כינוי:
Luny. בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2008
סיפורי סבתא
אין כמו לבקר את סבא וסבתא במוצ"שים, באמת.
ובכלל..סבא וסבתא אוקראינים זה לה-פייס..
דבר ראשון כשאתה נכנס בדלת, נשלחות אליך 50 זרועות לחבק ולמעוך ולנשק, זהו טקס ה"ברוכים הבאים" המסורתי.
נמשך בדרך-כלל כ15 דקות בממוצע.
וכעבור כ15 דקות, עם סיום הטקס, באים העידכונים..מחלה חשוכת מרפה חדשה או
איזו דלקת מרפקים "אבל מה לעשות, מה לעשות." הם תמיד מוסיפים בחיוך מחמם
לבבות.
ואז בא תורי לעדכן את מצב הלימודים שלי.
לפני כמה ימים יצא לי לנסוע בחזרה לאוטובוס מהלימודים והייתי חייבת להרים
טלפון לאישה אחת שאני מאוד אוהבת ומעריכה, ואיתה לא דיברתי זמן מה, סבתא.
היא בערך הבנאדם הכי תומך שיצא לי להכיר עד כה. היא תמיד גורמת לי להרגיש
כאילו כל גורל הדור השלישי תלויי בי, ואיזה בנאדם גדול ייצמח ממני. חמודה
שכמותה. כמה פוש, כמה אפ.
אז למרות שאני שונאת את הקטע הזה כשהאוזן מזיעה בשפופרת, ונכון שהדיבורית נדפקה אצלי, אבל רק בשבילה הייתי חייבת, וגם בשביל הגעגוע.
אז שוב, סבא צריך לעבור עוד צינטור בלב, זה כבר נהייה בעייתי כל עניין
הצינטורים הזה. ושום דבר כבר לא נחשב עם כל האנרגיה וכל הכוח שבו, וזה
שהוא היה תמיד נוסע באופניים בבקרים לגינה הישנה ההיא לשחק דומינו או
קלפים עם חבריו בני גילו,
כשאפילו אני הפסקתי לרכוב עליהן!
אבל זה כי הBMX כבר היו קטנים בשבילי, זה לא כמו בגיל 10, גדלנו. ואופניים
גדולים לא היה איפה לתקוע בבית..אז עברתי לרולרבליידס, וגם הם כבר נהיו
קטנים ברגליים. וכך כל האקסטרים שהיה בי התפוגג עם הזמן..
ולמשהו כבר ירדתי מהפואנטה..
ואיך הדברים משתנים. וכל פעם החיוך שלהם כבר נוצץ פחות ופתאום צצים להם פיגמנטים של עצב..
אז בתוך כל הסלט הזה, סיפרתי לה, ועידכנתי אותה בתוכניותי לעתיד.
והגברת הזאת פשוט החל לבכות לי דמעות של אושר בטלפון...
אין, אין עליה. באמת שבקטעים האלו היא פשוט מקסימה אותי כל פעם מחדש..
ואז, השפית הגדולה שבעולם שואלת למצב התיאבון שלנו.
אז גם כשלעסנו פרה שלמה לפני כן (לצורך הדוגמא..נגיד שכן) איזה חסר מצפון יוכל לסרב להצעה שכזו? מי החולה בראש הזה? מי?!
ואז..כשכבר נגמרים כל הכנפיים, וכל תפוחי האדמה, וכל סלטי הסרטנים העסיסיים ונוטפי הקלוריות, ונגמר גם הרוגלעך עם התה..
באות השיחות השנונות וסיפורי הילדות ההיסטוריים של סבא וסבתא, שאגב
היסטוריים בפני עצמם מרוב הפעמים שהושמעו באוזניי ובאוזניי בת דודה שלי.
אבל לא משנה אם שומעים אותם פעם ראשונה או בפעם האלף, איכשהו תמיד יש מקום לשמיעה חוזרת.
בסופו של דבר, כשהבטן מסיימת לעכל את הכל בתהליך הנורא ארוך הזה, מגיע לו טקס נוסף. זהו טקס ה"פרידה".
בעצם זה כמעט אותו הדבר כמו טקס ה"ברוכים הבאים", רק שהוא נמשך פי שתיים יותר זמן. ולא רק זה,
השלום הארוך הזה יכול ללוות אותך כל הדרך בחדר המדרגות ולפעמים אפילו עד
האוטו. עד שכבר יוצאות אנחות כבדות ומיואשות של "להתראות" שכאלו..
וכמה אהבה. כמה אהבה מתפרצת מהם..בלי סוף.
אבל מה עוד עשה לי את השבוע?
לחזור מאוחר הביתה, סחוטה, סחוטההההה מעייפות כבר אחרי הלימודים ואחרי העבודה, להכניס את המפתח בדלת, לפתוח אותה,
לראות אור מעומעם של טלויזיה בוקע מחדר ההורים, להכנס ולראות אותם הכי
חמודים והכי הורים שהם יכולים להיות, מחייכים אליי חיוך רגוע של שלום
מהמיטה שלהם ומאחלים "לילה טוב".
רשמית, "קציצות" מיי פייבוריט. אפילו "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" קטן
ליידו. ועוד איזה חיוך של מיליון דולר הוא השאיר לי על הפרצוף. התפדחתי עד
שכבר התחלתי להסתיר אותו ברכבת, פתאום העץ העקום ההוא איפשהו בטיזינבי,
נראה לי מושך את העין מספיק בשביל להסב אליו מבט. 
אני ממש חופרת על ספרים לאחרונה. נהייתי גיקית של ספרים.
אבל בשביל אילן הייטנר זה היה שווה כל הברקה וכל מילה.
מעניין אם יש משהו ברמה מספיק שנונה להביא אותי לקריאה של ספר חדש ולא מוכר..
מגרדת לי הרגל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
