אתמול בלילה הזכיר לי בדיוק למה נקשרתי לשניכם כל כך מלכתחילה.
ואני לא יודעת אם אי פעם יהיה לי האומץ לתת לכם לקרוא את זה, אבל כל מה שאני יודעת זה שאני חייבת להוציא את זה כרגע.
פשוט כי זאת הדרך היחידה שאני אצליח לשרוד את זה.
אתמול בלילה, כשחזרנו מהקמפוס, היה לנו איזה משהו בגלגל. לא יודעת מה וגם לא ממש אכפת לי. הצלחנו להגיע לעיר עם זה, אבל הבלגן התחיל כבר באיילון ובמשך דקות ארוכות פשוט עמדנו בצד בירידה מאיילון. זה קצת הזכיר לי את היום ההוא שהתקשרת אליי ואמרת שנצטרך להזיז את השיעור כי קרה לך משהו דומה ועכשיו אתה בלי אוטו. בשלב הזה זה עוד הצחיק אותי.
כמובן שאמא התקשרה לאבא והכל, ואתם יודעים איך זה, די מהר היינו בדרך הביתה. אבל בדרך הביתה איזה נהג עשה משהו וזה עצבן את אבא והוא התחיל לנהוג בצורה מטורפת כמו שאמרתי לך שהוא עושה כששאלת למה אני מפחדת ללמוד נהיגה, ואני נשבעת שכמעט עשינו תאונה, ועכשיו אני חושבת שאולי חבל שלא עשינו באמת. וזה היה מפחיד עוד יותר מזה שנתקענו עם האוטו כי זה עוד קורה לפעמים וצריך לטפל בזה, והשטות הזאת היתה יכולה לעלות בהרבה, ופשוט התחלתי לבכות ולבקש שהוא יפסיק כבר.
Needless to say, אף אחד בכלל לא התייחס אליי.
ולא משנה שהייתי מבועתת. ולא משנה שזה באמת כבר היה מסוכן. ולא משנה שאני הבת שלהם.
איכשהו הצלחנו להגיע הביתה וכל מה שרציתי היה להיות לבד ושאף אחד שגר פה לא יתקרב אליי, אבל במעלית אמא ניסתה לחבק אותי. ואמרתי לה לא והתרחקתי והמשכתי לבכות לבד. והיא ניסתה שוב ושוב עד שבסופו של דבר הסירוב שלי עצבן אותה והיא אמרה משהו בסגנון, "לא צריך, תסדרי עם זה לבד, בעיה שלך", כאילו אני בכלל ביקשתי את זה ממנה ואז אמרתי לא.
מהרגע שחזרנו הביתה אתמול יצאתי מהחדר שלי שלוש פעמים. פעמיים כשכולם ישנו/אף אחד לא היה. אחרי שנכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת ובכיתי הזזתי את המזוודה ואת התיקים כדי שהם יחסמו את הדלת מבפנים ואף אחד לא יוכל לפתוח אותה. כי אני מפחדת. כי זה רוב מה שאני זוכרת.
אז אני אן, וככה אני מכירה את המשפחה שלי. אחותי הקטנה שתמיד הגנתי עליה כי אף אחד אחר לא עשה את זה ואני אוהבת אותה. אמא שלי שמנסה לעזור אבל בדרך כלל כשמדובר ברגשות עמוקים לא מצליחה לא להבין, לא לתמוך ולא לעזור, ובסופו של דבר אומרת דברים כאלה. אבא שלי שכל פעם שמשהו מעצבן אותו המשהו הזה הופך להיות השק אגרוף שלו.
כולל אותנו.
אני כנראה צריכה לציין שהוא מעולם לא פגע בנו פיזית. אבל שלושתנו יודעים שזה חסר משמעות לחלוטין. פגיעה פיזית מחלימה - אבל אלימות מילולית לעולם לא. ואני זוכרת. את הכל. את הרגעים שהוא היה מתחיל להכות כל דבר דומם בסביבה שלו כי משהו לא עבד, ואחותי היתה בורחת לחדר שלנו ומתחבאת כי היא תמיד היתה רגישה ואני הייתי הולכת אחריה ומחבקת אותה ומבטיחה לה שהכל בסדר ושאני לא אתן לאף אחד לפגוע בה. את הרגעים שהוא אמר לי (ולנו) שאני לא שווה כלום, שלא היה טעם להביא אותי בכלל, שלא היה טעם להתאמץ בשבילי. כל פעם שהוא לא היה מרוצה ממשהו שעשיתי. כל פעם.
ולא משנה כמה באמת קשה לי.
ולא משנה שאני כבר בדיכאון ארוך והדבר היחיד שאני צריכה מהמשפחה זה תמיכה.
ולא משנה שאני לא רוצה להיות פה יותר.
זה בערך כמו לשמוע מישהו אומר שהוא רוצה להתאבד ולתת לו את הסכין כדי שיחתוך את הורידים.
וככה זה היה.
