אפילו לעצמי. אבל לא באמת הכל בסדר, נכון?

הכאב הזה, זה לא משהו שמתחיל ועובר בן לילה. והעייפות הזאת, זה גם לא משהו שמתחיל ועובר בן לילה. והסיוטים, והמחשבות, וחוסר הרצון, והייאוש. כל הדברים האלה שהתפוצצו לי - לנו - בפרצוף בחמישי שעבר, אלה לא דברים שקורים ביום אחד. אלה דברים שמתחילים ואף פעם לא נגמרים.

לפחות ככה זה מרגיש. 

עד שהוא התקשר לא קלטתי אפילו שאני מעמידה פנים. מחייכת, אומרת לכולם שאני בסדר ויום חמישי סתם היה איזושהי התמוטטות מטורפת בגלל כל הלחץ שלי וכל מה שקרה בחיים שלי. אותו הדבר כמו תמיד. כן, אני עייפה אבל הכל בסדר מלבד זה. 

שקרנית.

אני עדיין עייפה מכל הסיפור הזה (״הסיפור הזה זה החיים שלך״). אני עדיין מרגישה אשמה על כל מה שאמרתי ועשיתי. אני עדיין שונאת את עצמי. אני עדיין מרגישה חוסר בטחון וזה גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר כי אני יודעת שאין לי שום סיבה להרגיש חוסר בטחון. אני עדיין רוצה נואשות לבכות ושמישהו יחבק אותי ויגיד לי שאני לא צריכה לצאת מהמיטה מחר בבוקר.

אני עדיין רואה את הסיוטים האלה מול העיניים שלי. 

אני עדיין לא רוצה להמשיך לחיות. 

ורק עכשיו אני מבינה כמה טובה נהייתי בלהעמיד פנים. כי פעם לפחות ידעתי מתי אני מעמידה פנים. היום כבר לא. 

כן, זה היה היום.

בחיים לא היתה לי כזאת הסתגלות גרועה בחזרה לארץ. But then again, כבר מזמן לא היה לי כזה שבוע גרוע. כן, גרוע מספיק בשביל שאני אחליט שזה כבר לא שווה את זה ואני לא רוצה להיות פה יותר.

אני עדיין לא בטוחה שזה שווה את זה, אבל לפחות בינתיים, אני בחיים.

אני מלהקת ממש ממש גרועה. אני יודעת את זה, באמת שכן. לא שזה עוזר לי במשהו, אבל מילא.

והשבוע האחרון היה מזוויע. ראשון עוד היה יחסית סביר, אבל משני הייתי בטוחה שא' מתעלם ממני. וזה חלקית כנראה היה נכון וחלקית היה גם ממני, אבל זה עשה אותי נורא אומללה. נורא. ולא יכולתי לסבול את זה. וכל דבר שעשיתי רק הקצין את המצב עוד יותר, כי מה לעשות, אני גרועה בכל מה שקשור בבני אדם, במיוחד כשאכפת לי מהם.

והיום זה הגיע לאיזשהו שיא.

וזה לא רק בגלל זה. זה גם בגלל שאני מותשת לגמרי. וזה גם בגלל שנמאס לי מצה"ל ומהמדינה הזאת ואני רק רוצה לחזור לוונקובר. וזה גם בגלל שהמנהל אתמול אמר שלי לא אכפת, וזה ממש ממש פגע בי (ועצבן אותי), כי הוא הבנאדם האחרון שציפיתי לזה ממנו, וזאת ממש מכה מתחת לחגורה (כי זה כל כך לא נכון, והוא מכולם יודע כמה רגישה אני). וזה גם בגלל שהמפקדת שלי עזבה. וזה גם בגלל שהרגשתי לגמרי לבד וכבר לא היה לי כוח להיאבק עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.

כי כמו שטורי אמרה בזמנו, "I think people, in the face of constant battle, at some point you get tired, and you just go 'I can't anymore'. You try to find a way to justify why you can't fight." ובחיי שלפעמים נמאס לי להילחם.

ובסופו של דבר, למרות שהמצוקה שלי היתה אמיתית, ולמרות שהכאב שהרגשתי היה אמיתי, ולמרות שבאמת חשבתי לעשות את זה, בסך הכל אני מתחרטת על השבוע האחרון כמו שמזמן לא התחרטתי על דברים. ואני שונאת את עצמי על זה שפגעתי בו. מגוחך ככל שזה יישמע, זה מה שמטריד אותי כרגע.

למרות שהוא אמר לי לנתק את הקשר עם א' ואני יודעת שיכול להיות שאני עושה טעות בזה שאני ממשיכה אבל אני גם יודעת שיכול להיות שהוא טועה. גם זה אפשרי, נכון?

והיום המפקדת שלי עזבה.

ולא היה לי אכפת אלמלא היה לה אכפת. אלמלא היא דאגה לי וניסתה לוודא שלפחות יהיה לי טוב בכמה חודשים האחרונים שלי. אלמלא היא ראתה אותי.

כי ככה זה עובד בסופו של דבר, נכון?

רק שגם היא עזבה ובאמת שאני מתחילה לפתח חרדת נטישה מפה ועד להודעה חדשה, כי זאת כבר פעם שנייה בחצי שנה ובאמת שזה כואב.

וזה לא משנה שאני משתחררת עוד שבועיים, כי זה לא משנה את העובדה שגם היא עזבה עכשיו. וגאד-פאקינג-דאמט, זה כואב.

אני כל כך כל כך מתגעגעת אלייך. ליציבות שלך, לאכפתיות שלך, לחוכמה שלך, לרגישות שלך. לדרך שבה גרמת לי להרגיש הכי שפויה בעולם, ולא משנה כמה מטורפים הדברים שאני אומרת; לדרך שהבנת אותי גם כשאני לא הצלחתי להבין את עצמי; לדרך שידעת מה אני באמת צריכה גם כשאני הייתי בטוחה שמה שאני רוצה הוא שונה לחלוטין. אני מתגעגעת לתחושה הזאת של שלווה שהיית נותן לי, גם אם הייתי מגיעה אלייך בפאניקה או בלחץ אטומי, ולכל הדברים שאמרנו בלי בכלל להגיד שום דבר, פשוט כי הבנו אחד את השנייה כל כך טוב.

אני מתגעגעת אלייך. יותר משאני יכולה להסביר. במיוחד כרגע, עם כל מה שקורה בחיים שלי, עם כל הבלגנים והתחושות והשינויים והכאב והכל. אני טסה מחר לקנדה, אבל אני שוקלת לקחת איתי את הדובי שקראתי לו על שמך, פשוט שיהיה איתי שם. כדי שאני ארגיש קצת פחות לבד. 

ואני לא מסוגלת להתמודד עם כל הדברים האלה. התחלתי לכתוב לך על כל הדברים שמשתנים ועל הדברים שאני לומדת ועל השינויים שעברתי (או שלא כל כך) בחודשיים האחרונים, אבל כשעשיתי את זה נזכרתי פתאום כמה תמיד תמכת, וכמה תמיד היית שם, לא משנה למה או כמה פעמים הייתי צריכה אותך או כמה מגוחך ומטופש זה היה. ואף פעם לא התייחסת אליי כאל ילדה, ולמרות שעברתי איתך מהפוכות של מערכת יחסים של שנים בפחות משנתיים, לפחות עברתי אותן עם הבנאדם הנכון, כי לא משנה מה, אתה תמיד השתדלת להגן עליי ולתמוך בי.

גם כשנבהלתי כי לא הצלחתי להבין מה אנחנו.

גם כשחשבתי שאני לא מסוגלת.

גם כשהייתי מיואשת ורציתי להישאר במיטה כל היום. 

גם כשאמרת שאנחנו צריכים טיפה להתרחק ואני נכנסתי לפאניקה כי הרגשתי שכל העולם שלי מתמוטט. 

גם כשחשבתי שאתה בחיים לא תדבר איתי שוב ושאתה שונא אותי.

וזה סוג של גם קורה לי פה עם מישהו, חבר טוב שלי. והיו הרבה בלגנים בהקשר הזה בחודש וחצי האחרונים, אבל אנחנו לומדים. לאט לאט. מערכת יחסים, כל אחד לומד ומשתנה ונבנה ומתפתח. והתחלתי לכתוב לך על זה, על כמה מרוסקת ועייפה אני מרגישה כרגע (כנראה שגם כי בקושי ישנתי בזמן האחרון אבל לא רק), אבל על איך שזה משפיע עליי ומלמד אותי לטובה, ובאמת שאוטומטית התחלתי להשוות את זה אלייך.

וזה כל כך כל כך דומה. 

ואני כל כך כל כך מתגעגעת.

וכרגע אפילו לא אכפת לי מהחנות ומכמה שכיף לי שם, ומהמשרד ומכמה שאני מרגישה אשמה על זה שאני טסה, ומזה שאני משתחררת עוד בדיוק חודש וזה כבר כלום, ולא אכפת לי אפילו מהעובדה שמחר אני בפאקינג ונקובר אחרי שאני מתכננת את הטיול הזה כבר שנה שלמה. אני רק רוצה לראות אותך, לשמוע את הקול שלך, להרגיש את הזרועות שלך סביבי. לא הייתי שם כבר יותר מחצי שנה - זה חייב להיות משמעותי מספיק בשביל שתחבק אותי שוב, נכון?

לא שזה משנה, כי זה גם ככה מפחיד מדי לחזור לביה״ס. אולי אחרי בקבוק וויסקי אני אהיה מסוגלת לבוא לראות אותך שוב.

רק אל תלך. בסופו של דבר אני עוד אצליח לשכנע את עצמי לבוא לבקר.

אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אלייך.

אני