אז ליקקת את כף רגלה לכל אורכה.
ואז עטפת את הבוהן בשפתותיך, ואחר-כך את חברותיה.
ואז מצצת את הטעם וינקת את הריח לתוכך כאילו זו הפעם הראשונה.
זה הספיק לך, או שאתה רוצה... עמוק יותר?
האם זה בכלל יתכן?
הרי אפילו אם היית מצליח לעשות את הבלתי אפשרי,
לקפל ולהכניס את כל כף רגלה המתוקה לתוך הפה,
שיניך נעוצות בה, הלשון נמחצת כנגד קפלי קיעוריה והזרת שלה מדגדגת את הענבל שלך -
זה לא היה מספיק.
עדיין היית רוצה לאכול אותה ממש, כלומר לנגוס ממנה חתיכה,
או אולי בעצם לבלוע אותה בשלמותה -
שרגלה תשתחל במורד הגרון, תלטף את קרביך מבפנים,
עד שלבסוף בהונותיה יפרצו החוצה מהתחת שלך
ועקבה המחורץ-קלות ימחץ לך את הביצים.
וגם אז - זה לא היה מספיק.
אולי היית רוצה שהיא תישאר בבטן, או כרוכה סביב לבך; לשאת אותה לעד.
בסופו של יום, זהו קרב אבוד עבורנו.
אנחנו פטישיסטים, חולי-פטש.
מנקזים את מיטב האנרגיה המינית שלנו לעבר איבר א-מין.
צריך להכיר בכך: רגלה אינה פין, פיך אינו פות. זהו זיון נטול-זיון.
זהו עונג גדול, אני אעיד על כך.
אבל האם אי-פעם הפנטזיה באמת, אבל באמת, תתממש?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
