"הוא ניגש בחזרה לשולחן השרטוט והתבונן בתוכניות: זאת הפעם הראשונה שנטש את עבודתו. הוא ידע שהיום כבר לא יוכל להמשיך. נטל התקווה וההקלה היה כבד מדי.

כשהתקרב רורק לדלת של מה שהיה בניין ה"באנר" גילה שהשלט נעלם. שום דבר לא החליף את מקומו. מלבן דהוי התנוסס מעל הכניסה. הוא ידע שכעת מכיל הבניין רק את משרדי ה"קלריון" ועוד קומה של חדרים ריקים. ה"קלריון" היה עיתון ערב סוג גימ"ל, הנציג היחיד של רשת עיתוני ויינאנד בניו יורק.

הוא פנה למעלית. הוא שמח להיות הנוסע היחיד: לפתע הרגיש יחס עמוק של בעלות על כלוב הפלדה הקטן, כאילו היה שלו, כאילו אבד ונמצא, כאילו הוענק לו שוב. עוצמת ההקלה שהרגיש העידה על עוצמת הכאב ששוחרר; אותו כאב מיוחד שלא ידע כמותו בחייו.

כשנכנס למשרדו של ויינאנד, הבין מיד שיצטרך להשלים עם הכאב הזה ולשאת אותו עד סוף ימיו, שאין מרפא ואין תקווה. ויינאנד ישב מאחורי שולחנו, וכשרורק נכנס לחדרו הוא קם ממקומו והישיר בו מבט. פניו של ויינאנד היו יותר מפניו של אדם זר: בפניו של זר טמונות לפחות אפשרויות, אם רק יבחר ויעשה את המאמץ. אבל פניו של ויינאנד היו פנים מוכרות שננעלו, פנים שלעולם לא ייפתחו שנית. לא היה בהן כאב של ויתור, אלא רק אותו חותם של השלב הבא שכבר לא מרגישים בו כאב. אלה היו פנים רחוקות ושלוות, פנים אומרות כבוד, אך נטולות חיים. היתה בהן מין הדרת כבוד של פסל על מצבת קבר מימי הביניים, פסל שמעיד על גדולת העבר, אבל אוסר לשלוח יד ולגעת בשרידים שנותרו."

(כמעיין המתגבר / איין ראנד, עמודים 563-564)

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בספר הזה שאני מרגישה גם שאני רורק ואתה ויינאנד, ולא רק את ההפך.

שאלתי אותך פעם אם זאת הסיבה שאתה עוזר לי, זוכר? בגלל הפוטנציאל. כמו הפוטנציאל שרורק ראה בויינאנד. חשבתי שאנחנו די דומים לזה, בעצם. שאני קצת אבודה וקצת לא רואה לאן הלכתי, אבל אני רואה את כל הדברים האלה שהם רואים, את הדרך העקומה שבה העולם מתנהל, ואני שונאת את זה. זה מכעיס אותי. ואתה... אתה היית מעבר לזה. שם כדי לכוון אותי למקום שבו אני לא אסתכל על הסביבה, אלא על עצמי.

זה היה אז.

לא שהיום אני לא רואה את זה. או מרגישה את זה, לצורך העניין. אני עדיין חושבת שאנחנו דומים להם בהרבה מובנים. שהיינו דומים להם. פעם מזמן, כשאני הייתי תלמידה שלך ולך היה אכפת ממני. כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת... אני עדיין רואה את זה, לפחות ביחס למה שהיה אז.

אבל אתה מבין, אז לא הכרתי את הסצינה הזאת.

כאב לי על ויינאנד. גם עכשיו כואב לי עליו. הבנתי אותו. הבנתי למה הוא מתרחק מרורק. אני עדיין מבינה. אבל עכשיו אני מבינה גם את רורק. את הכאב הבלתי נסבל הזה שהוא מרגיש בידיעה שהוא איבד את האדם שכנראה היה הכי קרוב אליו אי פעם. 

ראנד צדקה. הכאב הזה הווא בלתי נסבל. הרגשתי אותו כל כך הרבה בשנים האחרונות. בכל פעם שהתעלמת ממני. בכל פעם שהרחקת אותי. אתה מבין, בדיוק כמוהם, נתתי לך הכל. ואתה פגעת בי, בצורה אחרת מאוד מזאת שבה רורק פגע בויינאנד, אבל עמוקה לא פחות. וכשקראתי את זה עכשיו, תוך כדי הדמעות, חשבתי לעצמי שהלוואי שהייתי מסוגלת לעמוד ככה מולך, מעבר לכאב, ממקום כזה של השלמה וריחוק. חשבתי לעצמי שאתה לא היית מנסה לתקן דברים, או לשפר אותם, או אפילו לראות מה קורה איתי, כמו שרורק עשה. חשבתי לעצמי שזה מאוד דומה למקום שבו אנחנו עכשיו, אבל זה גם קצת הפוך.

ואז חשבתי לעצמי שאולי הפעם - רק הפעם - התפקידים שלנו התהפכו. באיזשהו מקום אנחנו בדיוק כמוהם, כמו שהיינו כמוהם תמיד, אבל באותו הזמן אנחנו גם בדיוק ההפך. איכשהו הפעם שנינו ממלאים את שני התפקידים.

אולי.

עריכה 16:54 (שכנראה היתה הופכת למייל נפרד אם היינו מדברים עדיין):

לא שרורק לא נתן לו מתנה, ביחד עם הפגיעה. הפגיעה היתה... הכרחית. ככה זה כשבנאדם מבין שהדרך שבה הוא חי היא הפוכה מהדרך שבה הוא אמור היה לחיות. ורק מהכרה בזה הוא יכול לנסות לשנות דברים. לגדול. אבל... הוא לא מסוגל לחשוב על זה כרגע. כרגע כל מה שהוא רואה זה את האדם שהוא נפתח בפניו ושהביא אותו למצב שבו הוא נמצא. את האדם שהוא יכול היה להיות. וזה כואב.

זה די דומה אלינו, אם אתה חושב על זה.

זוכר ששאלתי אותך - פעם מזמן - למה גייל ודומיניק התכוונו ב”טעם החיים כהתעלות הנפש”? אני חושבת שעכשיו אני מבינה. ואני גם חושבת שבהסבר (הקצרצר והלא-ברור) שלך טעית - וצדקת.

לא יכולתי להבין את זה, לא עד עכשיו.

אמרתי פעם לפסיכולוג שלי שאני לא זוכרת כמעט כלום מהחיים שלי לפנייך. יש תמונות, הבזקים, אבל לא מעבר לזה. מאז שאתה הגעת… יש כל כך הרבה מהחיים שלי שאני זוכרת. באמת. הוא אמר שכדי לזכור צריך איזשהו… אני לא זוכרת איך הוא אמר את זה, אבל נקרא לזה “קיום”. יכולת לקבע את מה שקורה סביבי כחלק ממני. ובשביל זה אני צריכה איזשהו “עצמי”. וזה התפקיד של הורים אצל ילדים קטנים - לראות אותם, להיות חלק מהם עד שהם מבינים איך להתקיים לבד.

אני לא חושבת שמשהו מזה זר לך. אתה אוהב פסיכולוגיה כמוני; אני בטוחה שהגעת לזה באיזשהו שלב. חלקים מזה ראיתי אפילו בהתפתחותית.

עד שאתה הגעת לחיים שלי, לא היה לי את זה. אף אחד אף פעם לא ראה אותי כמו שאני. אף אחד אף פעם לא הבין ותיקף ותמך בנקודת המבט שלי. לא ידעתי את זה עד לרגע שהתחלנו לדבר - ולא באמת הבנתי את זה עד לשנים האחרונות - אבל לא באמת הייתי קיימת לפני שהתחלנו לדבר.

כשאמרת לי לקרוא את מעיין, עדיין לא הבנתי את רוב מה שאני כותבת לך כאן, אבל יותר מזה, לא באמת היה לי למה להשוות. איך הייתי יכולה להשוות את התשוקה הזאת לחיים אל ה… מוות שהיה לפני? במיוחד אם אני אפילו לא יודעת כמה מתה הייתי. אמרתי לו פעם שאני חושבת שאתה הראשון ששבר לי את הלב. הוא אמר שהוא חושב שהתואר הזה מגיע להורים שלי, ואתה יודע מה עניתי? “אולי, אבל הוא הראשון שגרם לי להרגיש שהוא שלם מלכתחילה.”

זה נכון.

אבל כאמור, אז לא באמת הבנתי את זה.

בשנים האחרונות… הרגתי את עצמי שוב. לאט לאט. כמו דומיניק שמנסה להרוס את עצמה. לחשוב עלייך כאב לי כל כך שניסיתי לשכוח. ניסיתי לברוח מהכל. ניסיתי לא להרגיש, לא חשוב, לא כלום. 

רק בשבועות האחרונים אני מבינה כמה באמת הייתי אבודה בשנתיים-שלוש האחרונות. רק עכשיו כשאני קוראת דברים שכתבת לי, כשאני חוזרת לזכרונות שניסיתי כל כך לשכוח. רק עכשיו אני מבינה כמה הרגתי את עצמי.

ובגלל זה גם אני מבינה על מה דומיניק וגייל דיברו.

אמרת לי אז שהם מדברים על אהבה. אני חושבת שהם מדברים גם על אהבה. אבל הם מדברים גם על משהו אחר. על איזו תשוקה לחיים. על מוכנות לרצות ולהרגיש ולחיות. גם לאהוב, כן. אבל יותר מזה. כי לאהוב מישהו אחר או לרצות משהו… אלה שני דברים מאוד שונים, אבל שניהם דורשים דבר אחד משותף: פגיעות. מוכנות להיפגע. מוכנות להיות פגיע. זה אותו הדבר שמשותף גם לתקווה, כי בשביל לקוות אתה צריך לקבל את העובדה שיכול להיות שהתקוות שלך יתבדו ואתה תתאכזב.

וכל הדברים האלה… אלה דברים שאפשר להרגיש רק כשמוכנים לחיות.

כשדומיניק התחתנה עם פיטר, ואז עם גייל, היא ניסתה לענות את עצמה. להרוס את עצמה. להרוס את החלק הזה בה שנפגע כשהיא רואה אותם פוגעים בגבר שהיא אוהבת. זה אותו חלק פגיע. זה אותו חלק שמסוגל להיפגע. זה אותו חלק שחי, כי אין חיים בלי תקווה ואהבה ותשוקה, ואת כל אלה אין בלי כאב. ואלה הדברים היחידים ששווה לחיות בשבילם.

ואני מבינה את זה עכשיו כי אני יודעת מה היה בשנתיים האחרונות. אני יודעת כמה הייתי ריקה, כמה ניסיתי להרוג את עצמי. לא פיזית, כי מעולם לא העזתי. נפשית. בדיוק כמו שהפגיעה העצמית שלי מעולם לא היתה פיזית. פעם אחת חתכתי את עצמי. לא באמת הרגשתי שזה משנה משהו. אבל אני לא יודעת כמה פעמים חיפשתי בכוונה דברים שיגמרו לי לבכות, דברים שיכאיבו לי, דברים שיהרסו אותי. עשרות פעמים, אולי אפילו מאות. ניסיתי להרוג כל שביב רגש, כל שביב רצון, כל שביב תקווה.

ואז, כאמור, נזכרתי בך.

וכשקראתי עכשיו את הקטע הזה (ואז קראתי אותו שוב, כדי לחשוב עליו לעומק), לא נזכרתי רק בך. נזכרתי באיך שגרמת לי להרגיש. בהתרגשות. בתקווה. בילדה (אל תתווכח, זה בדיוק מה שהייתי) שחיפשה אותך כדי להראות לך חומרים שלה מהאוניברסיטה או ציונים במתמטיקה או כדי לדבר על התוכניות שלה. בילדה שהתגייסה וכבר תכננה איך היא תשלים את התואר ותלמד בחו”ל ובאמת תחיה.

אני לא יודעת איפה הילדה הזאת. כבר לא. גם איבדתי את האמונה שאני יכולה להיות הילדה הזאת שוב. אבל אני חושבת שעכשיו, לפחות, אני מבינה מה דומיניק חיפשה ועל מה הם מדברים. ואולי זה גם משהו.

התחלתי את מעיין שוב בכיפור. כי יכולתי. כי התגעגעתי. כי אתה. 

היו שם הרבה רגעים שדיברו אליי אחרת עכשיו. כשדומיניק הרגישה את הצורך לראות את רורק שוב, לדוגמה, וכשהיא נלחמה בזה עם כל מה שיש בה. אני לא אוהבת אותך ככה, אבל אני מכירה את התחושה. אני מבינה את הצורך הזה לראות שוב את האדם היחיד שמבין אותך, שהולך בדרך שלך, שהופך את כל העולם הארור הזה לשווה את זה. הרגשתי אותה בעצמי, יותר מפעם אחת. הבלוג הזה הוא הוכחה לזה (חלקים ממנו, לפחות).

אבל עכשיו הגעתי לפרידה שלהם, אחרי שהיא התחתנה עם פיטר. 

וזה קורע אותי מבפנים בצורה שאני לא חושבת שחשבתי שהיא אפשרית אז. 

חלק מזה זה כי אני יודעת שהיית אומר לי דברים דומים עכשיו. לא לפחד מהעולם. להיות אני. שאני מסוגלת. אני כל כך מפחדת וכל כך אומללה שאני צריכה לשמוע אותך אומר את זה, כמו שרורק אומר לדומיניק. ״כדי לומר ׳אני אוהב אותך׳, אדם צריך ללמוד קודם כל לומר ׳אני׳.״ אפילו נשמע כמעט כמו משפט שלך. 

חלק מזה זה כי אני מכירה את ההרגשה של דומיניק. את זה אמרתי גם אז, אם כי לא לך. כתבתי את זה כאן. שאתה טוב מדי בשביל העולם הזה. שאני לא מסוגלת לראות אותך נפגע בגלל כמה שהמין האנושי דפוק, אבל אני גם לא מסוגלת להיעלם כל עוד אתה קיים. דומיניק אמרה את זה יפה. ״אולי אתה שואל את עצמך למה אני לא מתאבדת. כי אני אוהבת אותך. כי אתה קיים. זה כשלעצמו לא יאפשר לי למות.״

חלק מזה זה כי הדרך שהם מדברים היא מוכרת כל כך, ובמובנים מסוימים דומה כל כך לדרך שבה אנחנו דיברנו. ״אנחנו לא זקוקים למילים כשאנחנו יחד.״ רורק אמר לה את זה, אבל זה היה נכון גם לגבינו. הבנו אחד את השנייה כל כך טוב שיכולנו לנהל שיחות של שעות בדקות. או סתם לשבת ביחד בלי לדבר, כשרצינו. במובנים מסוימים הקשר שלהם שונה מאוד משלנו, אבל במובנים מסוימים הוא כמעט זהה. 

וחלק מזה... חלק מזה זה כי זה מזכיר לי את איך שהרחקת אותי בסוף. כי זה מזכיר לי כמה אני רחוקה ממך עכשיו. וכמה אני אומללה ואבודה. חלקית בגללך. הרבה בגלל המשפחה שלי והחיים שלי. אבל גם בגלל הנזק שגרמת לי. ועדיין... אני אוהבת אותך. והייתי עושה הכל בשביל לדבר איתך שוב. 

אן. 

חשבתי שכשאני אגיד לו שאני רוצה לדבר איתך, הוא יתנגד.

אני מודה, זה מה שחשבתי. חשבתי שהוא יגיד שזה לא ייגמר טוב, שאני רק אפגע מזה, שאתה לא הדמות שבראש שלי (I know that already, thank you very much), וכו' וכו' וכו'. כל הדברים שנאמרו עד עכשיו, repeatedly.

אבל הוא היה בעד (לפחות כשדיברתי על לחזור לארץ מתישהו השנה ולעשות את זה אז). הדבר היחיד שהוא אמר זה שאני צריכה להגיע אלייך בלתי-פגיעה. כי אם אני מגיעה אלייך ממקום פגיע, אני אפגע שוב. וזה, כאמור, כבר ידוע.

התגובה הראשונית שלי היתה שאני גם ככה כבר בטוחה שאתה לא זוכר אותי, אז מה כבר אתה יכול להגיד שיפגע בי. במיוחד אחרי מה שקרה בפעם האחרונה שהייתי שם. באותו יום זה ריסק אותי. לקח הרבה מאוד זמן עד שהבנתי כמה באמת נפגעתי באותו היום. אבל אז הוא אמר שזה יותר מזה, כי די שמרתי על מה שהיה בינינו באיזו מין בועת הגנה (מילים שלי), ואם אני באה לדבר איתך, אני צריכה להיות במצב שלא משנה מה תגיד על מה היה אז, זה לא יפגע בי. או ישנה משהו מהתחושות שלי בנושא, for that matter.

אם היינו לפני שנתיים או שלוש, הייתי אומרת שאני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת שאתה לא תעשה משהו כזה. שגם אתה אמרת (יותר מפעם אחת) שזה היה מיוחד, שונה. נדיר. אפילו אחרי שדברים השתנו, אפילו אחרי כל סיפור אפריל של י"א, עדיין אמרת את זה. שזה היה מיוחד. שאתה מנסה לדחוס כמה שיותר לרגע האחרון שלנו, אחרי שנגמרה שנת הלימודים, זוכר? ליוויתי אותך לאוטו ואז נזכרת שאתה צריך לקנות משהו אז הלכנו ביחד למרכז, כי זה גם ככה היה בדרך שלי הביתה. אתה יודע כמה נדיר זה היה, ואתה יודע גם שזה היה ממש חשוב בשבילי (למרות שאני לא בטוחה שאתה יודע כמה או למה). הייתי אומרת את כל זה, וגם הייתי בטוחה בזה. כי אני מכירה אותך.

אבל.

בשנתיים האחרונות הייתי עסוקה בלפקפק בערך בכל מחשבה שלי, בכל תחושה, בכל רגש. אני עדיין לא בטוחה כמה אני יכולה לסמוך על התחושות שלי, או על איך שאני חווה דברים. אני אולי מבינה יותר בנוגע לעצמי ולמשפחה הדפוקה שלי, אבל אני מרגישה אפילו יותר אבודה משהייתי כשמצאת אותי. ואם היית אומר לי שדבר כזה אפשרי בי"א, הייתי צוחקת. (MIG אמר לי פעם שאני דורשת הוכחות, אני לא פשוט מאמינה לדברים... הוא לא טעה.) אבל הנה אנחנו. ואני באמת אבודה, אפילו יותר מאשר אז.

ועכשיו אני תוהה... מה אם אני טועה בנוגע לזה? מה אם אתה כבר רואה דברים אחרת?

וזה לא שזאת הפעם הראשונה שאמרו לי משהו בנוגע אלייך ואז התחלתי לתהות אם אני צודקת. כשאמרתי לאמא שאני רוצה לבקש ממך את ההמלצה, היא אמרה שאין סיכוי שתסכים. פקפקתי בעצמי אז. אחרי שהיא אמרה את זה אפילו הכנתי נאום שלם על למה אני צריכה את ההמלצה הזאת ממך ולא מהמחנכת שלי. אבל לא הייתי צריכה להגיד שום דבר מזה. הסכמת בשנייה. וזה קרה גם אחרי. כשבאתי לדבר איתך על האוניברסיטה או על הכנס. כשדיברנו בטקס הסיום (כן, אני חושבת על החיבוק ההוא שכולם אמרו לי שאין סיכוי שזה יהיה בסדר מבחינתך). בכל פעם הגבת בדיוק כמו שחשבתי שתגיב. 

ואני רוצה להגיד שאני מכירה אותך. אני רוצה להגיד שלמדתי מכל זה, שאני יודעת יותר טוב, שאני יודעת מי אתה מספיק בשביל לדעת שלא תגיד דברים כאלה. שכמו שאני יודעת מתי אתה עייף או מתוסכל גם כשאף אחד אחר שם לא ראה, אני יודעת שאתה לא תגיב כמו שהוא חושב שתגיב. אבל עבר כל כך הרבה זמן, ואני כבר לא באמת יודעת אם התפיסה שלי נכונה. לא רק בנוגע אלייך. בנוגע להכל. אני מפקפקת בכל דבר שאי פעם חשבתי והרגשתי, אז למה לא לפקפק גם בכמה טוב אני מכירה אותך? (סליחה. אמרתי לעצמי שאני לא ארד על עצמי איתך.)

פחדתי כשבאתי לדבר ביום רביעי; כל כך פחדתי שהדופק שלי היה על 160 (תודה לשעון שמדד לי) ושבקושי הצלחתי לעמוד, שלא לדבר על ללכת. אבל עכשיו? I'm downright terrified.

הלוואי שיכולתי לדבר איתך על זה.

הלוואי.

אן.