תשמעו אני לא אדם של חרטות. אני מההיפים האלו של 'מה שקרה קרה' כי אם אני הרי לא יכולה להחזיר את הזמן אחורה, מה ייתן לי להתאבל עליו? כשאבא שלי מחקה אותי הוא אומר ''לא נורא לא נורא!'' כי הייתי אומרת את זה המון כשעבדנו יחד ובכלל. קשה לי לראות אנשים שאכפת לי מהם מתעצבנים כי משהו נפל או התבלגן מסביבם אתם מבינים? אז אני מרגיעה ואומרת ''לא קרה כלום'' ודואגת לטפל בזה בעצמי כי העצבים שלהם לא שווים על הדבר הזה שכבר קרה ועבר והם בכל מקרה לא יכולים לשנות לגביו דבר.
אבל שני דברים שליליים שהשירות הצבאי שלי גרם לי לפתח בניגוד לרצוני הם השנאה והחרטה. בשנאה אנחנו לא נתעסק אבל אני באמת ובתמים מתחרטת על כל הדרך שלי לאורך המיונים שלי לצה''ל ועד הכניסה אליו. לא חשבתי שככה יהיה לי השירות הצבאי אתם מבינים? בחיים לא תיארתי לעצמי. על השנאה אני אכתוב רק דבר אחד.
היום נכנסה אלינו למדור אחת מהקצינות מהמדורים ליידינו. היא צעירה ומנומסת והגיעה אלינו באזור שבע בערב כשזה הרי ברור שהיא לא פה מבחירה. בכל מקרה היא רק נכנסה והרמ''דית שלי ירתה עליה ''את לא מדפיסה פה''. היא הסתכלה עליה והיתה בהלם... היא אמרה ''למה?..'' והרמ''דית ענתה ''ככה''.
אני לא מבינה אתם יודעים?
בכל מקרה, קשה לי לא לחשוב שאם הייתי קצת אחרת במיונים שהייתי בהם הדברים יכלו להיות אחרת. ומה אם לא הייתי מוותרת על התפקיד ההוא? איפה יכלתי להיות אתם מבינים? ואני יודעת שאף אחד לא מבטיח לי שבמקום אחר יהיה לי טוב. אבל בחיים לא דמיינתי את השירות הצבאי שלי ככה אתם יודעים? וזה לא פשוט. אז מה נותר לי לעשות, אני מתחרטת. אין לי מה להגיד. לפני כמה זמן המפקדת שלי לקחה אותי לשיחה בדלת סגורה וביקשה ממני יפה ''לא להשביז את המשקיות החדשות''. זה הזוי. אתם יודעים, כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות מישהי שמצילה אנשים כמוני. וזה כבר לא בהקשר של השירות הצבאי אלא בכלל.
וואו תראו איזה פוסט היפי יצא לי בין כל הסרקסטיות הדוחה שהבלוג הזה מכיל. קיצור אני הלכתי עכשיו לא להתאבד ביוש
♥
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קר לי