היי בנות. אינלי זמן בשיטXD

אני חייבת לעוף אז הנה פרק ותהנו(:

ומצטערת שאין ציורים.. אני חסרת השראה לחלוטין!

אוהבת המוןהמון!3333333333333333333333333333333333>

אגב, בל? לא זוכרת מי זאת הייתהXD תכיני טמפון ביל!3:

The real thing behind the screen - פרק 18.
דירוג: R

ביל נכנס לחדר האוכל יחד עם גוסטב, בו נתקל במסדרון, שניהם יורדים לארוחת צהריים שם דיוויד כבר חיכה להם יחד עם שאר חברי צוות ההפקה, הם היו אמורים לתת רק ראיון טלפוני באותו היום, שאר התוכניות בוטלו לנוכח המצב. האווירה הייתה מתוחה ונהייתה אפילו מתוחה יותר ברגע שהשניים נכנסו לחדר האוכל, ניגשים מיד אל השולחן לצידו ישבו גיאורג, דיוויד וטום כמובן שהיה עם גבו אליהם. ביל בלע את רוקו בקשיחות, לא בטוח מה עוד לעשות. הוא בילה את השעות האחרונות מהרגע שדלת חדרו של טום נטרקה בפניו בבכי ובייסורי מצפון שגרמו לו להרגיש רע כבר מבחינה פיזית. והפעם הוא אפילו לא יכל להאשים את האלכוהול. המקומות הפנויים היו אחד לצד גיאורג, השני לצד טום, דיוויד ישב בראש השולחן, השניים האחרים ממוקמים אחד מול השני, כמה שיותר רחוק, לא היה ספק ששניהם כעסו עוד, מותירים שני כיסאות מיותמים לצד כל אחד מהם. אך ברגע שביל הבין שגוסטב מתחיל להתקדם לכיוון המקום לצד טום, הוא לא עצר את עצמו מלזנק ולהגיע לשם שנייה לפני שהתיישב, דוחף אותו מעט, "זה המקום שלי" הוא שלח אליו חיוך מזוייף ומיהר להתיישב לצידו של טום. למען האמת, אחרי שטום אמר לו שהוא נראה נורא, הוא באמת לקח זאת ללב. טום השפיע עליו כ"כ עד שהוא השקיע שעתיים וחצי שלמות בתלבושת, באיפור, באקססוריז ובשיער לפני שיצא מהחדר. עכשיו הוא נראה פשוט... עוצר נשימה. מסתיר כל זכר לשבילי דמעות, איפור מרוח, שקיות כבדות וכחולות מתחת לעיניו. אך אי אפשר היה שלא להבחין עד כמה עייפות וריקות העיניים שלו נראו, המבט הזה... יכל לגרום למישהו לבכות. ביל היה טיפוס שמח, קופצני ואנרגטי מידי בשביל פשוט... לאבד את זה. הוא נשך קלות את שפתיו, לא מתכוון לקחת לאכול וזה כבר שעות רבות מאוד שהוא היה ער ולא הכניס דבר מלבד אלכוהול וקצת קפה לפיו, הוא פשוט לא יכל למצוא את התאבון שלו במצב רוח כזה וכנראה שזה גם לא הולך לקרות בקרוב. הוא הפנה את מבטו אל טום שלא העז להחזיר אותו אפילו לרגע. "בבקשה תתן לי לפחות להסביר...".
טום בלע את רוקו, ביל היה עוצר נשימה. "אתה הורס לי את התאבון," הוא מלמל, מנסה להתעלם כמה שיותר. "גוסטב, תחליף איתי מקום?" הוא שאל, המבטים של כולם היו נעוצים בו בהלם.
"טום..." ביל בלע את רוקו בקשיחות, הוא רצה לצעוק, לבכות, להתחנן, אבל הקול פשוט לא יצא ממנה. חלש, בערך כמו שהוא היה. הוא השתדל להתעלם מדבריו של טום, אף אחד לא יכל להאמין לדבריו, הוא מעולם לא התנהג כך אל ביל. "אני כ"כ מצטער, לפחות תתן לי להסביר...!".
"גוסטב?" טום חזר על דבריו, גוסטב רק הנהן והתחלף איתו במהירות במקומות. "מתי הראיון?" הוא פנה לדייויד, דוחף לגוסטב את צלחתו שכבר הספיק למלא.
"עוד שעתיים בחדר ישיבות הרגיל, בלובי" דיוויד השיב, מפנה את מבטו על ביל שנראה פגוע ואפילו המום. הוא כחכח בגרונו, "תתלבשו טוב-" הוא הזכיר, "-המראיינת הולכת לראות אתכם וזה מספיק כדי להפיץ שאחד מכם... אני לא אנקוב בשמו, אני רק אסתכל עליו במבט מאשים!-" הוא תקע אותו בביל, "-חולה באנורקסיה, מקיא את כל האוכל שלו, לוקח פרוזאק, מסומם, חולה בשפעת החזירים, העופות, החייזרים, אי אפשר לדעת".
אבל ביל לא הקשיב אפילו לחצי מילה יותר מהזמן והמקום אליו הם צריכים להגיע. הוא לא יכל לשבת שם יותר. לא לקחו לו יותר משלוש שניות כדי לקום מכיסאו בלי לומר מילה ולצאת מחדר האוכל במהירות, דיוויד מזכיר לו שוב להגיע לחדר הישיבות בעוד שעתיים.
טום הוריד את מבטו, תוקע מזלג בצלחת של גוסטב ומשחק בעדינות באוכל. הוא הרגיש כ"כ נורא עד שזה כבר התבטא בכאב פיזי.

"לא, אין בנינו שום דבר, זאת היה רק ידידות.. הממ.. קרובה, נקרא לזה ככה" טום דיבר היישר למכשיר ההקלטה, מזייף צחוק מושלם ומעביר את לשונו על הפירסינג. "אבל היא לא החברה שלי, כרגע אין לי אף אחד.." הוא טרח להדגיש את צמד המילים האחרונות.
 ביל התכווץ על הספה, נושך קלות את שפתיו ומשתדל להשאיר את הבעת הפנים הכביכול מאושרת שלו יציבה. 'אין לי אף אחד'... הוא לא ידע אפילו למה הוא מתאכזב. גם אם המצב בניהם לא היה כמו שהוא עכשיו, טום לא היה מספר עליהם בחיים...
"ומה איתך?" המראיינת הפנתה את מבטה אל ביל, מחייכת כמעט באילוץ ומנערת אותו ממחשבותיו.
ביל מיקד עליה את מבטו, מחזיר חיוך מעט מהוסס, הוא בקושי היה צלול במחשבה שלו, הוא הרגיש כאילו ענן כזה מסביב למוחו מערפל את מחשבתו, לכן תשובתו לא איחרה לבוא, בדיוק הדבר האחרון שהוא היה צריך לומר. "למען האמת... הלב שלי קצת תפוס כרגע...".
טום פער את עיניו, מוריד את מבטו לרצפה מיד, מה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה?!
"באמת?!" המראיינת כמעט הוציאה עשן מהאוזניים מרוב אושר, "ומי ברת המזל?" זאת תיהיה תגלית החודש, השנה, העשור! ביל קאוליץ מאוהב.
לפני שביל יכל לעצור את עצמו התשובה נפלטה מפיו, "טום" הוא השיב, אפילו לא מודע במשך כמה שניות למה אמר ומה יכולות להיות ההשלכות של זה.
פיו של טום התייבש ברגע, הוא בלע את רוקו בקשיחות, מרים את מבטו אל ביל שנראה מפוחד לא פחות ממנו, מצחקק מתוך לחץ.
"הו, כמה מתוק!" המראיינת חייכה באושר, גורמת לתאומים להסתכל עליה במבט המום, מתוק? "האהבה של התאומים כ"כ חזקה עד שאפילו אין מקום לבחורה בליבם," היא צחקקה לתוך המקרופון, למרות שקצת התאכזבה.
ביל גיחך ונשען לאחור, לא בטוח אם להיות מאושר או מאוכזב. הוא הביט על טום, גופו שהתאבן ברגע, נרגע אל תוך הכורסא בעלת הכריות הרכות.
המראיינת חייכה, "ובכן בנים, נגמר לנו הזמן, נשמח לראות אתכם שוב!" היא נופפה לבנים לשלום.

"לא, אני באמת מעדיף להישאר פה.." טום ניסה להתנגד בעדינות לחבורת בחורות שניסו למשוך אותו לחדרן. "כי.. נעים בבריכה, ויש פה מים ואתן עם בגד ים אז נחמד לי.." הוא תירץ בפעם המליון.
"אם תבוא איתנו לחדר, אנחנו לא ניהיה עם שום דבר.." אחת הבחורות לחשה לו, מניחה יד על ירכו של טום ומתחילה להעלות אותה אל מפשעתו בעדינות.
"לא," טום תפס את ידה של הבחורה, מזיז אותה בעדינות, "באמת שאני מעדיף להישאר פה.." הוא הרגיש בחילה רק מלהרגיש את כל הבנות נמרחות עליו ככה, הוא רצה שהן רק יעופו ממנו כבר והוא יוכל לנוח בשקט.
רק כמה דקות לאחר מכן ביל יצא מהדלת שהובילה מהלובי אל רחבת הבריכה, לצידו גיאורג וגוסטב. הם שלושתם היו עם בגדי ים, של ביל מעט קטן וצמוד יותר משל האחרים ביחס לרגליו הרזות, לפלג גופו העליון גופייה שחורה וצמודה בניגוד לשני האחרים שלבשו טי-שרטים.
ביל עוד לא הספיק לקלוט את טום במבטו, מוריד את גופייתו כבר בדרך למיטות השיזוף שניצבו לאורכה של הבריכה, רק מטרים ספורים משפתה. כמובן, הוא לא יכל להמשיך ולפספס את טום עוד הרבה זמן, מבטו נתקע עליו, מחזיק במעקה הבריכה, באותו חלק עומקה כבר היה יותר משני מטרים, ובידו השנייה מחבק אליו בחורה בלונדינית בחלק בקיני עליון שבקושי הסתיר את כל הפטמה שלה. הוא היה מוקף לפחות בעוד שלושה בחורות שלא לבשו בגד ים הרבה יותר גדול משלה. ביל לקח נשימה עמוקה, מתיישב בלית ברירה במיטות השיזוף בדיוק מול המקום בו טום והבחורות היו, רק כמה מטרים מהם, גיאורג וגוסטב התמקמו לפניו במיטות לצידו, הוא לא יכול להחליט שהוא פשוט לא רוצה להיות שם. זה יהיה מטומטם ומחשיד הרבה יותר משזה צריך להיות. הוא עושה יותר מידי טעויות לאחרונה.
טום העביר במהירות את מבטו על ביל, ממהר להחזיר אותו לגופה הדקיק של הבחורה לצדו, מצחקק משטויות שהיא סיפרה על הפנטזיות הכחולות שלה ואפילו לא טרח להקשיב להן, כמו שתמיד ידע לעשות, כבר בצורה כמעט אוטומטית. "כן, באמת, זה מה שחלמת?" הוא חייך, מצמיד את הבחורה לגופו, חובק בידו עוד אחת שנצמדה אליו מצידו השני, "מעניין.." הוא מלמל, מנסה להחזיק את עצמו ולא להסתכל על ביל.
מבטו של ביל לא נע מטום, גם כשליבו התכווץ עד שזה גרם לו לשכב לאחור על כיסא השיזוף כדי להירגע. הוא נמנע מלהתפרץ, יודע שכרגע אין לו את הזכות, טום עדיין לא ממש מגזים. הוא מחבק הבחורות האלה, עד כמה רחוק הוא כבר יכול להגיע מול העיניים שלו...?
"טוב, ניהיה די קריר.." טום חייך, עוזב את הבחורות וקופץ על שפת הבריכה, "מתחשק לכן לחמם אותי קצת..?" הוא קרץ לבחורה הבלונדינית שכבר הספיקה לעלות על שפת הבריכה ולהתיישב לצידו.
"מממ.." היא צחקקה, נושכת את אצבעה, "אני חושבת שאנחנו בהחלט נחמם אותך קצת, טומי.." היא צחקקה שוב, מעבירה את ידה על בטנו השרירית של טום, שולחת מבט לשתי חברותיה. שתיהן יצאו מהבריכה, הראשונה התיישבה מאחורי טום, מתחילה לעסות את כתפיו באיטיות, דואגת לעסות גם את צווארו עם לשונה. הבחורה השלישית ישבה ליד רגליו, מלטפת את יריכיו באיטיות.
טום חייך, נאנח למגע כל הידיים שעטפו אותו מכל כיוון, "ככה טוב יותר," הוא מלמל, נשען אל הבחורה שישבה מאחוריו, ותופס את הבחורה שלצידו במותניה, לא עברו כמה שניות ושפתיה היו מוצמדות לאלו של טום.
עיניו של ביל נפערו, היה גבול לכמה שהוא יכול לסבול ושניות ספורות של צפייה בזה גרמו ללחייו של ביל כמעט לזהור מאדום. הוא היה כ"כ עצבני. לבחורות האלה יתאים במים הרבה יותר. הוא קם מכיסא השיזוף בעוד גיאורג שלח אליו מבט מבולבל, ראו שהוא היה הרבה מעבר לזועם ושינויי המצברוח הדחופים הללו של ביל גרמו לשני חברי הלהקה האחרים להיות מאוד מבולבלים.
הוא הזיז עם רגלו בחוסר אכפתיות מובהק את הבחורה שישבה מאחורי טום, דוחף אותה הצידה. את הבחורה השנייה שנישקה את טום בלהט, הוא משך אחורה משיערה, תוקע בשניים מבט נגעל בנוסף לזה הכעוס והפגוע. "אתה עובר כל פאקינג גבול!!!" הוא צווח, לא מסוגל לשלוט בעצמו באותם רגעים, גם אם ניסה מאוד, "אני ניסיתי לדבר איתך כבר ארבע פעמים ורק עיוור-חרש ואוטיסט יכול לא להבין שאני כ"כ מצטער... אם היא-" הוא כמעט ירק לכיוונה של הבחורה מרוב זלזול בקולו ובמבטו, "-זה מה שאתה רוצה, אז בבקשה, המעט שאתה יכול לעשות זה לא מול העיניים שלי!".
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!" טום צעק, נעזר בידו כדי להתרומם, "תסלח לי באמת שאני לא מעוניין לשמוע איך הבאת את עצמך למצב שאתה פאקינג עשית בדיקת שקדים לייצור הזה, חתיכת מזדיין!" הוא התחרפן, מסתכל על ביל במבט חודר, משתדל לשמור את הדמעות בפנים. כל אחד היה יכול לראות מה מתחולל בתוכו דרך המבט הזה, "אני אמרתי לך כבר שאני לא רוצה לדבר איתך, ואם יש לך בעיות עם מה שאני עושה אתה מוזמן ללכת להזדיין ואתה יודע בדיוק עם מי!" לחייו בערו מכעס, הוא התקרב עוד יותר לביל, אפילו לא מנסה לעצור את עצמו, "כי אם אני רוצה אני אתנהג בדיוק כמו גיאורג ואזיין כל זנזונת שאני אמצא! ואולי אני אקח כמה עצות ממך ופשוט ארסק לאנשים שאני אוהב את הלב, מה דעתך על זה?!"
כל העיניים של חמשת הנוכחים בקרבתם הופנו אליהם, המומים. לא היה לאף אחד מהם מושג על מה הם מדברים, אולי רק לגיאורג מושג, קלוש אומנם. השניים הביטו בהם בבלבול והשלוש האחרות נראו גם הן מעט מבולבלות אך מאוד נלהבות להיות נוכחות באחד מריבי האחים המפורסמים שלהם, הפעם נראה אחד רציני במיוחד.
"להגיד לך עוד פעם שאני מצטער?!" ביל צעק בתסכול, מתרחק מעט מהחבורה נועצת העיניים, לכיוון עומק הבריכה, הם לא היו צריכים לשמוע את זה והוא לא רצה לדבר ברמזים. "אני הייתי חצי שיכור ואתה פלרטטת עם הבחור הזה!!!".
"ביל, יש הבדל בין לפלרטט, לבין לתפוס לבן זונה הזה את הזין!" פניו של טום כבר היו אדומות מרוב עצבים, "אתה חושב שזה עוזר לי במשהו שאתה מצטער?! הא!? ההתנצלות שלך יכולה להוציא לי את התמונה המזויינת ההיא מהראש?!" הוא צעק, מנסה להחליש את קולו, הוא לא רצה לגרום לעוד בלגן עם הנוכחים מסביב. "אתה חושב שכל האלכוהול ששתית משנה את המצב?! אתה פאקינג נמרחת על גיאורג כמו איזה זונה מול כולם!" הוא ניסה לפרוק את הכל, אבל לא משנה כמה חזק הוא צעק, הוא עדיין לא הרגיש שחרור, "אני שונא אותך, לך תזדיין!" הוא צרח, דוחף את ביל הכי חזק שיכל אל המים העמוקים, בוהה בגלים החזקים שנוצרו בבריכה, מתכוון ללכת משם.
אבל טום לא בדיוק השיג את התוצאה שציפה לה. הדבר הקטן שהוא שכח היה שהמים היו כבר בעומק של מעל שלושה מטרים וביל, לא יודע לשחות. במיוחד עצבני, מופתע, פגוע ובפאניקה ובלי הרבה חשק לצאת מזה.
ביל נאבק מעט כדי להשאיר את ראשו מעל המים, אך בסופו של דבר האנרגיה המעטה שנשארה בו נגמרה, השרירים כאבו עוד לפני כן ולא נשארה בו טיפת כוח להילחם בזה יותר. הוא העדיף פשוט לטבוע שם, מה יש לו להפסיד בכלל?
טום החזיר את מבטו אל המים, "ביל?" הוא מלמל, מסתכל אל עבר מקום הנפילה של ביל. רק כמה גלים קטנים היו שם, "ביל!" הוא נכנס לפאניקה, ממהר לקפוץ לתוך הבריכה, הוא הזיז את ראשו בהיסטריה, הכל היה חשוך, בעיקר בתוך המים. ליבו דפק במהירות שיא, הוא צלל עמוק יותר, מגיע כמעט לקרקעית הבריכה ומוצא את גופו של ביל למטה, בקושי זז. הוא תפס את ביל במהירות, מושך אותו אליו ועולה למעלה, מרים את ראשו של ביל אל מעל המים, הוא היה כ"כ לחוץ ושחה כ"כ טוב עד שאפילו לא היה צריך להשתמש במעקה בשביל זה. "ביל.." טום ניער קלות את גופו של ביל, עיניו היו עצומות. "ביל.. בבקשה.." הוא נשך את שפתיו, מעביר את ידו על לחיו של ביל. "בילי..."
ביל פקח את עיניו באיטיות, משתעל מעט, הוא אף פעם לא הרגיש חלש כ"כ, פיזית, נפשית, אפילו המוח שלו לא בדיוק עבד כראוי. הוא הניח יד אחת עדינה על כתפו של טום, נותן לעצמו מעט איזון, הוא הרים את מבטו אל טום, "לא יכולת פשוט להשאיר אותי למות שם וזהו...?" קולו בקושי נשמע אבל טום יכל להבין. הוא השתעל שוב, "שום דבר לא שווה בחיים שלי עכשיו".
"בילי.." טום התנשף בשקט, מנסה להרגיע את הסערה הפנימית שהתחוללה בתוכו, "אני מצטער.." הוא נשך את שפתו, מצמיד את גופו של ביל אל קיר הבריכה בעזרת גופו, תופס בפניו של ביל בעדינות ומתקרב אליו, "אני כ"כ מצטער אהובי..." הוא ליטף את פניו בעדינות, מגניב נשיקה קטנה אל שפתיו.

אגב, מה דעתכן על זה שנופר תצטרף לבלוגי הקט?(:

תגובות יקירותי!^^

אוהבת המון, אביגיל3>