אני עובדת עכשיו אצל אבא שלי במרפאה [הרחבה על זה באחד מהפוסטים הבאים]. ואז אחת מהפציינטיות יצאה החוצה ופתחה את הדלת, ופתאום שמעתי.
זה לא מפתיע שזיהיתי ישר את הצליל הזה. אני מכורה לגשם בצורה מטורפת. לא בסגנון "איזו יופי, שוקו חם" אלא יותר "להלהלה, אני רצה בגשם נראה אתכם מנסים לעצור בעדי@%^#%^".
אז בתירוץ פתטי של "אני הולכת לשים כמה מכתבים בתיבת הדואר", רצתי החוצה, נעמדתי מתחת לבניין [המרפאה בקומה הראשונה] ובהיתי בגשם שניתז על הקרקע.
לזה אני קוראת שלווה.
ואז צלצל הטלפון, ונאלצתי לרוץ מהר פנימה ולענות. אני נשבעת לכם שכשאמרתי "מרפאה, שלום" היה ניתן לשמוע את החיוך בקול שלי. אני כל כך אוהבת גשם.
לגשם, כידוע, יש שלושה שלבים:
1. לפני שיורד הגשם
2. גשם
3. אחרי הגשם
רוב האנשים אוהבים את השלב השלישי, הידוע בשמו "ריח של גשם". אתם יודעים, קוראים על זה בכל הספרים וכולם נורא נהנים לחפור על כך ש"יצאתי החוצה. ניחוח הגשם הרענן מילא את אפי ויכולתי לנשום אותו לתוכי, כמו נולדת מחדש בתחילתו הנהדרת של אביב החיים". שיהיה.
לא שאני מזלזלת, ריח של גשם זה נהדר. יותר טוב מריח של טיפקס! אבל עם כל הכבוד, אני חושבת שהגשם הוא האטרקציה האמיתית כאן.
אני מתכוונת, איך אפשר להישיר מבט לדבר המדהים הזה, להרגיש טיפות קרות ורטובות נוחתות לך על הפנים כמו דמעות, כשכל העולם נהיה קר - אבל לך חם בפנים - ולחשוב רק על זה ש"עוד מעט יגמר הגשם ונוכל להסניף את האוויר! יאי!". אנשים, תהיו רציניים.
בכל מקרה, אני מאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: