המדע העליז

[ו]היה זה יום זהיר כשאמר אבי את מילותיו האחרונות. השמש נזהרה על קרומי הענן והעיניים ודאי בהקו וראו לראשונה זה שנים את השתקפותן בעצמן. גומל חסד מחל לכופרים והזמין את אבי למטבח שלו ואבי בישל כפי שלא בישל מעולם, כי לצדיקים ניתנה מנת הצדק, ומנת הצדק היא חתיכת בשר משובחת.

זוהי הייתה שנת מותו וכפי ש[-] עלה להר ומוטו  בידו וארבעים ימים כתב תורתו, כך בדד לו אבי בימיו האחרונים עם כלבתו ותימתו וסִבלתו אשר סבל. מילותיו האחרונות לבטח היו בליל לשונות דומע ובמיטתו כאב עד שינתו האחרונה, [ו]זוהי שנת אבלי ועוולותיי לא תסולחנה, לא תסולאנה בפז, וגם אם אגדל זקני ופאותיי לא יוסתר בוהק לחיי בבושה, בוהק מצחי באכזריותו.

[אם תוכל, ]סלח לי, אבי, והנח לך מסבלך. אני אוהב אותך, אני בנך אשר לך. תמיד תהיה לנו יפו ופריז, הולנד-תל-אביב, מולדובה ולִבְּךָ, ולעיתים אני רוצה להאמין שישנו עוֹלָמַבָּא ושבו אתה מפציר באלוהיך, בו האמנת בחייך, כי יתן ויעלה קרנך באור השמש הזוהרת, וישיבך למקום ההוא וישיבנו ליפו ויושיבנו בין גויים ויחזיר גדולתנו.

אני מצטער, אבא, אף-פעם לא יכולתי לדבר בפשוט כמוך. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך.

זוהי שנת מותך האחרונה.