ובמשך כל כך הרבה שנים אמא אמרה שהוא בחיים לא ייגע בנו פיזית. במשך כל כך הרבה שנים אחותי ואני אמרנו לה שאנחנו לא מאמינות לה. אני חתכתי אותו מהחיים שלי - כמה שיכולתי, בהתחשב בעובדה שאנחנו עדיין חיים באותו הבית. היא הצליחה ליצור איזשהו קשר מחודש איתו ומתחילה לחשוב שאולי אמא צודקת.
אני יודעת שלא.
כי כל פעם שחשבתי שאולי אני אוכל לסמוך עליו, הוא הטיח לי את הכל בפרצוף. כל דבר פרטי שאמרתי לו מתוך קושי אמיתי וצורך אמיתי בעזרה חזר אליי בסופו של דבר. כל חולשה, כל כאב, כל דבר. הכל. ובאיזשהו שלב, לפני כמה שנים, פשוט הפסקתי. החלטתי שאני אעשה כל מה שאני צריכה בשביל להתרחק מהמפלצת הזאת. בשביל לוודא שהוא בחיים לא יתקרב לילדים שלי.
לא שזה עזר. כמו שוונט אמר פה יפה, מה שכבר שמעת נשאר חלק ממך כל החיים.
ואז אתם הגעתם.
ולא רק שאתם הבנתם, אתם גם הכלתם וקיבלתם. חיזקתם. לא משנה איזה שטויות דיברתי וכמה הייתי ילדה קטנה וכמה הייתי בכיינית ולא משנה כמה היה לי קשה וכמה רק רציתי להיעלם, אתם לא הלכתם. ולא רק שלא הלכתם, גם לא הסכמתם לוותר. כן, על לעזור ולתת ולחזק ולהראות את כל הדברים הטובים שראיתם, אבל יותר מהכל, עליי.
אבל אני מכירה את זה שאנשים מנסים לעזור ובסוף הם תמיד הולכים. תמיד חשבתי שזה כי אמרתי או עשיתי משהו לא נכון. אני עדיין חושבת ככה על כל המקרים שהיו פעם. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אני מניחה שאני גם אף פעם לא אדע.
ולא רציתי לאבד אתכם. לא הייתי מסוגלת. כששאלתי אם תמשיך להיות האח-הגדול-שאף-פעם-לא-היה-לי וחייכת התכוונתי לזה. כי אתם מרגישים כאילו אתם המשפחה היחידה שאי פעם היתה לי. אני מניחה שאתם תמיד תהיו. ואני מניחה שזאת בדיוק הסיבה שזה כל כך מפחיד אותי שתכעס עליי, עד שאני מגיעה לביה"ס בוכה או אחרי ששתיתי על הבוקר. כי זה כל מה שאני מכירה.
ומאז שלמדתי את אישיות בסמסטר הקודם התובנות האלה התחילו לחלחל לאט לאט. כי זה לא רק שזה מה שאני מכירה ממערכות יחסים, זה גם מה שאני מכירה מעצמי. להדחיק את החלקים החלשים כי אף אחד לא יעזור לי. לא בבית ולא במחוננים ולא בשום מקום. וכן, זאת הסיבה שכשרק התחלנו לדבר אמרתי לך שאני שונאת בני אדם כי הם מפלצות.
כי זה מה שאני מכירה.
ובדיוק בגלל זה אני עדיין מחפשת אותך. בדיוק בגלל זה אני ממשיכה להגיע לביה"ס ולכתוב לך והכל.
ובדיוק בגלל זה התקשרתי אלייך אתמול באיזה עשר ומשהו אחרי שחזרנו, כי אתה האח הגדול שלי ואתה הבנאדם היחיד שאני יכולה להתקשר אליו אחרי משהו כזה.
אני יודעת שכשתקראו את זה, אם בכלל זה יקרה, מלא דברים יסתדרו לכם בראש פתאום. לא התחלתי אפילו להתעסק בכל ההיבט הפסיכולוגי של זה, אבל שלושתנו רואים את זה בלי שאני אצטרך לדבר על זה. המטפל החדש שלי ראה את זה אחרי חצי שעה.
ואני יודעת שאתם קצת מכירים את המשפחה וקצת יהיה לכם קשה להאמין, אבל זה מה שאני זוכרת. זה מה שאחותי זוכרת. את אמא שאומרת לנו שלא צריך ושנסתדר לבד ושבעיה שלנו אם אנחנו לא רוצות להסביר מה אנחנו צריכות או מה קרה. את אבא שצועק עלינו כל פעם שמשהו לא קורה לפי הרצונות שלו.
ולמרות שאמא מנסה ולפעמים גם מצליחה לעזור, לפעמים אני חושבת שכל מה שאני צריכה זה לקחת את אחותי ולצאת מפה.
אני כל כך אוהבת אתכם. בבקשה... אל תלכו. אתם המשפחה היחידה שיש לי, באמת שכן.
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm