מרה שחורה / נעם ביאליק

מָטָר שלי בוכה. היא בת עשר וחצי עכשיו, רצה על המדרכה מכוסת האצטרובלים, לא שמה לב לרעשים שהם משמיעים בעודה דורכת עליהם, מתעלמת מהמכות הניחתות על גבה מילקוטה הכבד מדי. היא בוכה, ואני מרגישה את דמעותיה זורמות אליי, מרוות את צימאוני. מעולם לא חשתי כה קרובה אליה.

היום אפרת הודיעה לה שהיא כבר לא רוצה להיות חברה שלה. "את שמנה, ואף אחד לא רוצה לדבר איתך, וגם אני לא!" היא אמרה, והלכה לצחוק עם מעיין וגילי וכל שאר הבנות המקובלות. הן בילו את כל השיעור שלאחר מכן בלזרוק ניירות על מטר, שישבה בשקט ונשכה את שפתיה עד לצלצול כדי לעצור את הדמעות. אני שומעת את הזיכרונות שלה כעת, שומעת אותה נזכרת איך בסוף השיעור היא קמה מהר ככל האפשר, העיקר לברוח מהם, ואיך אפרת שמה לה רגל בדרך החוצה, ואיך כולם צחקו.

דמעותיה מתגברות עם כל שחזור של הפרטים הכואבים, ועם כל שחזור אני חשה את עצמי גדלה. עוד. היפתחי אליי עוד, מטר. הרגישי גם את, כמוני, עד כמה אני שלך ואת שלי.

אני שומעת את מחשבותיה כשהיא פותחת את דלת הבית במפתח, המפתח שעדיין צמוד למחזיק המפתחות עם הלב שאפרת הביאה לה ליום ההולדת של שנה שעברה. "אני לא חוזרת יותר לכיתה הזאת", "אני אעבור בית ספר", "אני שונאת את כולם", "אני אראה לאפרת הזאת". מחשבות מעורבבות, שמעל כולן חוזרת ומהדהדת המחשבה המזינה אותי יותר מכל: "אין לי חברות. כולם שונאים אותי."

אני חברה שלך, מטר. אני אוהבת אותך. היפתחי אליי עוד.

הבית ריק כשהיא נכנסת פנימה. אבא ואימא עוד בעבודה, ואלה נמצאת בגן עד אחרי הצהריים. שקט שורר בכל. אנחנו לבד בשקט, מטר שלי ואני. רק שתינו.

היא נכנסת לחדרה וניגשת למיטה. הסדינים הפרחוניים שלה, האהובים עליה בדרך כלל, רק מרגיזים אותה. היא מסירה אותם מהמיטה ומשליכה אותם על הרצפה. גם ככה אבא יגיע מאוחר יותר ויסדר. היא מתיישבת על המיטה נטולת הסדינים ומושכת את רגליה אל גופה, מתכווצת, מנסה לסגור את עצמה מפני המחשבות השחורות.

אל תסגרי את המחשבות, מטר.

יש תמונה קטנה על הקיר מעל המיטה, תמונה שאבא צילם שלה ושל אפרת בסופר-לנד בחופש פסח שעבר. שתיהן מחזיקות גביעי גלידה ושיערן קלוע בצמות, ולאפרת לא אכפת איך מטר נראית, ושתיהן מחייכות חיוכים אמיתיים. אני שולחת אל מטר מחשבה קטנה, גורמת לה להפנות את מבטה כלפי מעלה.

הדמעות שבות לעיניה ברגע שהן נחות על התמונה. היא תולשת אותה מהקיר, מותירה עליו סימנים של קילוף, ושוב נזכרת בצחוקה המלגלג של אפרת בהפסקה, בצורה שבה עיניה הפכו קשות ורעות כשהסתכלה עליה. היא זורקת את התמונה ונשכבת, טומנת את ראשה בכרית, מניחה לדמעות לזלוג, מתמסרת לי לחלוטין.

אני אוהבת אותך, מטר. אני אוהבת אותך כל כך.

***

מטר בת שבע עשרה. היא בוחנת את עצמה במראה בחדר האמבטיה, צובטת את הקפלים החדשים שהופיעו בבטנה בשבוע האחרון. אני אוהבת את השעות האלו של אחרי המקלחת. אלו השעות בהן אנחנו לגמרי לבד, מטר ואני. השעות בהן היא הכי קרובה אליי.

"לא פלא שדורון כבר לא רוצה אותך," היא אומרת לעצמה. "תראי איך את נראית."

