הסיבה שהמכתבים האלה נכתבים כאן ולא על דף עם העיפרון הירוק שאני כ"כ אוהבת, נכנסים למעטפה ונשלחים ליעדם היא שאני פחדנית. אני מתה מפחד להתמודד עם מה שאני מרגישה באמת, אז אני מחליטה לעשות את זה כאן. בעילום שם מוחלט ורק.. לכתוב.
מכתב ראשון:
סבא יקר שלי,
נפטרת ככה ביום שלישי בהיר שכזה. אני בדיוק חיפשתי את ההסעה לירושלים כי היה אמור להיות לי שיעור נהיגה כשאמא התקשרה
"היי אמא, מה קורה?"
"ממ.. זיו.. סבא ברוך נפטר"
עוד כמה מילמולי מילים לא מוסברים
"הלוויה תהיה בירושלים בערך ב-6, את תרצי לבוא?"
"כן. אני אדבר איתך"
ובדיוק אז הגיע האוטובוס, עליתי עליו עם כ"כ הרבה רגשות והתחלתי לבכות, ואף אחד לא שם לב שאני בוכה. ולא היה לי למי להתקשר להגיד לו שאני צריכה פה חיבוק ענקי כי אני לא מבינה איך זה קרה.
ואז שיעור נהיגה
"מה שלומך היום זיו?"
"האמת, צביקה, חרא."
מתפללת שהוא ישאל יותר, יחקור אותי מה קרה ואז ירגיע אותי (הרי ידוע שמורי נהיגה הם פסיכולוגים במסווה), אבל הוא היה עסוק במשהו ופשוט נסעתי, חצי מהנסיעה רק חשבתי ולא הייתי מפוקסת אפילו קצת. כשסיימתי את השיעור התחלתי ללכת ברגל לבית העלמין, בדרך חברה התקשרה ודיברתי איתה כמה דקות, סיפרתי לה, התייצעתי איתה על המתכונת במתמטיקה שהייתה אמורה להיות כמה ימים אח"כ וניתקתי, המשכתי ללכת ולחשוב.
בבית העלמין פגשתי את כל המשפחה, כמה צחוקים וכולם נכנסים פנימה, אני ממש מקדימה, ביחד עם אמא, סבתא, סבתא רבה, וכל השאר, הם נכנסים פנימה כדי להפרד מהגופה ואז מתחיל הטקס, ואתה שוכב על הרצפה כשרק סדין מכסה אותך. ואני מנסה לדמיין אותך מתחת לסדין, אחת הנשים דוחפת אותי אל מאחורי אמא "את ילדה קטנה. את לא אמורה לראות את זה" אבל אני לא מסוגלת להסיר את המבט.
כמה אנשים עולים ואומרים כמה מילים, בוכים, אני גם רוצה להגיד. לדבר. להראות לסבא שאני כאן. ואז יורדים לקבור אותך.
ואני כלכך כועסת עלייך סבא. איך עזבת אותנו ככה, אני יודעת איזו משפחה מהודרת וחזקה השארת אחרייך, זאת המשפחה שלי, אבל סבא, אתה היית הגזע של המשפחה שלנו, כולנו נשענו עלייך כמו ילדים קטנים, ואיפה אתה עכשיו.
ואני כלכך כועסת על כולם שלא הסבירו כמה המצב חמור, אני סתם חשבתי שאתה חולה, ואפילו דיברתי עם חברה על זה שאני מפחדת שתמות והיא אמרה שאולי אלך לבקר אותך בבית החולים ולא רציתי כי.. פחדתי.
ואני כלכך כועסת עליי שהתנהגתי בטיפשות. סיפרו לי כמה שמחת כשיעל ונורית היו באות אלייך וסתם נמצאות ומדברות איתך. וכמה שמחת על כל ילד. ונכד. ונין. סבא, איך יכולתי? למה אני לא חזקה מספיק כמו.. כמוך? אני מרגישה כאילו אכזבתי אותך סבא, ואת כל העץ.
אני סתם ענף נפול. הלוואי והייתי יותר חזקה.
אני כלכך מתגעגעת אלייך, בדרך שאף אחד אחר לא מבין. בדרך שאני בעצמי לא מבינה.
מכתב שני:
מ' היקר,
הלוואי והייתי יכולה להגיד לך מה אני מרגישה כלפייך, הלוואי והייתי יכולה להגיד לעצמי מה אני מרגישה כלפייך.
אתה מרגיז אותי כלכך, בדעות שלך, בשונות שלך ממני, בחיים שלך שנשמעים כלכך קלים ועם זאת אפילו לא קצת, ועם חוסר ההתפתחות שלך כלפיי, כאילו אתה רוצה להפתח אבל מפחד. אני לא יודעת. הלוואי ותספר לי את האמת.
אתה מבין אותי כמו שלא הרבה הבינו אותי לאחרונה, לעזאזל, גרמת לי לספר לך על החתכים שלי, ואתה לא התרחקת. רק התעניינת, רצית לדעת מאיפה זה נובע, ואם אני רוצה להפסיק ומה זה עושה לי, והייתי מתחשב ומבין וכן.
ואתה כלכך משמח אותי, ברגעים הקטנים האלה ביום, כשאנחנו מתווכחים על סוג מוזיקה, או על מזון אהוב ואתה אומר שאי אפשר לבחור, וכשאני שואלת אותך כל מיני שאלות מטופשות שאתה כלכך אוהב לענות עליהן.
ואתה מסקרן אותי, עם חוסר הידיעה הברורה של מי אתה בדיוק, ועם התשובות שאני לא יודעת אם אי פעם תענה לי עליהן, ומה אתה חושב עליי, ועל הכתיבה שלי, ועל מי שאני.
אתה כלכך הרבה בשבילי, במיוחד בתור אחד שאני מכירה כלכך מעט זמן,
אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שלראשונה מגלה שיש בנים בעולם ומלאה בכל מיני רגשות ולא יודעת מה מכולם אמיתיים,
אתה גורם לי להרגיש אחרת.
אתה גורם לי לחשוב, להסתכל על דברים בזווית שונה לחלוטין (לעזאזל עם זה)
והכי חשוב, אתה גורם לי לאושר, אתה מצליח (בדרך שאתה אפילו לא יודע) לא לרצות כל הזמן לחתוך את עצמי.
והלוואי ואתה אוהב אותי חזרה.
מכתבים כלכך שונים וכלכך קשורים אחד לשני,
אז מה סבא? מה היית אומר על מ'? היית מאשר לי אותו? הוא מספיק לזרע של שוורץ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
