נבהלתי, כמו כול האנשים שמודעים לכך שהם מסתירים יותר מידי, וחוששים מכול גילוי של כעס או סבל לא צפוי מצד קרוביהם משום שזה, עלול לרמוז על כך שהם יודעים משהו, אם אימי טרחה ובאה עד הנה יכול להיות שנודע לה על כך ש...בעצם לא נשארתי לאכול עם אבא את ארוחת החג, והיא יודעת שלא כמו שסיפרתי לאבא גם לא נשארתי אצלה. כול המחשבות האלה טסו לי במוח, אבל שמרתי על הבעה יציבה, חיבקתי אותה, ופניתי אליה בתמימות הרבה ביותר שהצלחתי לגייס עם הצירוף הקטלני.
"מה קרה?"
החבר שלה, אורן, נפרד ממנה, כמה שזה היה צפוי שזה יקרה... יום אחד, זה קרה מהר מידי, לא הרגשתי הקלה. נכון, אז היא לא מודעת לאופן התנהלות החיים שלי עכשיו, לא הסתבכתי בכלום (לשם שינוי).
ובכל זאת אורן נתן לי ביטחון כלשהו בקשר לעזיבת המושב. הרי הוא היה דואג לה במקומי. היא יכלה להיות מאושרת בלעדי. זאת הייתה מכה אל מתחת לחגורה, אם אמא שלי תישאר לבד היא מסוגלת לעשות יוגה כול היום כדי להרגיע את עצמה, ובכלל גם בימים רגילים אסור שתמצא עצמה לבד יותר מידי, מכול הרוחניות הזו שבתוכה, לא יכול לצאת משהו טוב.
הסיטואציה התחילה להביך אותי. מראה אימי הבוכה מולי בגלל גבר העלה בי תהיה מסוימת: בדרך כלל זה קורה ההיפך – אני זו שהייתי אמורה לבכות עכשיו. רק שידעתי שגם אם היא הייתה יודעת על אור לא הייתי מסוגלת לבכות בגללו לידה, השאלות שלה היו יכולות להוביל אותי הישר לבית המשוגעים.
אני חושבת שהכול הסתדר פחות או יותר כשהצעתי לבלות איתה את המשך החג במושב ולעזור לי לארוז לקראת הנסיעה הביתה, היא שמחה שלא תצטרך לבלות לבד את הימים הבאים והעירה לי על כך שהשתמשתי במושג "לנסוע הביתה", כששאלתי אותה האם אין זה ביתי כבר, בחרדה אמיתית, היא רק אמרה שזה פשוט נשמע לה כאילו כאן זה לא הבית שלי, ואולי היה משהו בזה, אבל לא חשבתי שהרבה.
אמא התרשמה מהחדר החדש שלי ואז בכתה עוד יותר בטענה ש"רק מהסתכלות על החדר שלך אני רואה כמה השתנית אלכס, תראי את כול האיפור הזה!" אמא תמיד התלוננה שאני לא מספיק מטפחת את עצמי, ובאמת במושב אין סיבה שאעשה זאת. לקחתי את בגדי הפשוטים ביותר, היא קיפלה לי אותם יפה לתוך תיק גב, תוך כדי התפעלות גלויה – גם מהם. בכול זאת בסטנדרטים הרגילים שלנו אילו לא היו בגדים כול כך פשוטים.
אבא לא ענה לי. השארתי לו הודעה אצל המזכירה שלו, בדבר המעבר אל אמא בחופשה הנוכחית. המזכירה נראתה מסוקרנת מהמילים שהכתבתי לה, הצטערתי על כך שאני צריכה להמשיך לפרט, בגלל שידעתי שאם לא אבהיר את עצמי כראוי, אבא שלי ילחץ, מחיר יקר יותר מלספק את הסקרנות של האישה החטטנית מעברו השני של הקו.
אחר כך חייגתי לאור, הוא ענה כמעט מיד ושמח בשבילי. הוא טען ש-כמה ימים עם אמא שלי במקום רגוע יעשו לי טוב אחרי האירועים האחרונים. חשבתי שזה מתוק מאוד מצידו לשמוח באמת ובתמים ולחשוב על הטוב ביותר בשבילי, למרות שהיה חלק עצום ממני שהצטער על הימים הבאים בלעדיו. אם הוא היה הולך שבוע למקום רגוע כנראה גם אני הייתי שמחה, ובעצם כנראה גם הוא כמוני מצטער שלא יראה אותי.
חייכתי כשהבנתי שהרגשות אצלנו בעצם פועלים הפוך, זאת אומרת אנחנו מרגישים את אותו הדבר אחד לגבי השני, ואם יהיה לי רע אי פעם, גם לו יהיה רע. מה שהוריד לי את החיוך.
יש גם צדדים מאוד שלילים בפעילות ההופכית הזאת!
הימים הבאים במושב היו מהנים מאוד, מצד אחד – שחינו בבריכה, בישלתי, פגשתי את חברות הילדות שלי שהביעו עניין עצום בחיים בעיר, רכבתי על סוסים, ונזכרתי איך זה להיות שוב הילדה הקטנה של אמא.
אבל מצד שני חשתי אי שקט, בלי אור. תהיתי איך נינה ואליסה מסתדרות עכשיו והתגעגעתי עד אין קץ.
אילו היו הימים הכי מאושרים והכי בלתי נסבלים שלי בשנה האחרונה, ואני חושבת שהייתי כול כך מאושרת גם בגלל שידעתי שאי שם בתל-אביב עדיין אור מחכה לי.
אבל כשחזרתי מהחופשה שלי, מצאתי שכנראה היה עדיף אילו הייתי נשארת, זמן העזיבה שלי כאילו גרם לבעיות שהדחקתי ולצרות שהשארתי מאחורי להתבשל על אש קטנה, וכידוע כול מה שמתבשל שעות על אש קטנה מתבשל טוב.
השיעור הראשון בבית הספר לא היה שיעור אלה הרצאה, מה ששימח אותי משום שלא היה לי חשק לשיעור אנגלית. אז הקדמתי, לשם שינוי.
הרגשתי מעולה, אחרי שכול המתח שהצטבר בתוכי שוחרר בחופשה הייתי מוכנה "להתחיל מחדש" הדר עברה מולי, ולרגע הרגשתי שהכול חוזר לקדמותו בירכתו אותה לשלום. בהחלט לא ציפיתי לתגובה הקרה שלה, האמנתי שהיא בטוחה שאנחנו חברות (אם כי לא באמת חיבבתי אותה) אבל היא במקום להגיב בצביעות האופיינית לה עטתה על פנייה פרצוף אווילי. וזה היה הסממן הכי בולט לכך שקיים פרט הנעלם מעיני, התרגזתי מעט בתוכי, לא עלייה כמו על העובדה שכשאני לרגע חושבת שיהיה רגוע הסיבוך מגיע מכיוון אחר,
ביני לבין עצמי ידעתי שזה יהיה כך.
כולם הצטופפו מסביב יוני ודורין ובמסדרון הצביעו עלי אנשים.
אבל אני התבגרתי, או לפחות כך הרגשתי, זה לא הפריע לי, אני חושבת שקלטתי לבד שנרקמה לה בחופש איזו עלילה מפלצתית, רוב הסיכויים שגם לגמרי מנותקת מהמציאות, ושכולם מאמינים לה.
אנשים המשיכו להצביע עלי במסדרון.
הייתי לבד לגמרי באותו הבוקר. רק נמרוד ניגש אלי והביע את דעתו, "הם בטח המציאו הכול. זה לא הגיוני שיש לך תינוקת" הוא אמר את זה באדישות.
הבנתי מהשיחה הקצרה איתו המון, הרגשתי פתאום רע כמו שהייתי אמורה להרגיש, ומהסיבות הנכונות. כמו שאומרים – טעמתי מהתרופה של עצמי והפנמתי עד כמה היא נוראית.
העלילו עלי עלילות כמו שאני העללתי על נמרוד, הוא הגיב בכך שזה בסדר, זאת הייתה פעם גם הדרך שלו, ועכשיו היא של יוני... "תניחי לו זה רגע התהילה שלו, זה יחלוף כשיבינו שהוא בדה את כול העניין" נמרוד השתנה, הוא אמר שהוא למד ממני המון, אמר שיש אנשים ש"השטן עולה להם לראש" והם כלום. הוא צדק.
גם אם הייתי נשארת במושב עד סוף התיכון השינוי התדמיתי שעברתי עכשיו לבטח היה מתרחש בצבא, אילו שינויים שמשנים את מי שאתה. שמחתי שנמרוד הבין את זה. שמחתי שיש מי שמודע לכול העובדות ומוכן לספר לי מה בדיוק קורה.
ההרצאה החלה וכול השכבה התרכזה באולם. התיישבתי בשורה הראשונה שהייתה ריקה באופן אוטומאטי, מעין אמונה תפילה של התלמידים פה בתל-אביב שמאמינים שהיא מקוללת. כמה טיפשי הפחד הזה שלהם, והרצון להראות טוב בעיני החברה. התחלחלתי מהמראה שהוצבה כרגע מולי, האם גם אני הייתי כזו באמת ובתמים בשבועות האחרונים?
זו מי שרציתי להיות?
נמרוד התיישב לידי, חשתי אהדה כלפיו, הוא באמת סלח לי על מה שהיה, או שעדיין היו לו רגשות כלפי, ואז כול ההתנהגות שלו מבונת, השארתי את המחשבות הפילוסופיות לאחר כך והתרכזתי במרצה, שסיפר על הדברים הרגילים(סמים, אלכוהול, אלימות). אבל לבחור שעמד על הבמה היה סיפור ייחודי. והוא ריתק במהרה את כולם.
לקראת אמצע השיעור נכנסה היועצת וקראה לי. היא ציפתה שארגיש מאוימת או לפחות מסוקרנת ושאבוא איתה מיד. אבל סירבתי, עניתי שאני רוצה להישאר עד סוף ההרצאה. אני חושבת שהיא הייתה מופתעת מעצם התגובה שמיד ענתה- "כמובן" ונעלמה.
אבל התקרית גררה אחריה פרץ דיבורים, קלטתי את השם שלי נאמר בריגוש באותן שיחות מהירות לפני שגוועו.
ומאז לא הצלחתי להתרכז בדברי המרצה. לא חשבתי על כלום, אבל זה היה אחד מאותם הרגעים של ערפול חושים, המוח שלי נחסם. אפילו את הצלצול בקושי שמעתי.
"התעוררתי" חזרה כשהיועצת קראה לי, הפעם הלכתי אחריה מבלי לדעת מה מצפה לי, היא הובילה אותי היישר לחדר המנהל פתחה את דלת העץ הממורקת חושפת שולחן ישיבות גדול שבראשו ישב המנהל בעצמו. היא תפסה את הכיסא השלישי מהשורה השמאלית. וציפתה {אם לשפוט על-פי מחוות היד שלה לעברי} שאשב בצד הקרוב לראש השולחן. כולם חיכו שאתיישב. וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת למנהל, ליועצת.
ולהורים שלי שפתאום נראו מבוגרים בעשר שנים ממה שבאמת היו.
עד לפעם הבאה...
{נמ זה ככה קוראים לי כולם >< למרות שרוב הפעמים זה פשוט לונ ^^ וקרדיט לפריסטייל על החתימה ^^}
ועוד משהו
תגיבו זה חשוב לי מאוד 333>
כינוי:
miss popularity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
