פלאפון יקר שלי?
אני מתכוונת, כן, זה נכון. ייחלתי לרגע הזה המון זמן. שלוש שנים, למען האמת.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך: זה היה במוצאי שבת של חודש הארגון בבני עקיבא [בתקופה שנהגתי ללכת]. הייתה בסה"כ בכיתה ו'. ואתה היית הראשון שלי. אהבתי הראשונה.
דור 2.5, עם מצלמה מטושטשת וחוסר יכולת לשמוע שירים. אבל זה לא הפריע לי, כי כל כך התלהבתי מהאפשרות לצלם אנשים עם תבניות של שפם\מסגרות של לבבות\ ליצנים, שלא הקדשתי לאיכות יותר מדי מחשבה. אני זוכרת איך התרוצצתי באושר בהפסקות. סוף סוף, לאחר שנים של הפצרה - יש לי נייד!
בערך בכיתה ז' הבנתי שאתה לא שווה כל כך. בהשוואה לכל הסוני אריקסון, המוטורולה הסופר דקה שאפשר להשליך דרך קירות והנוקיות המפולפלות, אתה היית עלוב כמו בובת ברבי עם שיער עד אחרי התחת [משמעו - עלוב מאוד, וכ"כ לא עדכני].
לאט לאט התמלאת שריטות, חבלות ומספרי טלפון שונים. אני תמיד התעצבנתי שכל קישוט שתליתי עלייך החזיק מעמד בקושי שבוע, ואז נשר. אז הפסקתי לקשט אותך. לא מדבקות, לא חרוזים. בסה"כ טלפון ישן של LG שמונח היטב בכיס התחת הימני שלי.
בכיתה ח' פגשתי הרבה אנשי חדשים, ופתאום כבר לא שמתי לב אלייך. יותר התעניינתי בסמסים המצחיקים שקיבלתי, במספרי הטלפון שהיוו פתח למערכות יחסים ובעובדה שאני פשוט לא מסוגלת להצטלם כמו בנאדם. אתה כבר לא היית במרכז העניינים. ואז זה קרה.
איבדתי אותך. סתם כך. ביום רביעי, אחרי נגינה אגרסיבית במיוחד בפסנתר בבית הספר. המוח שלי עדיין מתעקש על כך שנטלתי אותך ביד שלי, הנחתי בכיס התחת ויצאתי החוצה. אבל מאותו הרגע - לא ברור מה התרחש.
האם נמאס לך מהיחס המזלזל? האם נעלבת מכך שספרתי את השבועות עד שאחליף אותך? [הדיל הוא שלוש שנים ואז משדרגים, ואני לא הפסקתי לחכות...]
אתה יודע שבדיוק עוד שלושה שבועות היית אמורה להיפרד ממך. האם רצית לדחות את הקץ? האם רצית לנקום?
רק עכשיו אני מבינה כמה שזה נורא. לאבד אותך זה מבאס תחת. [תרתי משמע: התחת שלי אכן מתגעגע לקרבתך] אני לא מסוגלת להירגע, כי תחושת הביטחון שההציפה אותי תמיד נעלמת כשאיני חשה במגעך הקריר על הטוסיק הימני שלי. וזה עצוב. עצוב מאוד.
כל המספרים שלי נעלמו. כל הסמסים, ששמרתי בכוונה ולא מחקתי - כי הם ריגשו אותי, הצחיקו אותי או גרמו לי לחשוב שאולי הוא באמת אוהב אותי. כולם נעלמו בין רגע.
אף פעם לא נתתי לך שם. זה אולי לא מוזר לאנשים אחרים, אבל אצלי, שממציאה שמות לך דבר - זה חריג. כי ברגע זה אני מקלידה בבנצי הלפטופ, מחבקת את אושי צ'אן הפרה, חוששת שוונילה בובת הכלבה מקנאה, מציצה בכריסטינה הדג שלי וסופרת את הדקות בשעון שלי - ג'ו.
אולי ידעתי שאסור לי להיקשר יותר מדי. כי מערכת היחסים הזו הייתה קצובה מלכתחילה. דרכינו נועדו להתפצל. כך רצה הגורל שלנו. אהבתנו עומדת בסימן שאלה מול כוחות גדולים וחזקים מאיתנו, יקירי. אני מניחה שזה אומר פרידה.
היה שלום, בפעם האחרונה. אולי ניפגש שוב מתישהו, כשנהיה בוגרים יותר, חזקים יותר. מבינים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: