וכדי להיזכר לאיזה כיוון אני מנסה להתקדם. אולי שמת לב שתמיד היה עליי גם איזה עט - הוא היה של MIG, והשתמשתי בו לאותה המטרה בדיוק. ופתאום היום אני מגלה שלא נגעתי בדברים האלה כבר כל כך הרבה זמן. זה שם, זה תמיד שם, וזה שמור היטב בכל צורה אפשרית (מייל, box וכו'), אבל זה כל מה שזה. אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה שהפנמתי את השנתיים האחרונות (ואותך) כל כך טוב, שאני באמת מתקדמת לבד, כמו שאמרת לי שאני אעשה לפני כל כך הרבה זמן. (זה מתקשר לי לרעיון שהיה לי בנוגע להיקשרות ולספרציה, כאן. הוא כבר עבר שינוי בראש שלי ודורש עוד עבודה, אבל הרעיון הבסיסי נשאר אותו הרעיון.)

ואתה יודע מה? אני מתפתחת לכל כך הרבה כיוונים עכשיו. אני באמת לא מסכימה איתך בנוגע לדברים מסוימים, מה שאין סיכוי שהיה קורה לפני שנה או שנתיים. אני מרגישה כל כך יציבה וכל כך מרוצה מהמקום שבו אני נמצאת והכל, שזה מדהים. יש עוד מה לעשות - תמיד יש מה לעשות, כמו שאתה יודע - אבל זה בסדר, כי לטעמי זה כל הכיף. אמא שלי תמיד אמרה לי שמה שצריך להתמקד בו זה לא המטרה, אלא הדרך, ואני חושבת שאם אתה מבין את זה, אז כבר לא אכפת לך שלעולם לא תגיע למטרה שלך. זה קשה להפנים את זה רק כשאתה עדיין בשלב הפרפקציוניסטי הזה (אוי אלוהים, *צוחקת*, אתה זוכר כמה נוראית הייתי אז?). ואין ספק שלשאוף להכי טוב ולהגיע בדיוק לאן שאנחנו רוצים זה טוב כשזה מתקשר למטרות מסוימות (לימודיות, מקצועיות וכו'), אבל יש דברים (רציונליות, התקדמות אישית וכו') שהשאיפה הזאת יכולה להרוס את כל מה שאנחנו מנסים לבנות. אז אתה יודע, אני חושבת שלמרות שהיה קצת קשה להפנים את זה בהתחלה, אני יכולה להגיד ב-100% שכרגע אני מרוצה. זה לא אומר שאין עדיין חסרונות ברשימה שלי, אבל זה כן אומר שאני משלימה איתם, לפחות בשלב הזה.

וזה פשוט מדהים כמה טוב לי כרגע. אני מפחדת מהצבא - מי לא? - אבל דיברתי עם MIG והיו לו כמה נקודות נכונות בעניין הזה, אז אני די בטוחה שאני אצליח לעשות את זה. אני יודעת שאילו הייתי אומרת לך את זה היית אומר לי שאתה בטוח שאני אצליח (גם הוא, דרך אגב). ואחר כך... מי יודע? אז כן, יש לי תוכניות לטוס ללמוד בקנדה, אבל בסופו של דבר, אנחנו לא יכולים לתכנן הכל מראש. נראה מה יהיה, אני מניחה. (-:

בכל אופן, אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה שהשנתיים האלה היו נהדרות. מדהימות. ואני יודעת שכבר אמרתי לך את כל זה כשישבנו בסוף השנה, אבל חשוב היה לי להגיד את זה שוב, כי באמת הספקתי לעבור לא מעט מאותו היום. ובסופו של דבר, אין סיכוי שהייתי במקום שבו אני נמצאת היום בלעדייך.

אן.