This is not real, therefore it's meaningless. I want meaning.

- House, House M.D 2x24 "No Reason"

אז חזרתי להאוס.

אולי זה קשור לאיך שאני מרגישה בזמן האחרון. אולי זה קשור לשאלות שיש לי בראש. אולי זה סתם בגלל שזאת סדרה נהדרת וממש התגעגעתי אליה. Maybe all of the above.

אני יודעת שבחודשים האחרונים הפכתי להיות צינית יותר שוב. התסכול בעבודה עושה לי את זה. הבדידות עושה לי את זה. זה לא עושה לי טוב. גם את זה אני יודעת. אני מרחיקה אנשים שוב. כנראה כי עדיף לכולם ככה, גם לי וגם להם, אבל אני כבר לא יודעת. אולי ווילסון צודק וגם אני בסך הכל מנסה לוודא שאני אמשיך להיות אומללה, כאילו המוח שלי זה הדבר היחיד שמוצלח בי. אולי. אולי פשוט איבדתי את התקווה שמשהו טוב יכול לקרות.

פעם חשבתי שאני האוס. זה לא כל כך מפתיע. אפילו כתבתי את זה כאן באיזשהו שלב. הפוסט המקורי ההוא נכתב ב2012, אבל ידעתי את זה עוד הרבה לפני. אנחנו דומים. מאוד. אני פחות דפוקה ממנו, אבל בהרבה מובנים אנחנו די אותו הדבר. הרבה יותר מדי חכמים משטוב בשבילנו. רואים את העולם כמו שהוא. מחפשים את הפאזל הבא. פגועים. לא מסוגלים להאמין יותר. אז אפילו לא הבנתי את זה, אבל שבוע שעבר כשהגעתי למשהו שהוא אומר על ההורים שלו, קלטתי פתאום איך אפילו המשפחות שלנו דומות בהרבה מובנים. כל כך כל כך דומים.

ואז מר ג׳ נכנס לחיים שלי ובחרתי לחזור להאמין. בחרתי להיות מישהי אחרת (אהמ שוב הפוסט למעלה אהמ). בחרתי להיות מי שאני יכולה להיות, לא מי שאני. לפחות, אני חושבת שזה מה שזה היה. הבנתי שאני לא חייבת להיות אומללה. זה נשמע קצת קלישאתי, אבל התחלתי להאמין. בעצמי, בעולם, בבני אדם, בהכל. התחלתי לקבל את זה שבני אדם הם בני אדם ויש דברים שאי אפשר לשנות. המשכתי בדרך שלי. השבוע כשראיתי את האוס נפרד מסטייסי ב2x11 חשבתי לעצמי שבמובן מסוים זה גם מה שקרה לו כשהם התחילו לצאת. אני לא חושבת שהוא אי פעם הרגיש שהוא יכול להיות מאושר, אבל... הוא אהב אותה. מספיק בשביל להאמין בה. להאמין בהם כזוג.

ואז הכל התרסק ונהיה הרבה יותר גרוע. מוכר לי מאיפשהו.

בהתחלה ניסיתי להמשיך כרגיל. אמרתי לעצמי שאני אלך לראות אותו כשאני אקבל את הסמל (כמו אחרי הרב״ט), או כשאני אשתחרר, או כש... כל פעם היה משהו אחר. זה היה לפני שהסכמתי להקשיב בכלל כשניסו לדבר איתי על זה שהוא לא היה בסדר שהוא פגע בי ככה. זה היה עוד כשחשבתי שהכל היה באשמתי. ואז הסכמתי להקשיב והתחלתי להבין. ומשם זאת היתה דרך די קצרה למקום שבו אני מנסה לשכוח. הפסקתי ללמוד, הפסקתי לנסות לחיות, רק התמקדתי בנסיעות לחו״ל. ברחתי. ״אז נישאר כאן. גם זה יהיה מעשה יוצא דופן. לשנינו. נסיעות היו תמיד בריחה. הפעם אנחנו לא בורחים.״, אם לצטט את ויינאנד.

לפני שעברתי לפה חשבתי שאולי הגיע הזמן לסדר את זה. הגיע הזמן להתחיל להסתכל שוב על הדברים שהכרחתי את עצמי לשכוח. התקדמתי, אני חושבת. לפחות ככה זה הרגיש. כאילו אני סופסוף חוזרת לעצמי. ומצאתי עבודה, והיה לי טוב פה, ואפילו התחלתי לכתוב את הסיפור הזה. להזכיר לעצמי מי אני ומה היה ומה למדתי ממנו.

אבל בשום שלב לא הרגשתי כאילו אני יודעת מי אני שוב. הרגשתי כאילו אני מתקרבת, כאילו אני חיה שוב, אבל בשום שלב לא היה לי את הביטחון הזה שוב. את השלווה. את המודעות הפנימית הזאת למי שאני ולדרך שבה אני הולכת. הוא חשב שאני רק צריכה לצאת לעבוד עם אנשים. זה כיף, אבל זה לא פותר את הבעיה. זה לא עונה על השאלות. זה רק אומר שלרגע או שניים אני יכולה לא לחשוב עליהן. אבל זאת לא דרך לחיות את החיים. זאת פשוט עוד בריחה.

בדיוק כמו שאני מתקרבת ואז מתרחקת ואז מתקרבת שוב, כל הזמן.

בדיוק כמו שעכשיו אני בורחת לציניות ולהאוס.

הפאזל הבא... הוא נהדר. באמת. אני צריכה את זה. המוח שלי רץ כל כך מהר שאני חייבת את הדבר הבא לחשוב עליו. את האתגר הבא. אבל זה לא הופך שום דבר מזה למשמעותי. זה פשוט מרגיש כאילו זה הדבר היחיד שיש לי כרגע.

אני רוצה משמעות. אני רוצה שיהיה לי טוב שוב. אני לא רוצה לחזור להיות מי שהייתי לפניו. מבריקה ומודעת לזה אבל גם בודדה ואומללה וחיה בראש שלי. אלה לא באמת חיים. ואני לא רוצה לחזור לשם. אני לא רוצה לחזור לציניות ולתסכול כdefault שלי. אני רוצה לראות את העולם כמו שהוא אבל גם להאמין שוב. הם אמרו שאני צינית לפני שנה, וזה לא לגמרי היה נכון (בעיקר ראיתי דברים כמו שהם, ואנשים לא אוהבים את זה, הם תמיד מעדיפים לראות דברים כאילו הם טובים יותר), אבל עכשיו זה נכון. אני לא רוצה את זה.

רק שעכשיו כשאני פה שוב, אני מבינה שאין לי מושג איך לצאת. בפעם הקודמת הוא היה פה כדי להציל אותי מעצמי. עכשיו אני לבד. אפילו את הקול שלו איבדתי, ואני עדיין לא מצליחה למצוא שוב.

מה הפלא שאני מתחילה לחשוב שאולי בכלל אני לא אמורה להיות מאושרת שוב. איך אני אמורה להמשיך מפה?

הבעיה העיקרית בכל הקטע הזה של ״סבבה עכשיו תקראי את מה שכתבת ותגידי מה את חושבת״ זה שממש לא עבר מספיק זמן בשביל שאני אוכל להיות אובייקטיבית.

אני די טובה בעריכה, בעיקר של עצמי. הייתי בטא (בעולם הסיפורים הקצרים והפאנפיקים, זה פחות או יותר עריכה בקטן) ואפילו בחנתי בטא רידרים (׳רולינגים קטנים׳ האהוב שלי) לא מעט זמן. שנתיים לפחות, אני חושבת. גם כשאני מפרסמת פרקים/פיקצרים, אני אף פעם לא עושה את זה מיד כשאני מסיימת. לא, קודם מנקים את הראש, אז עוברים על זה שוב, בודקים מה בכלל לא הגיוני ומה כתוב לא טוב, ואז מפרסמים.

רק שכל הדבר הזה הרבה, הרבה יותר קל כשמדובר בוואןשוט/פרק של, נגיד, 2000 מילה. אפילו 4000. וזה עובד אפילו יותר טוב בפאנפיקים שאני מפרסמת לאט יותר משאני כותבת אותם, כי אז עובר אפילו יותר זמן בין הכתיבה והפרסום, אז אני עוד יותר אובייקטיבית. כשעובר מספיק זמן, אני אפילו מסוגלת להסתכל על משהו שכתבתי ולהגיד שהוא טוב. קרה לי אפילו שנשאבתי לתוך משהו שכתבתי (טוב אבל זה לקח איזה שנתיים), מספיק כדי להחליט שאני חייבת המשך.

אבל עכשיו ממש, ממש לא עבר מספיק זמן. חודש וחצי בשביל 100 אלף מילה זה ממש לא מספיק זמן. הצלחתי לשבת לקרוא בדיוק פרק אחד לפני איזה כמה שבועות ובזה בערך זה נגמר. זה פשוט יותר מדי.

אז איך לעזאזל אני אמורה לעבור על זה בצורה אובייקטיבית?