מחד גיסא, (גילוי קצת שחצני, אבל מילא) תמיד חשבתי שאני בן אדם מעניין.
מאידך גיסא, אני אף פעם לא מוצא את עצמי יודע מה לכתוב בעת כתיבת פוסט.
לכן, כרגיל, אפתח בשאלה שכאילו תופנה אליכם, ובסוף אני אחפור עלייה קצת ואסיים את העינוי הסיני הזה.
מכירים את העניין הזה שחברים שלכם יוצאים חארות שוב ושוב, כל פעם מחדש, ובסוף אתם ממשיכים לדבר איתם והכל סתם כי משעמם לכם ואין לכם תחליף מידי?
לי זה קורה. המון.
כל פעם מחדש- פעם זאת סתם עקיצה בגב, פעם זאת דקירה של ממש. אבל אף פעם לא בסדר לגמרי (אולי גם אני לא בסדר, פשוט אני נורא חושב שאני מושלם?).
אין לי הרבה מה להגיד על זה, אז אני אעשה שלוש נקודות...
עדכון לגבי פוסט מהעבר- עוד לא קרה כלום עם האקסית של אחי. כאחד שגרוע בהחלטות, אני משאיר את זה על אש קטנה בשביל להמשיך לא להחליט גם בעתיד.
למרות שניראה לי שאני קצת יורד מזה, למרות שלא הבהרתי לעצמי ממש למה.
עם כל כתיבה של פוסט אני מבהיר לעצמי מחדש כמה לא קורה כלום בחיים שלי, ומיד אחר כך כמה אני אוהב לשנוא את עצמי על זה שאני מתבכיין.
פעם, לפני שהייתי לוקח תרופות פסיכיאטריות (כמה טוב שהמציאו את הסוגריים- כן אני לוקח תרופות. אני משוגע! :) ), החיים שלי היו יותר מעניינים. או לפחות, הייתי יותר טוב בלהציג אותם כמעניינים.
הפסיכיאטר הזה עושה עבודה טובה מדי, גאד דאם איט...
Roger, over, and out
בבלוג זה
בכל הבלוגים
