בסוף החלטתי להאריך קצת את הסיפור.

                                                                                                      *

משהו שנשמע כמו רעם תותחים העיר אותי,בתחילה הייתי מטושטשת עד כדי כך שלא הבנתי מה קורה סביבי,אבל אז ראיתי אותם,חמישה,כולם מהאינקוויזציה.
את המאורעות הבאים לאחר מכן אני זוכרת במטושטש,ורק דבר אחד מדויק נותר בזכרוני,הם נסוגים לצדדים,מאחוריהם עומדת ילדה נמוכה,בערך בת 11,והיא הייתה מוכרת להחריד.
כשהתעוררתי שכבתי במקום חשוך וקר,ראשי עדיין הלם מסם ההרדמה,משהו נע בחשכה מולי,נסוגתי אחורנית בבהלה,משעיני התרגלו לחשכה הצלחתי לראות יותר מהמרתף,וגם את מה שזז.זו הייתה אישה צעירה,ניכר בה כי פעם היא הייתה נאה,אך כעת גופה כוסה חתכים ושריטות,אחת מידה נתלשה וכף היד של השנייה נחה בזווית מוזרה,כאילו שריסקו את כל עצמותיה,הלובן בעיניה המזוגגות היה מרושת בכלי דם.
"מה?המכשפה ההיא,מה את צריכה?" היא שאלה,מתאמצת לפלוט כל מילה,נסוגתי עוד יותר,משהו בה הזכיר לי אותי לפני שנתיים,כשכבר נתפסתי,הצלקות שכיסו את רוב גופי התחילו לעקצץ.
"אה,מה בעצם,לא משנה" אמרתי במבוכה,להפתעתי היא פרצה בצחוק ופנתה אל האוויר "שמעת את זה?שמעת?".
"אל מי את מדברת?" שאלתי בחשש,חושדת שאני כבר יודעת את התשובה,הילדה ההיא,סופיה,הייתה מסוגלת לגרום לכל אחד להשתגע.
"מה את לא רואה אותו?" היא שאלה אותי בחשדנות,"הוא כאן,מול שתינו,את בטוחה שלא?".
"לא" עניתי במהירות,לשנייה נראה כי היא הולכת לתקוף אותי אך עיניה הפכו להיות צלולות יותר,"תברחי,בכל דרך,לא משנה איך,ואל תסתבכי אל-מת בשם אריק,בבקשה,זה יגיע,שם".
"למה את מתכוונת?" שאלתי,אבל כבר לא היה טעם,החדר חזר להיות מלא בדמויות דמיוניות ושדים.
הדלת נפתחה וסופיה פסעה פנימה,היא נראתה כועסת,דבר שלא גרם לי שמחה מיותרת,כי מהיכרותנו הארוכה לפני שנתיים ידעתי שהיא יצירתית בהרבה כשהיא לא במצב רוח טוב.
"קטרינה,כמה שנים?אפילו שלום לא תגידי לאחותך הקטנה?"היא אמרה בחיוך,"אם אחותי הקטנה משרתת את הכנסייה אז לא".
"באמת?חשבתי עוד לשחרר אותך,אבל כנראה שאני אצטרך להעביר לך עוד כמה שיעורים" אמרה סופיה,קוויתי נואשות שיוליה תתערב,אך היא רק לחשה "קצת סבל לא יזיק לך,אני עדיין כועסת עלייך בגלל אז,ככה שאני דווקא בעד זה שסופסוף שלנו תעביר לך כמה 'שיעורים'".
באותו רגע שנאתי אותה עוד יותר מתמיד,"אפילו מריה מסכימה איתי" אמרה סופיה בחיוך רחב,"ככה שנתראה בעתיד המאוד קרוב,ואני אביא אותך למצב שבו תלקקי את הנעליים שלי כדי לקבל מחילה".
"בחלומות" אמרתי בכעס והיא צחקה "בקרוב יהיו לך הרבה מאוד חלומות" ופסעה החוצה,גלימת הפרווה השחורה שלה מתנפנת בעקבותיה.
"את יודעת מה עשית נכון?סופסוף מפלצת קטנה וחמודה,היא תמציא דרכים יצירתיות להעביר לך שיעורים,אם זה יהיה כמו אז אני אתגלגל על הרצפה מרוב צחוק" אמרה יוליה,"הצלקות עדיין כואבות?כי אז צרחת ככה שזה הרעיד את יסודות הבניין".
"מצחיק מאוד,וכן,אז היא התאמצה מאוד" נחרתי ויוליה צחקה ואמרה "צ'או,אני חוזרת לישון,אל תשכחי להגיד לי כשהעינויים יתחילו,אלא אם כן הנסיך שלך יציל אותך".