בואו אני אגיד לכם דבר אחד פשוט:
אני בנאדם מוכשר.
אבל לא מוכשר סטייל מוצרט, אלא יותר בכיוון "שיט, זרקתי את הצלחת לפח!". והכישרון הנהדר שלי נוטה להופיע בדיוק כשלא מצפים לו.
אז מה קרה היום? טוב, אחותי הקטנה [הילה, 10] מנגנת בפסנתר כבר שלוש וחצי שנים - והיא טובה בזה ברמות מטורפות, לעזאזל. עוד לפני שעברנו דירה לגבעת שמואל המסריחה, הבטיחו לה הוריי היקרים שהיא תקבל פסנתר [רצוי כזה שיעמוד בסלון ויגרום לשכנים לחשוב שאנחנו אנשים איכותיים - מה שלא נכון בדיעבד].
אז עברה יותר משנה מאז שעברנו, וגם אני התחלתי לנגן לפני פחות מחודשיים אצל אותה מורה, אז ההורים שלי החליטו לקחת את קניית הפסנתר צעד אחד קדימה ואשכרה ללכת לחנות פסנתרים. אני עדיין מתאוששת מהטראומה.
אז קבענו עם המורה לפסנתר, ואצנו רצנו לTLV בהתלהבות [אמא שלי, פאינה המורה, אחותי ואני דחוסות במכונית צהובה מחרידה וקטנה שקיבלנו אחרי שהיא הרסה את הקודמת בתאונת דרכים. ואה, כן, הילה ואני טחנו נקנקיות בלחמניות בדרך, בעודי מעיינת בשקיקה בווליום 3+4 של פרוסט באסקט. שיהיה].
אז אחרי קצת שיטוטים מצאנו את אהבת חיינו: פסנתר שחור, גבוה [1.30, גובה מקצועי לגמרי], מחברת אטלס [שילוב טכנולוגיות יפניות וגרמניות. מושלם!], בן פחות מחמש עשרה שנים ובמחיר מדהים של 8500 ש"ח. במונחים של פסנתרים זה כמו לתת לך אותו עטוף בנייר מתנה עם סרט ורוד בצד, קשור יפה-יפה.
אז בעוד אחותי ואני כבר מתכננות את החתונה שלנו עם אדון אטלס [הוא ילבש טוקסידו שחור שיתאים לו לגוון ואנחנו שמלות לבנות שיראו יפה עם הקלידים] אמא שלי ופאינה החליטו לבקש שישמרו לנו אותו ולצאת לסיבוב קצר בכלי זמר בדיזינגוף סנטר, רק בשביל להתרשם.
ואז, בעוד אחותי ואני מסתובבות וניהנות ["יאא, רוחו של בטהובן!" - נאמר על פסנתר חשמלי שניגן בעצמו], אמא שלי קראה לנו ללכת, כי לפאינה היה עוד שיעור שהיא הייתה צריכה להעביר. ואז זה קרה.
זה היה מרהיב, אם יורשה לי להשוויץ מעט... רגע אחד דיברתי עם הילה, מתקרבת למדרגה שבאמצע ההחנות [משהו בגובה של 20-30 ס"מ], ורגע אחרי - עופפתי באוויר!
א כן, בכיתי קצת [והבהלתי למוות את המשפחה האומללה שניגנה בפסנתר בדיוק מולי ולא הייתה מוכנה לנערות נמוכות שנופלות מן השמיים], ואז דידיתי לאוטו במעלה שלושה (!) גרמי מדרגות מזורגגים. ואז נכנסתי למכונית ונסענו הביתה.
כשהגעתי הביתה, מחכה שאבי הרופא יואיל בטובו לצאת מהבית ולעזור לי לקפוץ את דרכי לבית [אמא נכנסה, ואני נותרתי לבדי במכונית בצבע חרדל], תהיתי ברצינות מה כואב לי יותר: הנקע [שכואב לי רק כשאני לא זזה, נושמת או מאפשרת ללב שלי לפעום] או הצבע הנוראה של המכונית בעיניי הרגישות. החלטתי על אפשרות ב'.
אז אני מקווה שזה ישתפר, כי בכל זאת - האחיות שלי לא אוהבות לשרת אותי, ובנינו - זה מסוכן. הן עלולות להמליח לי את האוכל וכו'. אבל שלא ישתפר יותר מדי, כי ביום שני יש לי שעתיים ספורט D;
...מי אמר שאני לא חושבת לטווח הרחוק?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: