ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

כל נרקיסיסט ממוצע יודע שהוא שונה מכולם. לא, לא חושב. יודע.

כמובן אצלו זה בכלל לא מהווה סוגיה, הוא יודע שהוא מיוחד כי הוא זה הוא, וזה מספיק לו.

האנשים הנורמליים, לעומת זאת, מקווים (הנואשים גם מתפללים) שהם לא כמו השאר.

מקווים שהם מאין ציפור מיוחדת ונדירה שלא נראתה כמותה מעולם.

 התופעה הרווחת באה לידי ביטוי במשפטים כמו: "אף אחד לא מכיר אותי באמת",

"יש בי רבדים עמוקים (עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק בפנים) ", "יש בתוכי עולם שלם שאף אחד לא יודע על קיומו."

 אני בטוחה שכל האנשים מסובכים כמו פאזל של 3000 חלקים, חלקם גם עם כיתוב סיני.

למרות העובדה המרשימה שאין ביכולתו של אדם (כולל נוכלים סטייל אורי גלר למיניהם) לקרוא מחשבות, אתה מניח שכאשר נבראת בצלם אלוהים כמו כולם, קיבלו בטעות נגיעה אלוהית שהפרידה אותך מהשאר. אומנם אתה לא יודע מה עובר (או לא עובר) במוח של האנשים מסביבך, אבל מה שבטוח, הם לא מגיעים לקרסולייך (ואני לא מדברת על הננסים).

הרבה אנשים כותבים למגירה הגיגים, שירים, קומיקסים על פלוצים וכו', כי הם מקווים שיום יבוא (בדר"כ כלל לאחר מותם) ומישהו ימצא את כתביהם ויגלה את הכישרון שהיה עצור בהם במשך כל השנים, ואלי גם על הדרך,יפרסם את כתביהם כספר. אז לא, לא כל אחד הוא אנה פרנק. ג'וין דה קלאב.  

אנחנו רואים אנשים מסביבנו ובטוחים שכולם שיבוטי דולי אחד של השני, אך אחרי כמה זמן נמאס היה לאלוהים לשבט אנשים אחד אחד, אז הוא יצר אדם מיוחד ונבון כמוך. יהלום בלתי מלוטש שעם קצת עזרה, השמיים הם הגבול. לא סתם לאנשים מסויימים האף סולד לשמיים, לשם הם מכוונים את השאיפות שלהם.

זה מזכיר לי את האנשים שבאים לאודישנים של כוכב נולד (american idol, אם אתם מתעקשים), ובטוחים שלא רק השמש, גם הירח, הכוכבים והגלקסיות זורחים להם מהתחת. לקרוא לשירה של חלקם "קרקור עורב", יהיה בושה לעורב המסכן.

אני מניחה שכל אדם חושב שהוא דבר יחיד ומיוחד שאיש עדיין לא גילה. כמעט כל אחד מקווה שיום יבוא ומישהו יראה אותו ברחוב, ואחרי שיבין איזו תופעת טבע מדהימה הוא, ישנה לו את החיים (ועל הדרך גם ימדוד לו נעל מזכוכית).

לא שלא היו דברים מעולם, אבל קצת קשה לגלות 7 מיליארד אנשים.  

"כל אחד מיוחד, בדיוק כמו כל האחרים." די ממצה הכול, לא?

 ציטוט השבוע (או היחידי שאני זוכרת)-

  מורה לספרות על משוררת: "היא כתבה את השיר הזה לפני מותה."

 (בטוחה שהיא לא הספיקה לצאת מהקבר כדי לכתוב עוד כמה שירים?)

  שונאת חורף. הכל מחריף בחורף, חרף העובדה המחפירה שחורף לא נוטה להחריף דברים,רק לחרפן (עוד מישהו מרגיש מבולבל?). 

  לפחות במקומות אחרים אנשים עושים מלאכי שלג. הדבר הקרוב ביותר לשלג שיש פה זה ברד אננס. מרתק משהו.

  כאן קופאות הביצים/ביציות בלי כל מטרה ממשית (ביצית קרח, מישהו?).

  מסקנה: אני צריכה מעיל חדש. רצוי מפרוות יטי, או מפרוות 101 כלבים. קרואלה דה וויל מאחוריי.  

  ובנושא אחר, אני פונה לכל אלו שראו את הסרט הזה.

  אם אתם יודעים איפה ניתן להשיג שלט כזה, אנא צרו עימי קשר בהקדם האפשרי (קצת רשמיות לא מזיקה לאף אחד).    

  בא לי לעצור את הזמן וללכת לקנות בייגל. או סתם לקנות בייגל.

  עוד פוש אחרון ואז צבא- המנוחה האולטימטיבית. עדיף על טיול באמזונס. כך או כך, הנוף ירוק.  

  קיצר תשיגו לי שלט. ובייגל.

בנוסף לכל הצרות, גם התעוורתי מהעיצוב החדש של נענע ( A.K.A נוני).

 הייתי שמה קישור, אבל אני לא רוצה להיות הכלבה שתעולל לכם את זה.

 אני מעדיפה לראות את פיקולו ערום מאשר את מה-שמו לואיס (פיקולו, תעשה לי עתודאי קטן!).

לסיכום-  

צריכה: אנשים שלא חושבים שמערכת השמש זורחת להם מהתחת, שלט, בייגל, שלג (או חום), מעיל מפרוות יטי/101 כלבים, 1 פיקולו ערום.

לא צריכה: מערכת שמש זורחת מהתחת, עיצוב סטייל נוני, מה-שמו לואיס, חורף, ברד אננס, מעיל מפרווה סינטטית, 1 פיקולו לבוש.

*הערה לעצמי- קראתי שוב את הפוסט, ונראה לי שאני שרויה במצב רוח מוזר במיוחד, אבל זו רק השערה.

Nevermind