הצרות שלי עם גברים

הפרידה שלי הייתה מלווה בנעימות השבת. לאט לאט, ארגז ארגז, אני אורזת את החיים שלי בקרטון וחוזרת להורים. ברקע השכן מתחיל נוהל שבת. מזמורים החל מצאת החמה. דווקא הפעם זה עשה לי נעים. הרגשתי שמישהו מלווה אותי ואפילו עצרתי כמה פעמים באמת חהקשיב. לכמה שניות הבנתי למה אנשים בכלל מתפללים. התמודדויות קשות בחיים מצריכות משענת כלשהי. 

אני חושבת שפעלתי על אוטומט. כאילו כבר עשיתי את זה פעם,  למרות שמעולם לא. האריזות הלכו מהר משחשבתי. לא הספקתי לעקל שאני באמת אורזת וכבר המשפחה שלי הגיעה לעזור בהובלות. הוא לא היה בבית. ביקשתי ממנו לנסוע להורים שלו והוא הסכים. כזה מתוק. ידעתי שהוא חוזר בשבת בצהריים והייתה לי מוטיבציה אדירה. לא להשאיר זכר לקיומי כשהוא יגיע הביתה. שירגיש כבר את הרייקנות שאני מרגישה. שיכאב לו קצת לו שכואב לי. שיעיף את הפוקר פייס הזה. 

שבוע לפני עוד הכל היה 'בסדר'. הוא נסע להוריו ואני נשארתי ללמוד. לפני שנסע הלכנו לקנות בגדים לחתונה של החברה הכי טובה שלי. הוא היה סבלני ומקסים כשאני בחרתי בגדים לעצמי וגם בשבילו. במשך כל השבת אנחנו מתכתבים ומדברים בטלפוו. "אני מתגעגע אלייך", בא לי שתיהי פה". שגרתי. היינו זוג שמביע חיבה. המון. אין ספק שאייקון הלבבות תפס אצלנו חזק. כשחזר שכבנו כמעט מיד. זה תמיד קורה שלא מתראים יממה שלמה. מעניין אם הסקס היה אחרת אם הייתי יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה שניגע אחד בשניה. בכל אופן, לאחר מכן היינו בייביסיטר על האחיינית שלי והיה נחמד. שקט כזה. כשחזרנו הביתה התארגנו לשינה. כשהאורות כבויים דיברנו על מעללי היום. מספרים איך עברו להם השבתות המשפחתיות בנפרד. "איך היה לך אצל סבתא?" שאל. "בסדר, שאלו למה אנחנו לא מתחתנים." 

עניין החתונה עלה על הפרק כבר לפני שנה. הפעם הראשונה העלתי את הנושא ברצינות מסמנת עבורי את היום שבו התחיל להיווצר לי סדק בלב. כזה שמתפשט לאט לאט. ממש לאט. אז הוא אמר בכנות מוחלטת שהוא לא בטוח שזה מה שיקרה. עד אז הייתי בטוחה שזה יקרה. לא היה לי שום צל של ספק. האהבה שהוא הרעיף עליי הייתה מעבר למה שאפשר לקלוט בכלל. לא חשבתי שבראש שלו קיים סיפור שונה משלי. המון דברים הפריעו לו. בי. באופי הקשה שלי. בנטייה שלי למצבי רוח משתנים, כיאה לכל אמן מתוסכל. הוא לא אמר מה מפריע לו מאוד מהר. כל פעם בטיפטופים, עד לאותה שיחת פרידה. 

נראה לי שמספיק לבינתיים...אמשיך בקרוב.