כינוי:
Luny. בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2008
במרדף אל האושר
"לצחוק זה להסתכן בלהראות טיפש,
לבכות זה להסתכן בלהראות רגשן ורך,
ליצור קשר עם מישהו זה להסתכן במעורבות,
להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בחשיפת היותך,
לגלות את רעיונותיך,חלומותיך ותשוקתיך בפני אנשים,
זה להסתכן באובדנם,
לאהוב זה להסתכן שלא יאהבו אותך בתמורה,
לחיות זה להסתכן בלמות,
להראות חוזק זה להסתכן בלהראות חולשה,
לעשות זה להסתכן בכשלון,
הסכנה הגדולה ביותר בחיים היא לא לסכן דבר,
האדם שאינו מסכן דבר, אינו מקבל דבר.
יתכן והוא נמנע מסבל, כאב, צער, אבל הוא איננו למד, הוא איננו גדל,
הוא איננו חי, הוא איננו אוהב, איבד את החופש, האינטגרנטי, הוא
עבד, כבול אל הבטחון, אסור על ידי הפחד.
אדם שנכון לסכן
מבלי לדעת את התוצאה,
הוא חופשי."
אצל מאריג'אן.
Chris.
What would you say if a guy walked in for an interview...
...without a shirt on...
...and I hired him? What would you say?
He must've had on some really nice pants.
Virtual Insanity
| |
Like a timeless dream
עבר זמן רב מאז הטלתי לאחרונה אימה אמיתית על ישרא-בלוג.
אחרי בן שמן בשבת שעברה בבוקר, אני חוששת שאצטרך להפחיד פה שוב כמה נשמות טהורות..
אז אחרי הפסקה גדולה שלא יצא למשפחה להיות ביחד בעקבות אי נעימויות והסדרים חדשים,
היה צריך להתגבש. בכל זאת, משפחה.
בשישי החלטתי לוותר על יציאה שמא לא אצליח לפתוח גם חצי עפעף למחרת בבוקר.
אבא ואני נסענו לכיוון הבית של סבא וסבתא לאסוף אותם ברנו-טרנטה של אבא שקיבל מהעבודה שלו.
אחרי שכולנו היינו כבר בתוך רכב הפלינסטונס הזה, עלינו על מחלף בן גוריון בעקבות דודים שלי, שכיוונו אותנו.
ב100 קמ"ש אבא שלי התחיל לראות אדום בעיניים, ב110 התחיל לקלל בעסיסיות,
ב120 אמרנו לו להתקשר לדוד שלי שינמיך את המהירות קצת (התקשר? זבביר
התקשר) וב130 כבר התפוצץ לו הצינור..ועוד בצורת בננה מקולפת, ממש כמו
מאיזה סרט מצוייר.
שעה ישבנו וקיללנו ביחד את הרגע הזה, בזמן שכל מכונית חולפת על הכביש
המהיר כמעט ומעיפה את האמאמאמא של האוטו שלנו מרוב העוצמה. וזה רק הוסיף
לעצבים.
מה גם שכל הדרך הגברת הקטנה הזאת התבכיינה!
בסופו של דבר הגיע הישועה - דוד שלי אסף אותי, את הגברת הקטנה הזאת ואת
סבא וסבתא ואת אבא השארנו עם האוטו והצינור הקרוע ביחד עם הרבה אוכל.
כעבור שעה בא הגרר והכל הסתדר. מזל.
בנתיים כבר היינו בבן שמן.
אז עשיתי פפראצי לא קטן לקרובת משפחה רחוקה.
חושבת מה הדרך הטובה ביותר לשבור את השעון של דוד שלי (וגם שלה).
הקטנה הזאת עושה לי חשק לתיאבון. אוך!
לא הבנתי מה אימיול עשה בבן שמן..חשבתי שהוא מופיע רק על הDesctop במחשב. כמה מוזר..
הבת דודה הכי שווה באיזור.
אם היא הייתה רצה לראשות הממשלה, עם כרזה כזאת הייתי הופכת אותה לראש הממשלה הבא.
ניסיתי..
גם פה ניסיתי.
ממזר קטן, כל פעם שכבר הייתי קרובה לתפוס אותו אז הוא פשוט התעופף לו. מה נראה לו?! פחח פחח פחח...
מה שאירוני שעכשיו יש לי שרשרת עם שפירית ירוקה וטבעת עם צמד פרפרים ירוקים גם כן. הסט המושלם.  חרקירייה קטנה עליי, חסרה רק חיפושית.
עכשיו, מפה זה רק מחמיר...
עושות עיניים (שפתיים ואף) למצלמה.
את זאת אני אוהבת ממש. 
רגע השיא בקרב.
או רעיון חדשלMGM.
הרגשתי כמו פרטיזנית כשצילמתי אותה..
הספקנו לחזור הביתה בדיוק כמה רגעים לפני שהחל הגשם.
זאת הייתה שבת מדהימה. אפילו המשמרת ערב באה לי בטוב.
לפני שבוע וקצת היה לי קיפוד קטן בבית שאמא הביאה. עדיין גור.
אני מתעוררת אחרי שעה של שינה ואמא מתקשרת. חשבתי שהיא שוב משתעשעת
ומצלצלת אליי מהסלון, אבל אחרי כמה צעדים גיליתי שהיא לא הייתה בסלון, גם
לא בשירותים - הדלת והאור סגורים.
בצלצול השני עניתי.
"הלו, אמא, מה נשמע? איפה את?"
"מה נשמע? אני בחוץ עם הכלבה. איפה את?"
"אני בבית, ישנתי. לא הבנתי למה התקשרת, חשבתי שהיית בבית..."
"מוזר, לא ראיתי אותך כשנכנסתי אלייך לחדר."
"כי ישנתי, בטח מהשמיכה לא ראית אותי."
"אם את הולכת לשירותים אז תיזהרי מהקופסא על הרצפה.."
"מצחיק, בדיוק התכוונתי לבקר שם. טוב, נתראה, ביי ביי."
"ביי."
הלכתי לבדוק מה בעניין הקופסא באמת. ואכן כשפתחתי את הדלת - הייתה שם
קופסא, בנוסף לקיפוד קטן והפוך על הגב שהזיז את הגפיים וניסה להתהפך בחזרה.
איזה קצ'וווווני!!
לצערי, השמחה הקטנה הזאת בבית לא נמשכה להרבה זמן. כעבור 4 ימים בערך לשהותו בבית הוא נכנע למוות.
לפחות זכרון קטן שנשאר מהחמוד הזה -
יאשקה, וחלק של אמא שלי.
הזכיר לי את הקיפודה שהאכלנו בחווה שלנו, כשעוד היינו באוקראינה ואני
הייתי רק בת 4. בכל זאת נשמרו אצלי תאים במוח מהעבר הרחוק יותר שלי..
וזאת כבר אני קורצת קריצה מעוכה בחולצה האהובה עליי "אני בסרטים, PIZDETS" שמעתה נהפכה לאחלה של פיג'מה.
יצא לי פה כמו של סטיב טיילור. מגניב.
מיום ליום יוצא לי אפילו שלא בכוונה, למשוך יותר ויותר תשומת לב.
אתמול בסוף משמרת למשל, אני וחברתי עוברות בגשר של עזריאלי ואני כולי בתוך
Jummin של בוב מארלי. עוברת חיילת ואני קולטת אותה מחייכת אליי, אז חייכתי
וצחקתי אליה בחזרה.
כעבור כמה שניות פתאום היא כולה בשיא ההתלהבות "אז כן, סיימת את העבודה,
אז כן, יש לך זמן עכשיו!" תוך כדי שהיא מרימה ידיים לאוויר ומחייכת כולה
חיוך שואב אבק.
חח.
מאוחר יותר, כבר בתחנת אוטובוס פגשנו חברה שכנה מהעבודה, היא עובדת בדוכן מגנוליה סמוך למנגו.
אז התחלתי שוב לעשות צחוקיאדה. משהו שמשך את תשומת ליבו של איש אחד בחולצה
כחולה משובצת שעמד ליד מקום המאורע. (הו, כמה פרטים שוליים) והתחיל
להתעניין בגילי. אני לא יודעת אם זה טוב או רע כבר..
באוטובוס?
וואי.
התחיל דיון קבוצתי על האח הגדול. אני אפילו לא זוכרת כבר איך זה התחיל האמת.
אבל אין ספק שהיה משעשע..
אני, אין לי גבולות אני.
ולסיום, מכיוון שעכשיו יש לי את קטע ה90' הזה, והאמת שכבר הגעתי ל80' עד למודרן טוקינג.
אז יחי הנוסטלגיה!
ויחי הימים בהם יוצא לי להתעורר שעתיים מאוחר יותר ולבחור להשאר בבית כל היום. להזכר איך הוא נראה ומרגיש לשם שינוי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
