into the oblivion

השנה הוחלט לעשות שינוי והעברנו את החג אצל דודים שלי, הבעיה הייתה שאני לא מדברת עם בני דודים שלי שהם בערך בני גילי. חשבתי שזו תהיה בעיה להיות בקירבתם. שנייה לפני שיצאנו מהבית אני ואחותי רבנו וחשבתי שזהו, אין טעם ללכת עכשיו. בכל זאת הכרחתי את עצמי ללכת והופתעתי. כבר כשנכנסתי בדלת בירכו אותי לשלום והחמיאו לי על המראה החדש. זו הייתה הפתעה בשבילי כי פעם לא היינו מחליפים מילה. האמת שאחת הסיבות שאני והוא ניתקנו קשר זה  בגללו,אני כל הזמן נזכרת ומרגישה רע על מה שעברתי בילדותי. אני לא יודעת אם זה בראש שלי אבל הכל היה נראה כל כך אמיתי ואני לא רוצה לזכור את זה אבל אני זוכרת. אני בטוחה שהוא כבר לא ואולי זה היה סתם שעשוע וסקרנות ואולי זה סתם, סתם. לא יודעת. אולי עדיף לשים את זה מאחוריי ולהמשיך בחיים. אנחנו שנינו במקום אחר עכשיו וחבל לפתוח פצע ישן.

הארוחה התחילה וישבנו עם אלפי מנות על השולחן וכל פעם יד אחרת חיפשה צלחת של מנה. היה נחמד. היה מצחיק. אני מוכרחה להודות שאחרי הכל הם בהחלט עזרו לי להעביר את ארוחת החג בחיוך ואפילו בצחוק בעיקר כשרוב הבדיחות היו על חשבונו:) בסוף הערב נפרדנו לשלום והחלטתי שאולי שווה להחזיר אותם לחיי. מי יודע מה יקרה בהמשך?

אני בכל זאת מנסה להשתנות ולהיות טובה יותר בשביל עצמי. וככה מרגיש לי טוב.

כשחזרתי הביתה לא עבר זמן רב ונפגשתי עם חברה טובה מזה שנים. היה כיף, דיברנו על דברים וזכרונות ומה שקורה עכשיו. למרות שהחג הזה היה פחות מורגש ולא הייתה לי סוכה, היה לי כיף.

זה עדיין לא עזר לי לשכוח אותה, להתעלם מהמילים ולשכוח. זה היה כואב לקרוא. ניסיתי לחשוב אם היא מאושרת אם טוב לה, אם היא חושבת עלי. אם המילים שהיא כתבה היו מיועדות לי או לאדם אחר. נעשיתי מבולבלת וכל הזמן אני חושבת ומה אם ניפגש עכשיו ומה יקרה. הדבר הראשון שעלה לי בראש זה לחבק אותה ואולי לשים את ראשה על חיקי ואם באמת אצליח אז לנשק אותה כל כך חזק בשביל כל החודשים שלא הייתה לי הזדמנות לעשות. את ההמשך אני כבר לא יודעת. האם יש סיכוי שנחזור? אני לא בטוחה. אבל היא חסרה לי בחיים. אני לא כועסת עליה כבר, קצת פגועה. יש חברים שכבר כועסים שאני מעלה את זה בכל שיחה ולא באמת מבינים שככה אני מרגישה וזה אמיתי בשבילי ואני לא יכולה להסביר ולענות במילה אחת על השאלה: למה את אוהבת אותה? למה את עדיין מאוהבת בה!?

יש כל כך הרבה דברים. אולי עכשיו הדברים אחרת והשתנו. אני כבר לא בטוחה. אבל למרות שהיא רואה את עצמה כמזוייפת לה, אני הכרתי אותה. אני חושבת שידעתי להבחין מתי היא אמיתית איתי ומתי טוב לה ועדיין קשה לה להרגיש ומתי רע לה ומתי היא מזייפת כדי למצוא חן.

הייתי עיוורת לדברים מסויימים, אני יודעת. אולי רציתי ואולי כי זה היה נוח ולא רציתי שתברח ובכל זאת זה לא עזר ואני עדיין אוהבת אותה וחושבת עליה ורוצה אותה שוב בחיי

היו לי הרבה שינויים לאחרונה וכולם היו חיצוניים כל כך. שום דבר לא מספק את נפשי הצמאה לאהבה שלה. קראתי שוב היום את המילים שהיא כתבה למרות שהבטחתי לעצמי זמן רב שאני אתאפק ושאני לא אקרא אבל לא הצלחתי באמת. קראתי וקראתי שוב ועם כל מילה ירדה דמעה עד שהפכתי לברז מטפטף. כל מילה נוספת ומחשבות מילים שנאמרו ודברים שקרו רק עשו את זה קשה יותר. לא הייתי מסוגלת. ברחתי. הייתי חייבת לברוח כדי לדעת שאני מסוגלת ללכת ולהימנע ולא לתת לה זכות לקרוא את המילים שלי ואת הלב שלי שהיא השאירה מדמם על הריצפה. כמה עוד אוכל להתמודד עם זה?

לא רוצה לנצח לקוות שהיא תשלח איזה מילה ומצד שני עכשיו יש גבר אחר בליבה שהיא כותבת עליו ואליו.ואני כמו טיפשה ממשיכה לקרוא כאילו זה ישנה משהו כאילו בסוף היא תציין שהיא סתם צחקה ושהיא מתגעגעת כמו שהיא אמרה לפני כחודש וחצי במכתב במייל. בטלפון שלה הרגש דיבר אחרת.

כל המיילים והמכתבים והסמסים ואני לא מבינה עדיין למה היא החליטה לעקור אותי מחייה. עכשיו ארבעה חודשים כבר עברו ואני עדיין שם והנה תכף אלך לדודיי לסעודת ערב החג ולא בא לי ללכת ולא בא לי להיתקע בבית הזה עם אחותי כל הסופ"ש ואין לי לאן לברוח ואם כן אמצא מקום- אני לא יודעת אם הוא יהיה נכון עבורי כי מעצמי אני לא יכולה לברוח.

אם לא די בכך שעצוב לי זה היה כל כך כואב לראות את גלעד שליט מדבר בקלטת - מקווה שימצאו את הדרך להחזיר אותו הביתה בשלום.

חג שמח, אני מניחה