כינוי:
Luny. בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2008
"קציצות".
"יש את הקטע הזה עם אלוהים, שכל הזמן אנחנו מבקשים ממנו דברים - סדר לי, ארגן לי, דאג לי, תן לי, והוא כמו קבלן צריך לספק לנו את הסחורה. כשהוא מסדר לנו את הסחורה אנחנו מבסוטים ממנו, "יש אלוהים" אנחנו אומרים, וכשהוא לא מספק את הסחורה "אין אלוהים", ואנחנו כועסים עליו ואם היה אלוהים איך יכול להיות שהיתה שואה. כל כך פתטיים אנחנו, איך הצלחנו לקחת את אלוהים ולהפוך אותו לקבלן שאנו מעסיקים, קבלן תענוגות.
ולא רק זה, הקטע הוא שאם אתה מבקש ממנו משהו שנראה מאוד רחוק מהעין, אתה יכול להבטיח לו תמורה מה זה גבוהה אם הוא יסדר לך את זה, אבל אם זה פתאום מתחיל להסתדר איכשהו, אז אתה מתחרט שהבטחת לו כזאת תמורה גדולה ומייד אתה מוריד אותה, ואם העניין עוד יותר מסתדר, אתה עוד יותר מוריד אותה. וכשזה מסתדר לגמרי אתה בכלל שוכח שהבטחת לו תמורה. איך הוא עדיין קונה את ההבטחות שלנו איך?"
_
"כשהתקרבנו לאוטו שלי היא לפתע שאלה, "זה מה שהצלחת להשיג בחיים? שלושים ומשהו שנים ולזה הגעת, לפז'ו 206 המרוטה הזאת, מודל 97'?"
ווואווואוו בוא'נה, היא חצתה את הקווים. זונה, איך היא מדברת, אפשר לחשוב שרק הכסף חשוב. ואיך היא אומרת לי את זה ככה?! עוד פעם נפלתי, עוד פעם אכלתי אותה, עוד צלקת, עוד פעם ראש השנה לבד.
ואז היא צחקה. איזה צחוק כייפי, איזה צחוק נפלא. הבטתי בה במבט מבולבל, וזה הצחיק אותה עוד יותר, היא ממש נכנסה להתקף צחוק. התחלתי לצחוק איתה, לא יכולתי, זה פשוט היה מדבק. אז צחקתי והפסקתי. התפדחתי לצחוק, זה צחוק כזה שאתה לא יודע על מה, אולי אפילו עליך!
"זה אחלה משפט, אה? שמעתי אותו בסרט שראיתי אתמול בערב. מה אתה חושב שאכפת לי באיזה אוטו אתה נוסע?כל עוד אתה חושב רק עליי כשאתה נוסע בו, סע באיזה אוטו שאתה רוצה!"
ואז הגיע שיר. "בוקר של חמסין, ילדה בסנדלים..." ושנינו התחלנו לפזם אותו בשקט עד שלאט לאט תפסנו ביטחון ושרנו בקולי קולות. רק שאז נורית אזהרה התחילה להבהב בראשי, בדיוק באותו הטון כמו בסרטי המתח, כשגיבור הסרט מנסה לפרוץ למחשב, ויש לו עשר שניות להציל את העולם, אבל המחשב מהבהב לו ACCES DENIED! ACCES DENIED! גישה חסומה, גישה חסומה. כך קרה גם אצלי: יותר מידי טוב! יותר מידי טוב! הכן מיגון לפגיעה קשה!
הגענו לרמזור, ופתאום היא פתחה את הדלת ואמרה, "תעצור לי אחרי הרמזור, אני שנייה יורדת להביא לנו קרטיבים."
זהו זה, הגעתי. כל התרגולים של היוגה, הארי הקדוש, ספר הזוהר, האופנישדות, כל החוכמה של כל העולמות הרוחניים, שאמורה לספק לך את הדרך אל האור האינסופי, אל ההגשמה העצמית המוחלטת - חסכתי לעצמי את כל הדרך. משפט אחד הספיק לי כדי להגיע לשם:"עצור אחרי הרמזור, אני שנייה יורדת להביא לנו קרטיבים".והנה נורית האזהרה הלכה והגבירה הבהוביה, והראש כולו נתון תחת מתקפה של צבא הפחד, סגירת לבבות, סגירת לבבות, הָחל הליך סגירת לבבות. אבל למה? למה? ניסיתי לשכנע את המערכת שהכול בסדר, שהכול בשליטה - למה?
טוב מדי, טוב מדי, היא ענתה בקול מתכתי. הישמר, הישמר!
איך להישמר, אני שואל את המערכץ, איך?
היא לא מספיק טובה בשבילך, היא יפה מדי, מתוחכמת מדי, פרונקל לא במקום, סימני הקרחה מתקדמים, נזילות באיזור הבית שחי, טימטום אופציונלי, ריקבון מערכת העצמות, קשר חולה עם אב, משפחה בעייתית, כוסית מדי, טיפשה, לא רוצה קשר.
אני מכיר אותך, מערכת עלובה שכמוך, אני כבר מכיר אותך, אני מתרגל יוגה ואני מקשיב ומודע ויודע את עצמי, כבר לא תוכלי לעבוד עליי ככה, אני יודע שתמציאי כל תירוץ כדי לגרום לי להעיף את הבחורה מחיי, ומרוב לחץ את אפילו ממציאה תירוצים הפוכים יא מבוהלת שכמוך!
אנחנו נראה, אנחנו נראה, סגור לבבות, הָחל הליך סגירת לבבות.
בן לדור המכחישנים אני, זה הכול, לא יכול שיהיה לו טוב.
היא חזרה עם הקרטיבים, עטיפתם כבר קלופה כבננה. נסענו בשתיקה מתענגים על כל רגע.
"הנה כאן, כאן, תוריד אותי כאן. כאן זה בסדר." איזו מתוקה, כמה פעמים היא אמרה 'כאן', ואפילו מוכנה ללכת ברגל מוויצמן עד הרב פרידמן בחום הזה. תמיד רציתי אישה לא מפונקת, והנה הצלחתי, איזו מתנה.
עצרתי את האוטו ונשענתי שמאלה על הדלת, הרחק ממנה. גם היא עשתה את אותה פעולה. הינהנו אחד לשני עם הראש וזה התחיל להיות מצחיק מאוד כי ההנהונים לא פסקו, ותוך כדי ההנהונים מצצנו את הקרטיבים שלנו. מאוד מצחיק. קרבנו לאמצע והתנשקנו נשיקה רטובה וקרה וכל כך כייפית, הכי כייפית בעולם. כליל השלמות.
הייתה זו הנשיקה הראשונה בחיי שליבי נישק, שנשמתי חשקה בה.
לא שהקטן לא התעורר, בכל זאת מדובר באוחזת חדקים ותיקה, אבל זה היה כל כך מעבר. כל כך הרבה."
_
"כי לאדם יש את הבטן, את הלב ואת הראש. לצורך העניין, כבד לב ומוח. אם אתה מקבל החלטות מהכבד, ואז עובר דרך הלב, והראש אחרון,אתה - כמו ראשי התיבות כל"מ - כלום. גורילה. אם אתה מקבל את ההחלטות מהלב, ורק אז בא המוח, אתה פשוט למ"ך, שזה סתם דביל, ואם אתה מקבל את החלטותיך מהמוח, ששולט על הלב והכבד, אז אתה מל"ך. מלך.
כי צריך להקשיב לבטן וחייבים להקשיב ללב, אבל את ההחלטות צריך לקבל מהראש."
אילן הייטנר.
אני תופסת ממנו חתיכת בנאדם. ממנו ומלימור נחמיאס. והיא שנונה בטירוף.
אבל לאילן יש גם את המאפיין הרגשי המדהים הזה שלו שתמיד מעיף לי את התחת מפה עד למאדים ובחזרה..
ואני מתחברת אליו שחבל על הזמן לפעמים..חבל על הזמן.
וישנם שלושה אנשים שהייתי הכי רוצה ללחוץ את ידם בימים אלה; אילן הייטנר, ג'ק ג'ונסון ומר. שלמה לחיאני, אותו אחד ששינה את בת-ים, טיפח ודאג לה בערך יותר מכל אחד אחר לפניו. וכל הכבוד.
כל הכבוד באמת.
אני ועוד איך מצביעה בעדו. בעדו ובעד הירוקים. 
"גודל הציפייה כגודל האכזבה".
כרגע לא בא לי כלום.
כלום, כלום, כלום.
בעצם אולי רק להתרסק מאיזה צוק בגובה 130 מטרים, לתוך איזה סלע בסוף המסלול עם הפרצוף תחת-תשעה באב שיש לי מאז תחילת השנה בערך.
טוב. אני נוטה להגזים גם לפעמים..
דרעי הרים אתמול טלפון. התפדח להכנס הביתה כולו שיכור כשאבא שלו ער בסלון..בנאדם בן 23 כבר. אבל אפשר להבין אותו.
אז ביקש טובה לארח קצת חברה בדיוק כשישבתי על "קציצות", ב4 בבוקר, אחרי יציאה. חסרת חיים שכמוני.
הורדתי מים גם.
הרבה זמן לא יצא לנו להתראות כבר.
סיפרתי לו כמה נהדרים הם חיי לאחרונה. למעשה כל כך נהדרים שאפילו העלו בי את הגולה המעצבנת הזאת שעולה בגרון רגע לפני שהכל מתפוצץ. רק זה היה חסר לי עוד - לשבת ולהתבכיין מולו.
למרות שמותר לפעמים. אבל אני מעדיפה שלא.
"תוותרי", הוא אמר.
ולא יכולה. גם לא רוצה אפילו. מפגרת אחת.
סאמק העולם הזה כבר.
אפילו רזיתי יותר מ5 קילו מאז הקיץ. כבר הגעתי ל40. אנורקסית סאמק. גועל נפש.
וד"א, לגביי ה3 שנים לימודי הנדסה ויתרתי.
מעדיפה לחזור לאופציה של אחרי הצבא והקבע להמשיך לטכניון עוד 6 שנים ולקבל רישיון בנייה על מה שייתחשק לי רק!
שיניתי את סדר הרהיטים בחדר ככה שסוף סוף בהיר בו יותר והתאורה הטבעית מהחלון מממשת את מלוא הפוטנציאל שבה.
אומנם הארון עכשיו מסתיר את הציור קיר המפגר שלי.
אבל מילא. גם ככה לא הסתדרתי איתו. הוא דיכא אותי יותר מדי.
אני אצייר את השקיעה היפה ההיא שתיכננתי, על משטח ציור נורמלי כבר, ואתלה ואוריד מתי ואיפה שבא לי כבר.
חבל שבחיים אין גם אופציה כזאת כמו שהייתה ב"שמש נצחית בראש צלול" למחיקת זכרונות מסויימים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