ושוב היא ניגשת למשקל, ושוב היא עולה עליו ומגלה שלא ירדה אפילו גרם אחד, ואולי אפילו עלתה קצת. היא יורדת מהמשקל וחוזרת למראה, מניחה למבטה לנדוד על כל גופה. זה הטקס הקבוע שלנו. אני כל כך אוהבת את הטקס הזה.

אני שומעת את המחשבה הקבועה שלה, המחשבה שתמיד פותחת אותה לשרשרת שלמה של מחשבות, שפותחת אותה אליי. מכוערת. שמנה מכוערת אחת. מי בכלל ירצה שמנה מכוערת כמוך?

כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה רגש. אני אוהבת אותך, מטר.

היא חוזרת לחדרה, מדשדשת באיטיות בחלוק הרחצה שלה. הטלפון הסלולארי שלה זרוק על המיטה. אני מפנה את תשומת לבה לכך, והיא ניגשת אליו.

ההודעה שדורון השאיר לה לפני יומיים עדיין פתוחה, והיא קוראת אותה שוב. "מטר, אני מצטער. היה כייף, אבל זה כבר לא מתאים. נתראה בבית ספר. ביי."

כל מילה דוקרת. כל מילה גורמת לה להתאחד איתי יותר. אף פעם לא הייתי כל כך מאוחדת עם מישהו.

דפיקה על הדלת. אימא.

"מטר, ארוחת ערב!"

מטר מפנה את מבטה כלפי מעלה. "אני לא רעבה."

"אז בואי לפחות לשבת איתנו. לא ראינו אותך כל היום."

"אני צריכה ללמוד להיסטוריה."

"את לא יכולה לעשות הפסקה לכמה דקות?" קולה של אימא נשמע מודאג. "את בכלל אכלת משהו היום?"

מטר נאנחת. "את מפריעה לי."

"טוב..." שני צעדים מתקרבים אל הדלת ומייד נסוגים. "אני אשאיר לך משהו במקרר, למקרה שתרצי לאכול אחר כך."

אני שומעת את קול פסיעותיה המתרחקות. היא הולכת. היא משאירה אותנו לבד.

מטר מסירה את החלוק ומתחפרת מתחת לשמיכות הפוך. היא מוציאה חבילה חצי גמורה של עוגיות שוקולד צ'יפס מהשידה שליד המיטה ואוכלת אחת.

אני יודעת מה היא מנסה לעשות. היא מנסה לגרום לי להיעלם. אבל אני לא נעלמת. למה שאיעלם? הרי לעולם לא אמצא אף אחד אחר שארגיש כל כך קרובה אליו.

מטר אוכלת עוד עוגייה ועוד עוגייה, ומחשבותיה ממשיכות לזרום אליי בקצב. את כזו חלשת אופי, תפסיקי כבר לאכול, אם היית נראית כמו גילי אנשים היו רוצים להיות לידך, את לא מצליחה לרזות רק כי ההחלטות שלך לא שוות כלום, כי את בעצמך לא שווה כלום, תפסיקי לאכול, תפסיקי לאכול כבר מפגרת...

חבילת העוגיות נגמרת.

מטר מתכרבלת בתנוחה עוברית מתחת לשמיכות, מחזיקה את בטנה הכואבת. היא מלאה עכשיו, מלאה כל כך. אני מרגישה את המלאות שלה. היא גדולה, אבל אני עדיין גדולה יותר.

הדמעות מתחילות לזרום אליי, חמות ומרוות. אני קולטת אותן בחיבוק. אף אחד חוץ ממני לא יוכל לקלוט את דמעותייך, מטר. אף אחד לא יוכל לאהוב אותך כמוני.

***

מטר נכנסת לדירת החדר הריקה ומשליכה את התיק לאחת הפינות. הדירה חשוכה וקרה, ומטר רועדת ומהדקת שוב את מעילה סביב כתפיה. היא ניגשת למקרר מבלי להדליק את האור. היא כבר בת עשרים וחמש עכשיו. כל כך הרבה שנים אנחנו יחד.

על המקרר תלויים מספר פתקים צהובים, כתובים בכתב יד עגול ומסודר. "ללמוד לכימיה אורגנית", "להגיש דו"ח מעבדה", "ראיון עבודה במשרד עורכי דין כהן וטאובר, יום שלישי, 20.11, 17:00". אני מפנה את תשומת לבה של מטר לפתק האחרון.

היא מסתכלת עליו ותולשת אותו מהמקרר בכעס, קורעת אותו לחתיכות קטנטנות ומשליכה אותן לפח האשפה. ראיון העבודה היה בשבוע שעבר, והיום היא התקשרה למשרד בכדי לשמוע אם התקבלה. היא נזכרת בקולה האדיב של המזכירה, שאמרה לה שלצערה עורכי הדין בחרו לתת את המשרה למישהי אחרת. בטח מישהי יפה, אני שומעת אותה חושבת. מישהי הרבה יותר יפה והרבה יותר מוצלחת ממך. את כישלון.

אני פותחת את זיכרונותיה לראיונות עבודה נוספים שעברה השנה, ראיונות עבודה נוספים שלא הצליחו. היא מתחילה לנתח כל פרט ופרט בהם, כל גמגום וכל תנועה שלא במקום. כישלון, היא אומרת לעצמה שוב ושוב. כישלון כישלון כישלון...

מטר המתוקה שלי. אני אוהבת אותך כל כך.

מטר נאנחת ומסתכלת על התפריט התלוי על המקרר. אמרו לה שזה יעזור, לבנות לעצמה תוכנית עבודה מסודרת, תוכנית אכילה מסודרת. "ארוחת ערב, יום רביעי: שתי פרוסות לחם קל עם גבינה רזה. סלט." היא פותחת את המקרר, מתכוננת להוציא ירקות, וסוגרת אותו שוב.

על השיש מונחת עוגת שוקולד, שאבא ואימא הביאו לה בשבת האחרונה. היא מהססת לרגע, וניגשת אליה. בחמש דקות, היא טורפת את מחציתה.

אני דוחקת בה מעט, והיא ניגשת אל התפריט ותולשת גם אותו מהמקרר. גם כן תוכנית אכילה מסודרת. את לא מצליחה אפילו לשמור על התוכנית השבועית. חלשת אופי. דפוקה. אני מתענגת על המילים.

מטר מתיישבת ליד השולחן, מושכת את רגליה אל גופה, מתנדנדת על הכיסא. אני שומעת אותה מנסה להגיד לעצמה את כל מה שעירית אומרת לה בפגישות השבועיות. את לומדת לתואר ראשון במקצוע מכובד, יש לך משפחה שאוהבת אותך ותומכת בך, את סטודנטית מצטיינת. אין לך שום סיבה להרגיש כמו שאת מרגישה. את תהיי בסדר. את צריכה להכיר בערך של עצמך...

אל תקשיבי לעירית, מטר. עירית לא מבינה אותך. אף אחד לא מבין אותך כמוני. הישארי איתי.

היא לא נשארת איתי. היא קמה מהכיסא וניגשת לתיק שלה. היא מוציאה משם את קופסת הכדורים, שהמומחה אליו עירית שלחה אותה אתמול אמר לה לקנות.

לראשונה, אני מתחילה לחשוש לעצמי, לקיומי. מטר המתוקה שלי, היקרה שלי. מה היא מתכוונת לעשות?

אני מתקשה לשמוע את מחשבותיה. הן מבולבלות, חסרות בהירות. מטר ניגשת לחדר האמבטיה ופותחת את הקופסה. כדור אחד בבוקר וכדור אחד בערב, אני שומעת אותה נזכרת במילותיו של המומחה. אני בטוח שתרגישי יותר טוב תוך חודש.

לא. אל תעשי את זה, מטר. אם תעשי את זה, אני איעלם. לעולם לא נוכל להיות עוד יחד.

מטר מוציאה כדור אחד מהקופסה ומניחה אותו על כף ידה. לרגע, אני מרגישה אותה מהססת.

אל תיקחי את הכדור, מטר. את לא יכולה לגרש אותי. אני זקוקה לך...

מטר סוגרת את כף ידה והולכת באיטיות אל השירותים. היא משליכה את הכדור לתוך האסלה, ולאחריו שופכת לתוכה את כל תכולתה של הקופסה. היא מורידה את המים.

מה הטעם? אני שומעת אותה חושבת, בבהירות רבה יותר מששמעתי אותה אי פעם. גם ככה זה לא יעזור. אני בחיים לא אפסיק להיות כישלון. הכדורים האלה לא יעצרו את הכישלונות שלי. שקרנים כולם. גם עירית וגם ההורים שלי.

היא הולכת לחדר השינה ונשכבת על המיטה. שוב אני קולטת את דמעותיה הזכות, הדמעות שאני כל כך אוהבת.

אני לעולם לא איעלם. גם מטר יודעת זאת. אני שלה, והיא שלי, לנצח.  

כמו הסיפור הקודם, גם זהו סיפור עבור תחרות סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה.