אני חושבת שאני עומדת להירדם.

השעה עכשיו 17:54, כלומר חמש-חמישים-וארבע אחרי הצהריים, ואני כמעט נרדמת. אני יושבת לי לגמרי לבד על הספסל בגינה עם הספר שקיבלתי מרייצ'ל – שהוא ספר ממש טוב, אגב, מבוסס על "הקוסם מארץ עוץ" של ל.פ. באום – אבל אני ממש לא מסוגלת להתרכז בלקרוא אותו.

ואז מצאתי אותך בתיק שלי, מחברת אדומה יפה שקיבלתי מאלן ליום ההולדת שלי, כדי שאכתוב בה את אחד מהפרויקטים שלי. את נראית מחברת ממש נחמדה, אז חשבתי לעצמי "היי, יש לי מחברת. למה שלא אכתוב בה... משהו?"

אז הנה אני כותבת בך. ועל כך נאמר – הוראיי.

~~~~

אה... המחברת הזו שייכת לדניאלה נירו.

בת 17. תושבת המועצה האזורית מטה אשר. בחופשת הקיץ שבין י"א לי"ב.

עכשיו מי שפותח את המחברת הזו יידע למי זה שייך. בייחוד כשעברתי שוב עם העט על השם שלי וגם הדגשתי במרקר בת כמה אני ו— שיט. זה מתכון נפלא לסטוקריות. אבל זה לא כאילו אני אשכרה אעז לאבד את המחברת הזו בהתחשב בכך שאני עתידה לשים בה את הלב שלי.

אני עתידה? אין לי שמץ של מושג. נכון שאני כותבת, אבל ממש משעמם לי. וזה לא כאילו קורים בחיים שלי דברים יוצאי דופן מלאים קסם שחשוב לזכור. למרות שזה יהיה נחמד לרשום בזה רעיונות, ציטוטים של חברים, עוד כל מיני שטויות כאלה.

כמו, למשל, שהרצתי עם החבר'ה לפני יומיים כמה בדיחות על פופקורן:
"איפה הפופקורן?" אני שאלתי. "צריך להוציא אותו מהארון".
"סטרייט אהד!" מאיה ענתה לי בהצדעה מגוחכת שהייתה בין משהו פצוע-עקום לבין הייל היטלר למתקשים. וואו, אני מוציאה פופקורן מהארון ובכל זאת הוא סטרייט אהד! יעני, קדימה לשם למתקשים, אבל הרעיון היה של הסטרייט. הא הא. רצחתי בגסות את הבדיחה.
ואם כבר להרוס את הבדיחה, אז אני אמרתי: "זו רק אני או שהוצאנו את הפופקורן הומו?", ונוגה ענתה לי – "לע! בטח מרוב שהוא מקפץ הוא ממילא עליז". וכולנו נאלצנו להסכים איתה, אבל בשלב הזה כבר עמדתי ליד ארון החטיפים עם בטן ולחיים ורקות כואבות מצחוק מיותר מדי סיבות מוצדקות. בטח מאיה ונוגה חשבו שאני עומדת למות, אבל את רועי זה ממש הצחיק גם.
ואז, לאחר שפתחתי את הארון, הייתי חייבת להזמין עוד בדיחה. "מה פה זה הפופקורן?" שאלתי.
אז נוגה ענתה, "בקופסה הורודה". ואני קלטתי את קפל— כפל!!! כפל!!! כפל משמעויות!
בכל אופן, קלטתי את כפל המשמעויות וצנחתי לרצפה. וזה היה הסוף שלי.

~~~~

אני חושבת שבכל זאת זה יהיה קצת מוצדק אם אסביר לך, מחברת אדומה יקרה, ולעצמי מהעתיד שעלולה לקרוא את זה יום אחד ולא לזכור מי אלה אלן ונוגה ומאיה ורועי – אבל אזכור מי זו רייצ'ל, כי בת-הדודה האמריקאית שלי לעד תישאר בת-הדודה האמריקאית שלי – ובכל אופן... שכחתי.

אז ככה – דניאלה יקרה. אלן ונוגה ומאיה הן שלוש החברות הכי טובות שלך. אלן מעולם לא פגשה את נוגה ומאיה, לאור העובדה שנוגה ומאיה לומדות איתי באותו בית הספר ואת אלן בכלל פגשתי בעכו בכנס אנימות קטן וחביב עוד בזמן שבו הייתי נטולת חברים.

ורועי, ובכן, הוא החבר של נוגה. ושכך יישאר! הם קיטשיים, אבל חמודים ביחד.

ואני אוהבת אותם כל-כך! איזה כיף זה שיש לי כאלה חברים טובים – אוו, גלשתי כבר לעמוד השני – שאני יכולה לצחוק איתם ולבלות איתם ולעשות מלא שטויות. אבל הייתי מתה שלחיים שלי ייכנסו עוד כמה בנים נחמדים. אני כל-כך צריכה לשפר את הקשרים שלי עם בנים. אני פשוט לא מסוגלת לומר להם מילה! אני כל-כך מרחמת על הידידים הבינם שלי בבית הספר, שקשה לי לדבר איתם!

אולי ילך לי יותר טוב בשנה הבאה. מי יודע? אני אהיה בכיתה י"ב, ובטח מבחינה פסיכולוגית זה ייתן לי עוד קצת ביטחון עצמי, ורצון להיות עם אחרים, וכו'.

ואני צריכה בכלליות מוטיבציה כדי לעשות כל מיני דברים בכלליות. אני עצלנית ולא משקיעה בעצמי שזה פשוט איום ונורא. איזו אשמה אני מרגישה על כל עבודה שאני כותבת רק יום לפני ההגשה וכל מבחן שאני נכשלת בו כי לא התכוננתי אליו! אני רוצה להשתנות! אבל איך לעזאזל?! איך?! אני אפילו שמתי פתק בכותל ובקברים של הרבנים החשובים שביקרנו בפולין... אני צריכה שהרצון יבוא ממני! כן! הוא יבוא ממני! והמחברת הזו, שבה אני אתמיד ואכתוב באופן קבוע, היא הסמל לכך!

כן, אבל אני צריכה קודם להתמיד בכתיבת המחברת הזו. זה יהיה קשה. אני עלולה אפילו לשכוח שהיא בתיק שלי, וזה יהיה איום...

אז אנסה, שכל רעיון שעולה לי לראש מיד אכתוב פה. רעיון מצוין! אני אוהבת את זה!

אז בנימה מאושרת זאת אחתום כאן – על-שם דניאלה נירו – וארוץ לעשות דברים יפים וגם לכתוב עליהם! הוראיי! אני מאושרת! הוראיי לאושר! הוראיי!

אהמ.

תודה לך מחברת~! אבל בואי ניתן לך שם הולם... בואי נקרא לך, נגיד... אממ... אולי על-שם דמות שלי? את אדומה, אז אני חושבת שאקרא לך... אלני.

זהו. נקרא לך אלני. כמו אלני, האלה הזאבה מהסיפור ההוא על הנערה-הדרקון האפלה שפוגשת בנסיך החושך ומתאהבת בו ומרגישה שהיא בקומדיה רומנטית. מוצא חן בעיני, אלני.

אבל בואי גם ניתן לך שם משפחה. משהו שמתחיל במ', כי אי אוהבת שמות שמתחילים במ'. מאו-מו-מי-מיה-מלו-מאט-וזה-מזכיר-לי-קצת-דת'נוט-ואת-אלן-כי-בזמנו-זה-מה-שכתבה-יותר-מהכל. הו. אני יודעת! נקרא לך אלני מויה, כי מויה זה שם יפה.

שלום לך, אלני מויה, נעים לי מאוד להכיר אותך.