Wailing Wench

הצלצול סימן את סוף השיעור, הזמן טס כשאני בוהה בה, קו הראיה שלי נקטע בגלל כל התלמידים האחרים שנעמדו בבת-אחת והסתירו לי אותה, ואז כאילו השתחררתי מכישוף מהפנט קמתי כמו כולם, לקחתי את התיק שלי ועזבתי את הכתה מפנה את ראשי אחורה בדלת היציאה ורואה שהיא עדין יושבת שם מביטה מבעד לחלון הקרוב אליה, היא תמיד נשארה אחרי כולם.

מעולם לא היה לי את האומץ להישאר איתה, רק עצם המחשבה של להיות איתה לבדי בכתה ריקה, לדעת שהיא מודעת לנוחכותי ושרק כמה מטרים של אוויר מפרידים בנינו ומונעים מעינייה לפגוש בשלי, גרמה לי לאי-שקט, מעולם לא הסתדרתי טוב עם בני אדם, וזו הפעם הראשונה בחיי שאני רוצה באופן כה נחרץ להיות בולט ומוחשי במאת האחוזים בעיניי מישהו, אני רוצה בכל ליבי שהיא תבחין בי, אך איניי יכול לעמוד בזה, עצרתי ודמיינתי את העיניים הירוקות האלה מביטות בי, אישונים מרצדים תוך כדי מבט בוחן, כפות ידיי החלו לרעוד ונשמתי נעשתה כבדה, לפתע זוג ידיים מחוספסות ומגושמות דחפו אותי בגבי ממפתן הדלת "זוז כבר שחיף, אתה חוסם את המעבר!" נשמע מאחוריי קולו נוטף הבוז והלעג של אחד מבריוניי הכתה הרבים, אפילו לא טרחתי להסתובב לראות מי מהם הוא היה, ובדמיוני נצתייר לי גוש מגודל, גולמי ומגושם חסר פנים לבוש בג'קט נבחרת הפוטבול דוחף אותי קדימה ומחוץ לכתה.

הבנות שעמדו מאחריו צחקו, כנראה עליי, צחוק צפצפני חורק ומעצבן כמו רכבת ישנה שבולמת בפתאומיות.

רתמתי את תיק הגב שלי והמשכתי משם לשיעור הבא, ולזה שאחריו, ולזה שאחריו, כל היום עובר לי כמו קלטת שמורצת קדימה במכשיר וידאו ישן, שחור-לבן, חסר קול או חדות, מהרגע שאני רואה אותה בכל יום בשיעור הסטוריה חיי נכנסים למצב "טייס אוטומטי", מצב מנטלי שבו אני שם את עצמי כדי לעבור כמה שיותר מהר את אותו היום כדי להגיע לשיעור ההסטוריה של היום למחרת.

הכל מרוחק, הכל מטושטש, קר ואפלולי, הצלחתי עם השנים לרכוש את היכולת לנתק את עצמי מהעולם ומכל האנשים בו, עד כדי כך שהצלחתי אפילו לנתק את עצמי מעצמי, יוצר נירוונה פרטית באמצע ההמולה.

יש פעמים שאני יכול להשיבע שאני מסוגל להתנתק עד כדי כך שאני מרגיש שגופי זר לי ונפשי כמהה להתנתק ממנו ולרחף בחלל החדר, זו נירוונה, אך לא מצב של הארה אלא נהפוך הוא, זו הרגשה שכאילו נפתחת תהום נשיה מתחת לרגליך ואתה צולל אל תוך אבדון אינסופי, יש נחמה בשקט הזה, יש רוגע בחושך המוחלט.

ולפניי שאני שם לב לכך השעון שלי מצלצל בשנית לעוד בוקר חדש, "עוד בוקר חדש" משפט שניתן לטעות ולהניח שאני אומר אותו באופטימיות ולא מתוך יאוש מוחלט.

מסיבה כל שהיא הצלחתי הבוקר לקום לצלצול השעון ושמעתי אותו אפילו מבעד לאוזניות מערכת הסטריאו הקטנה שלי שנרדמתי איתם, מנגן בלופ תמידי מגוון שיריי פופ חסרי נשמה שהסיבה היחידה שאני שומע אותם היא כדי לא להימצא לבד עם מחשבותיי בלילה.

אני שוב מתהפך בשנתי, כמעט שנפלתי מהמיטה הלילה, דבר שלא יפתיע אותי כי המיטה שלי קטנה כמו חדרי, חדר בסיסי ומרובע המכיל מיטה, שולחן כתיבה עם מערכת הסטריאו שלי ומחשב ישן, הקירות לבנים ומופשטים כמו בחדרי ניתוח, יש הרגשה סטרילית דוחה לחדר הזה שדיי רק בלהביט בו בכדי להעלות על לשונך את הטעם המזוויע של הנובקין שמזריק לך רופא השיניים לפניי הטיפול.

התלבשתי שוב באיזה שילוב מזעזע לקחתי את התיק שלי וירדתי במדרגות אל הסלון, אני ואימי גרים בבית בן שתי קומות בשכונה ישנה אך שקטה של העיר, אמא כרגיל עם הקפה של הבוקר "בוקר טוב, אתה שומע?, הציעו לי מהעבודה לקחת טלפון סלולרי נוסף, חשבתי לרשום אותו על שמך", העלתי גיחוח "מה יש לי לעשות עם טלפון נייד?", "אני לא יודעת!, תדבר עם חברים שלך?, מה חברים שלך עושים עם הטלפון הנייד שלהם, טום?"

לא עניתי, התקדמתי לדלת ופתחתי אותה "ביי אמא, יום נעים" ויצאתי החוצה מתחיל בצעדה הלא קצרה שלי לבית הספר, אני כמובן יכול לקחת את האוטובוס, אבל הדבר האחרון שאני רוצה הוא להיתקע בעוד מקום סגור עם "חברים שלי".