היי אתה,
כן אני יודעת, עבר המון זמן מאז שדיברנו. אני יכולה להבטיח לך שאין יום שאני לא חושבת עלייך. משום מה השבועיים האחרונים היו מלאים במחשבות עלייך. אנחנו מתקרבים ל"חגיגות" השנה בנפרד. משהו בציוני שנה מרגיש מחייב. כאילו חייב להיות כאן מעין סיכום. מאוד בא לי לכתוב איזה סיפור הירואי כזה שאמנם "התאבלתי" עלייך שנה, אבל בסופה יצאתי מזה רק מחוזקת ושלמה עם עצמי. אז אני קצת פחות מחוזקת. ופחות שלמה. בוא נודה באמת.
העבודה המאתגרת שלי לא צלחה. אחרי חודשיים במערכת החינוך הרגשתי שהלב שלי לא שם ואני לא מסוגלת לעשות את זה. יש במערכת החינוך כל כך הרבה הקרבה, שרק אדם עם תחושת שליחות עליאית יכול להבליג על הרי הבירוקרטיה ולבצע את עבודתו בצורה הטובה ביותר. אני הרגשתי שזה לא אני מכל בחינה אפשרית. לא התאים לי ללמד ילדים שלא מעוניינים ללמוד, לא התאים לי להיות שוטרת, לא התאים לי לחזור הביתה ב14:00, לא התאים לי לקבל משכורת מביכה. פשוט לא התאים לי. עולם העיצוב נראה כל כך רחוק מכותלי בית הספר. ראית את עצמי נתקעת שם, כלואה בתוך רחמים עצמיים, מוציאה את הגרון ויוצאת מדעתי בין ילדים ומבוגרים שלא מבינים בכלל על מה אני מדברת. כאלה שלא יודעים להבכין מה ההבדל בין מורה לעיצוב למורה לאומנות. כאלה שלא מכירים את הפוטנציאל הזה שכולם דיברנו עליו כשהגשתי את הפרויקט גמר. איך אני שמחה שאתה לא כאן לראות את זה. שוב סובלת, שוב לא אוהבת את המקום שבו אני נמצאת, שוב מתכיינת שלא טוב לי, שוב בדאון. אח.... כמה זה היה עובר לך בראש.
השבוע חזרת לעשות לי לייקים מידי פעם באינסטגרם ועררת את יצר הסקרנות שלי שוב ושוב. אני רואה שהתחדשת באתר חדש והוספת פרוייקטים מגניבים. הכל נראה כל כך מקצועי ומגוון. מטורף כמה שאני תופסת ממך. כמה שאני מאמינה בך. כמה שאני מאחלת לעצמי להגיע למקום המקצועי שבו אתה נמצא. התחלתי לחפש עבודה בתחום וזה בהחלט לא פשוט. הכל מאוד מלחיץ בשבילי. יש משרדים כל כך רבים שמחפשים משהו בין מעצב על לסופר-מן. פתאום מתחילות לעלות השאלות. האם אני יודעת בכלל על מה הם מדברים? כדאי לי להגיש מועמדות? ואם אני לא אדע משהו? ואם אני לא אעשה עבודה מספיק טובה. וכל זה עוד לפני שהגשתי מועמדות. כל הזמן בראש נמצא המשפט הזה שלך שאמרת לי "אני לא מאמין שאת יכולה להשתנות" בכל הנוגע לחוסר הביטחון והלחץ שלי. מידי פעם אני מאמינה לך וחושבת שגורלי כבר נגזר ובאמת אין טעם אפילו לנסות. הרי תמיד אני אהיה לחוצה. אולי כדאי לי להמשך בעבודות פח האלה בדיזינגוף סנטר שלא מצריכות מוח ו/או כישורים מסוג כלשהו. בבקרים אחרים אני כמה כנמרה ועם רצון עז להוכיח לך שאני הולכת להצליח בגדול ובעוד שנה אתה תפתח את האתר שלי ותהיה בשוק. ויש בקרים שפשוט נמאס לי לחלק את העולם שלי למאמינה לך או לא מאמינה לך. אבל אז גם לא בא לי כלום. כמות הפעמים שהברזתי לחברות לאחרונה או לחדש שאני יוצאת איתו , סתם כי לא בא לי לראות אנשים, היא היסטרית. הסבלנות שלי היא מאוד קצרה. היא כאן ועכשיו או כלום אף פעם. אני מנסה למתן את זה. בשביל עצמי.
נהייתי בריאה כזאת. בטוח היית מת על זה. כמה ניסית לשכנע אותי להיכנס לעולם הבריא הזה שלך. כנראה שהייתי צריכה להרגיש שזו המלצה ולא איום על הזוגיות בשביל באמת ליישם. אני מוצאת את עצמי קונה גרנולה ופירות וקרקרים מחיטה מלאה וחושבת כמה היית שמח לראות אותי חוזרת מהסופר עם דברים כאלה.
אבל מה יהיה תגיד? זה לא יגמר? כל דבר אני אקשר אלייך? כל הישג בחיי, כל אירוע, כל עניין בשגרה עדיין מתקשר אלייך. כל זה בזמן שאתה יושב שם, דיי רחוק, ועושה קסמים בעולם שלך. צומח ומתפתח לך בזמן שאני עסוקה בהרהורים ותובנות של מה שהיה. ומה זה בכלל?! תחרות? למה אני חייבת להשיג אותך? למה אני רוצה להיות כמוך או בכלל לא? וכן... אני יוצאת עם אחרים ולא...אני לא מצליחה להתרגש. להשיג ממני מחמאה, ליטוף, מילה טובה זה באמת הישג. אני לא שם. כולם נראים לי הרבה פחות. ואיך?! הרי סיכמנו שמה שהיה בינינו לא היה טוב!
אני נוסעת. לשבוע. לא סיפור גדול. אבל אני נוסעת להתנתק. אני נוסעת עם הרבה אנשים שאני לא מכירה ואין לי מושג מה ההיסטורי שלהם. אני נוסעת כדי להמציא את עצמי קצת מחדש ולגלות מי אני בלי כל מה שיודעים עליי, אלא עם מה שאני רוצה לספר. הלוואי שלא תעלה בשיחות עם האנשים החדשים. הלוואי שלא תבזבז לי את הזמן. הלוואי שתיתן לי לנוח.
חשבתי על זה כבר כמה פעמים. הרי המקום שאני נוסעת כבר הרבה יותר קרוב אליך. שינוי קל בטיסה ואני מגיעה. אני כל כך מתגעגעת. איך יכול להיות שלא דיברנו כל כך הרבה זמן. אני רוצה לשמוע שוב את הקול שלך, לדבר איתך ולחבק. אויי לחבק. היית מחבק מושלם. ואולי אתה בכלל מחבק מישהי שאני לא אני ומדבר אל מישהי שהיא לא אני. מצחיק. השבוע התפרצתי לבחור החדש באמצע הדיבור. כשהוא מסביר כל דבר הוא אומר "זה למה"...."אני לא עושה בכלל ספורט זה למה אני עייף". קטעתי אותו באמצע ואמרתי "לכן!!!!" אתה זוכר איך הייתי צוחקת עלייך שאמרת "לכן?" זה היה נשמע לי כל כך תנכ"י וכל כך יותר מידי. עכשיו אני לא יכולה לשמוע משפט בלי זה.
הכי אמיתי. דיי. בא לי שתחזור. חלאס נו הבנו את הקטע. היית צריך לבד, היית צריך לעשות את זה בגדול. לא מספיק?
זוכר את ההוא שעבד איתי פעם? הקולומביאני החמוד. אנחנו מדברים המון מאז שנפרדנו. לאחרונה הוא אומר לי בכל שיחה שהוא מאוהב בי. הוא ככל הנראה יגיע לכן בפסח. הוא רוצה לנסות לראות אם אנחנו זה משהו שעובד. למען האמת? הוא הראשון שאני יכולה לדמיין את עצמי מתאהבת מאז שאני ואתה כבר לא. הוא חכם, הוא שנון, הוא מנצחיק והוא כל כך לא אתה. ועדיין....יש בו משהו. כמובן שאני למודת ניסיון ולא חייה באגדה ולכן אני לא ממהרת להצהיר הצהרות ולהיענות להצעתו, אבל הוא כן בראש שלי מידי פעם. והוא מספק תחליף לא רע בכלל לשיחות ההתייעצויות שלי והחרדה שלי. לך תדע. אולי בעצם אני כמוך?! אולי גם לי הארץ פחות יושבת טוב ואני עשוייה לגלה שהחיים שמחוץ לארץ מקבלים אותי יותר בברכה?!
תאחל לי נסיעה טובה,
נשיקות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
a mind reader