אני חושבת שזאת הפעם הראשונה מאז שעברתי שאני לא לגמרי שמחה לחזור.

זה מוזר, כשהזמנתי את הטיסה הזאת ממש רציתי שזה יקרה. אפילו חשבתי להישאר יותר משלושה שבועות, למרות שגם זה זה ארוך. עד סוף החגים. עד כדי כך רציתי להיות פה.

אבל מלבד כמה רגעים של ״טוב להיות בבית״, מאז שנחתתי אתמול אחה״צ בעיקר בא לי לחזור הביתה. לא, האמת שזה שקר, בעיקר בא לי לחזור הביתה מאז שהגעתי להית׳רו אתמול.

לא יודעת, אולי זה בגלל שלא באמת הספקתי להיות בבית, ואולי זה פשוט מאותה הסיבה שהתגעגעתי כשהייתי בוונקובר, אבל... אני מתגעגעת. בא לי לחזור לעבודה. למשרד, בעיקר. לחברים שלי.

אוף. לפעמים נראה לי שלא משנה איפה אני אהיה, תמיד אני אתגעגע למקום אחר. אפילו שזה קרה הרבה פחות בחודשים האחרונים, אז אולי זה לא לגמרי נכון. אולי כן. לא יודעת. אפשר שהכל יחזור להיות פשוט שוב?

התחלתי לכתוב פוסט, לא מכתב אלייך, ואז קפץ לי משהו שאמרת לי לראש, ו... הנה אני עכשיו שוכבת במיטה בצד השני של העולם וכותבת לך. מה עוד חדש אני מניחה.

אני פשוט לא באמת יודעת איך אני מרגישה, או איך לפענח את כל היומיים האלה, או... שום דבר בעצם. וכשאני לא יודעת מה אני מרגישה הדבר הראשון שעובר לי בראש זה... לדבר איתך. עדיין. כנראה תמיד. 

הסתובבתי למטה במין תערוכה של פרופס שיש שם, ויש להם שם מלא דברים מהסרט, וחשבתי לעצמי, אלמלא הסרט הזה לא הייתי מי שאני. יש סיכוי שבכלל לא הייתי בחיים (או שהייתי באיזה מחלקה סגורה או משהו). זה לא מטורף? אף פעם לא סיפרתי לך את זה. שאלתי אותך אם ראית את הסדרה, והראית לך תמונות מכנסים וסיפרתי לך על כנסים, אבל אף פעם לא סיפרתי לך עד כמה עמוק הקשר שלי ליקום הזה. או למה רדפתי אחרי כנסים. או כמה אני צריכה את העולמות האחרים האלה.

זה היה אמור להיות כיף. רוב הזמן זה גם באמת היה כיף. חשבתי לעצמי קודם שאחד החלקים הכי טובים היום היה לדבר עם ד׳ מרחוק (לא, אני משקרת, חשבתי לעצמי שזה היה החלק הכי כיף ביום), ואז כמעט שמעתי אותך אומר לי, ״את שומעת את עצמך?״ כמו בגדנ״ע באותו בוקר. ואתה יודע מה, אתה צודק, אני באמת מתמקדת בשלילי כי דווקא היו דברים ממש טובים היום, אבל... ככה הכל מרגיש כרגע, אתה יודע? אולי זה כי אני לא יודעת איך להתמודד עם דברים טובים. לא יודעת. אולי זה שוב החוסר ביטחון המיותר הזה. אולי זה הכל.

(זה לא מטורף איך שמצאתי את הביטחון שלי בעבודה, ואפילו בקופרטינו הייתי בטוחה בעצמי והכל, ועכשיו כשאני פה שוב, אני מרגישה כאילו יש לי אפס ביטחון עצמי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי שוב? זה כאילו... כאילו ששום דבר לא השתנה. אולי ככה זה עובד פשוט, ברגע שאני חוזרת למקום שהייתי פה אני עוברת רגרסיה. כבר ראיתי את זה פעם האמת, ועכשיו אני לא זוכרת מתי זה היה, אבל זה בוודאות קרה לי כבר.)

אני פשוט... נראה לי שיש לי יותר מדי שאלות ואני בטוחה שיש לי הרבה יותר מדי תחושות ורגשות ומחשבות, ושום דבר לא נראה הגיוני בשום צורה שהיא. והנה אם היית פה היית אומרת שאני אובר-דרמטית שוב, אבל זה נכון. אני באמת מרגישה כאילו שאני לא יודעת מי אני, ובטח שאין לי מושג איך ליישב את מי שאני היום עם מי שהייתי בפעם האחרונה שהייתי פה. אני לא יודעת איך להתמודד עם משהו ממה שקרה בכנס הזה עד עכשיו. זוכר שאמרתי לך שעדיף בלי רגשות? צדקת ואני עדיין חושבת שעדיף עם, לא בגלל זה אני אומרת את זה. אבל אני יודעת למה חשבתי ככה אז. כי כשהכל כל כך קרוב ומרגישים הכל בכזאת עוצמה והאפס אנד דאונס כאלה קיצוניים... כן, יש נקודות שכבר עדיף לא להרגיש כלום.

זה פשוט משהו בכנס הזה אני מניחה.

זה לא אמור להיות. אבל איכשהו היה לי מזל השנה (טוב לפני שלוש שנים, תודה קורונה) או משהו ועליתי בכמה הגרלות ואני לא יכולה לעשות את הדבר שלי של לנסות להיטמע ברקע. ואני דווקא טובה בזה. אבל הפעם אני לא יכולה. והדבר הכי גרוע הוא שיש כמה אנשים שזוכרים אותי, וזה... מחזיר חזרה את הכל. כי אתה יודע מה אני עושה ברגע שמישהו שם לב אליי, קשה לי להתמודד עם זה. אני צריכה אנשים. וזה אף פעם, אבל אף פעם לא עובד.

זה לא שהכל היה נוראי (״אז תפסיקי לדבר ככה״ בסדר בסדר). היו רגעים נהדרים היום. הייתי שעתיים מאחורי הקלעים (הגרלה מספר 2) ולמרות שהתחיל טיפה awkward כי אין לי מושג מה לעשות עם עצמי, דווקא המשיך ממש כיף. והיו כמה פאנלים מצחיקים. וגם אתמול בסך הכל רוב היום היה כיף, נהניתי מהארוחות ומהפאנלים והכל. הכל היה סבבה עד שראיתי אנשים שהכירו אותי ו... ברור שלשם הראש שלי הלך. אתה יודע איך אני. והאמת שכרגע אפילו הרגעים הטובים האלה מרגישים כמו יותר מדי. אני יודעת שאני צריכה לעבד את זה והכל, אבל זה פשוט מרגיש כאילו זה הרבה, הרבה יותר מדי. ואני מותשת.

אוף, אני לא יודעת איך לצאת מזה. באמת. חוץ מלמחוק את הזיכרון של כולם, אבל אני די בטוחה שזה לא אפשרי. אני לא יודעת. אני מאוכזבת מהתמונות של היום ושל אתמול (של אתמול היו נוראיות, ובטח גם התמונות מהאקווריום נוראיות), ואני לא מצליחה לצאת מהheadspace הזה של ״ראו אותי אז אני צריכה אותם הלפ״ למרות שחשבתי אני מתמודדת עם זה טוב יותר בעבודה, ואני עייפה והרגשתי הרבה יותר מדי בשביל יום אחד. ואם אני מכניסה גם את אתמול למיקס... אין לי מושג איך אני עדיין שפויה. ״שפויה״ זאת כנראה לא המילה הנכונה, אבל הבנת למה אני מתכוונת.

לעזאזל עם התלותיות הזאת ולעזאזל עם אנשים שרואים אותי ולעזאזל עם הכל. הלוואי שהיה פה וויסקי נורמלי. הייתי נותנת הכל בשביל סינגל מאלט טוב כרגע. הכל בשביל להוציא אותי מהראש שלי. (אם ד׳ היה פה הוא היה שואל מה קרה ודואג שאני אשתה משהו מוצלח, שזה בערך הקומבינציה הכי טובה. הנה, איך זה יכול להיות שסיפרתי לו את הדברים שסיפרתי לו באותו יום רביעי, ולפחות חלק מזה אני יודע שהוא זוכר, והייתי קצת חסרת בטחון אבל חזרנו לשגרה והכל בסדר, אבל פה אני קופצת מדברים הרבה, הרבה יותר קטנים? כאילו, כן, עוד יש לי רגעים של ״אני צריכה אותו איפה הוא״ איתו, אבל זה לא ברמה הזאת של ״אומייגאד הוא בקושי דיבר איתי הבוקר הוא בטח כועס עליי הכל גרוע הלוואי שהייתי מתה״. אם כי אנחנו כמעט תמיד מדברים בבוקר אז לא יודעת. אוף. בא לי הביתה. לא יודעת לאיזה מהבתים שלי אני מתכוונת).

אוף הלוואי שהיית פה. הייתי נותנת כמעט הכל בשביל לדבר איתך כרגע.

אני אנסה לרדת לראות מה קורה בהמשך הערב, ואז נראה לי שאני אלך לישון. התעוררתי מאוחר היום ועדיין אני מרגישה מותשת. כנראה תשישות רגשית או משהו.

מתגעגעת x

אן. 

לא הייתי פה כבר... הרבה זמן, האמת. חודשיים. הכל ושום דבר קרה. הכל נהיה כל כך הרבה יותר טוב בעבודה, ולא באמת היה לי זמן לכלום כי אני מנסה להתקדם עם האפליקציה שלי, ומפה לשם... לא באמת כתבתי. למרות שממש רציתי. קרו מספיק דברים שיגרמו לי לרצות. אפילו לא כתבתי אחרי כל מה שאמרתי לד׳ ביום רביעי ההוא שהלכנו לחגוג. מטורף משהו.

אבל הנה שוב אני בכנס וכותבת.

חיכיתי לגייטקון הזה בערך ארבע שנים. היה אמור להיות ב2020 (טייק 1), ואז קורונה, ואז נדחה ל2021 (טייק 2), ועדיין קורונה, ועכשיו 2022 (ועדיין קורונה אבל כולם מתנהגים כאילו לא), ובזמן הזה... טוב, אלה ארבע שנים, אבל זה מרגיש כאילו זה חלק מחיים של מישהו אחר. ולא רק בגלל הקורונה. האמת שהקורונה זה עוד חלק פצפון בכל זה.

פחדתי בשבועות לפני הכנס. באמת. כי ידעתי שאני אחרת. זה כמו להסתכל אחורה על דברים מהתיכון, פעם לפני שהוא ריסק לי את הלב ואת החיים, כשעוד הייתי ילדה שנותנת לכולם ולכל דבר כינויים וכל זה. הייתי יותר דומה למי שאני היום ב2018, אבל זה לפני ק׳. לפני שמי שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי הלכה (ואלוהים זה עדיין כואב). לפני שעברתי דירה למדינה אחרת והייתי תקועה עם עצמי בדירה קטנה במשך ארבעה חודשים. לפני שהגעתי למקום שבו אני עובדת, והכרתי חברים וקלטתי שהאמת שאני דווקא די טובה במה שאני עושה. לפני... הכל האמת.

אז פחדתי. פחדתי שזה לא יהיה בשבילי, שאני כבר לא הבנאדם הזה יותר. פחדתי.

וכשהגעתי לפה, כשנחתתי בוונקובר ויצאתי מהמטוס לשדה התעופה המוכר והאהוב, כשהגעתי למלון... זה היה כמו לחזור הביתה. והיתה לי מין תחושה כזאת של, ממה לעזאזל פחדתי בכלל. זה הבית.

אז הסתובבתי קצת בעיקר והלכתי שוב למקומות מוכרים (וטיפה לחדשים) ואספתי את המק החדש שלי והיום התחיל הכנס והתחיל ממש סבבה. היה כיף בארוחת בוקר ונכנסנו לאולם והיה את הסרטון של ההתחלה כמו תמיד שגרם לי כמעט להתחיל לבכות כי אלוהים כמה שהתגעגעתי לזה, ו... זה היה מושלם, באמת.

הבנתי הרבה על עצמי בארבע השנים האחרונות. יתרון של כל הגיהינום שעברתי, אני מניחה. וגם של הדברים הטובים, האמת. למדתי הרבה. הבנתי משהו על כמה חסרת ביטחון אני, כמה אני מפחדת מלהיות קיימת, כל זה. הבנתי למה תמיד הרגשתי כל כך שייכת כשטיילתי או כשהגעתי לכנסים ואף אחד לא הכיר אותי. (״לונדון זה הבית״ *עוברת ללונדון* ״אני רוצה חזרה הביתה אני ישראלית״. טוב אולי לא הדוגמה הכי מוצלחת כי אני חצי-חצי עמוק בפנים אבל ככה זה אצלי.)

אבל זאת לא היתה בעיה פה בבוקר, כי בתכלס לא ראיתי אף אחד שאני מכירה וזה היה לגמרי סבבה. סתם הרשיתי לעצמי ליהנות. להיות אני. הדבר הזה שאני בדרך כלל מרשה לעצמי להיות רק כשאני אנונימית. (מהבחינה הזאת זה די מדהים בעבודה כי הנה אנשים שמכירים אותי ואני בכל זאת מרשה לעצמי להיות אני איתם. מטורף.)

ואז ראיתי פרצופים מוכרים לפני הphoto op שלי, ו... מפה לשם הכל חזר.

נזכרתי מה היה ב2018, בשני הכנסים שנסעתי אליהם. פתאום אנשים שעקבתי אחריהם ידעו מי אני. ואני... לא באמת יודעת איך להתמודד עם זה. חוסר ביטחון מטורף. The boy who was rejected and all that (אמרתי את זה לד׳ ברביעי כהסבר למה אני כל כך אוהבת את לוציפר ועד עכשיו אני לא מאמינה שבאמת אמרתי את זה). הם הסתכלו למקום אחר ופתאום זה הרגיש כאילו לא רואים אותי. אלה היו שני כנסים של ups and downs כאלה מטורפים שחשבתי שאני משתגעת. שחשבתי שאולי זה כבר לא המקום שלי.

קל לי להגיד את כל זה היום ברטרוספקט. (הוא אומר שאני כבר טובה היום בלנתח את מה שאני מרגישה ואת מה שקורה תוך כדי שזה קורה, אבל לא יודעת. אני מניחה שיש בזה משהו.) קל לי מאוד אפילו. קצת מצאתי את המקום שלי, אני מניחה, אז קל לי להבין יותר (ואז ד׳ נעלם ואני שוב מרגישה חסרת ביטחון). אבל אז... זה הרגיש כאילו אני לא יודעת מי אני יותר.

היום זה לא רק מרגיש ככה, אני יודעת שאין לי מושג מי אני יותר.

לא, סתם, זה היה סרקסטי, אבל... כן, אני כבר לא אותה ילדה יותר. במובנים מסוימים לפחות. אני מבינה יותר, ואני הרבה יותר טובה בלהפריד את המציאות ממה שאני מרגישה, ואני בדרך כלל יודעת מתי משהו דפוק ומתי זה פשוט מרגיש ככה כי חוסר ביטחון / חוסר אמונה בסיסי בזה שמישהו ירצה לדבר איתי / אני מצפה שכולם ישכחו אותי / אני מקווה(?) שכולם ישכחו אותי. אולי הוא צודק ובאמת אני טובה יותר בזה. לא יודעת.

וכשראיתי אותם הבוקר... זה הרגיש כאילו חזרתי לספירלה. והנה אני תוהה האם בכלל להגיד משהו, או ללכת ולהתרחק ולנסות לא לחשוב על זה (כמה שאני גרועה בזה). והלפ שמישהו יוציא אותי מהראש שלי. (ד׳ אמר באותו יום רביעי שמעניין איך זה להיות בראש שלי, וזה היה כזה, לא, תאמין לי, אתה ממש לא רוצה לראות את זה.)

ומפה לשם אני יושבת בלובי כבר איזה שעתיים עם המק ומנסה להתעסק במשהו אחר. הורדתי את התמונות שצילמתי בינתיים (אלוהים זה נוראי), וקצת עברתי עליהן, ואז חזרתי לפה, כי זה מה שאני עושה כשיש לי יותר מדי בראש ואין לי מושג איך להוציא את זה. זה המקום הבטוח שלי. יותר מהטוויטר ויותר מכל מקום אחר.

והאמת? אני לא באמת יודעת מי אני כרגע. אני לא באמת יודעת איך לגשר על הפער הזה בין מי שהייתי לפני ארבע שנים למי שאני היום. אני לא באמת יודעת איך להתמודד עם שום דבר מזה. אני לא יודעת איך זה להיות אני יותר, כי אין לי באמת שמץ של מושג מה זה ״אני״. זה כאילו כרגע בעיקר יש שברים, ואין לי מושג איך דברים אמורים להתחבר. קצת כמו התמונה של הדיוידי של המלט של דיוויד. שברים של מראה וחתיכות של מי שאני.

הלוואי שידעתי איך זה אמור להסתדר. אין לי מושג איך להתחיל בכלל.

(בזמן שישבתי פה וכתבתי את זה דיוויד בלו עבר פה ואמר היי ושעבר המון זמן, אלוהים הוא זוכר אותי, פאניקה והתרגשות, ואז גם מי שראיתי בבוקר זיהתה אותי ואמרה שאנחנו חייבות להדביק פערים אז אני מניחה שדברים בסדר, אבל... זה לא משנה את העובדה שאין לי באמת מושג מי אני או איך משהו ממי שאני היום מתחבר למי שהייתי. אני קצת מתגעגעת לעבודה. הלוואי שד׳ או א׳ היו פה והייתי יכולה לדבר איתם על זה.)