חלקים ממני

דמותך מתערפלת במסך דמיוני

ואני כבר לא יכול לראות את פניך

כמו ספינה שמתרחקת מחוף

ומה שנשאר בקיום עולמה הם אורות עמומים של בתים אליהם לא תשוב עוד.

האם לא אראה אותך שוב?

ואולי כבר לא אפחד בלילות חשוכים?

אולי לא תתגנבי אל מיטת בדידותי כדי לקחת ממני חלומות מתוקים?

אולי בפעם הבאה כשאקום לא אחוש את פניך הנוגעות, מנשקות ברכות

את ליבי החסר

ומה אם תעגני שוב בנמל כפרי

האם אראך ברחוב?

ומה תוליד פגישתנו?

ומה יהיה הדבר הראשון שתאמרי לי?

האם אשוב לפחד מלילות חשוכים?