בבוקר התעוררתי בחדר שהוא לא שלי, במיטה חצי זרה, כשלגופי גופייה רחבה שגדולה בכמה מידות ממידתי, וקפאתי מקור.

מן קור מצמרר שחודר דרך העצמות, מטפס בחוליות הגב, משתק, מקפיא, משכר. בשניות הראשונות הבזיקו במוחי תמונות מקוטעות של לילה נפלא עם א', שכלל ארוחת ערב של פיצה, וסושי, ושוקו חם שהוא הציע טרם נפרדנו- בבית שלו.  אחרי שיחות ארוכות על שום דבר, אחרי בקבוק יין שלם שהשפיע על שיקול הדעת- אחרי פחות מחודש של קשר לא ברור שבוסס על ערבים פנויים ואמון הדדי מצאתי את עצמי אצלו, שותה שוקו חם, מתעוררת במיטה ריקה, קופאת מקור...

שכבתי שם, מקופלת בתנוחת עובר, מתכרבלת בשמיכה כדי שזו תספק לי חום מדומה, וביקשתי להיזכר בפרטים נוספים..

להיזכר ב-איך הגעתי למצב בו גבר שעוד לא נחשב "מוכר" הזמין אותי הביתה, לכוס שוקו חם, אחרי מספר כוסות יין, ומשם- למיטה. הג'ינס שלי עמד מקופל למרגלותיה, ומעליו הייתה חולצת הכותנה המבהיקה, והמעיל. מהמטבח עלו רעשים של קפה וניחוחות של אוכל. השילוב בין שניהם לבין חוסר הוודאות עורר בי בחילה.

אני לא מהנשים ששוכחות ערבים סוערים של סקס פרוע, שהרי סקס מבחינתי הוא אירוע נדיר כמעט כשאני לא נמצאת בקשר ארוך. וכבר זמן ארוך מידי שלא הייתי בקשר כזה. אבל- מיטה זוגית, ואלכוהול, ושוקו חם שאלוהים יודע מה היה בו, וניחוחות של אוכל על הבוקר, ובגדים מקופלים, וא'- שלא נמצא לידי- וגופיה רחבה של גבר שרירי- כולם יחדיו מתחברים כמו פאזל, כמן תשובה כמעט ודאית לשאלה שלא שאלתי. זהו. כנראה שעברנו את הגשר...

אחרי שהתלבשתי, ונשמתי עמוקות, ושטפתי את הפנים עשר פעמים לפחות, ניגשתי למטבח. א' היה שם, מנסה ליצור חביתה מביצים קשות, וטוסטים על מחבת. זה הצחיק אותי לרגע, העלה על פני חיוך מתוק, לפחות ככה הוא אמר, והוסיף ש"אני לא ממש טוב בזה, כמו שאת רואה, אני מהאנשים שאוכלים רק בחוץ- אבל האוכל יהיה מוכן בעוד רגע. את מוזמנת לשבת".  ישבתי. בשקט. רציתי לשאול מה קרה, אם קרה, אם בכלל- ואיך ייתכן שהכל כל כך מקוטע, ולא ברור, וכמעט לא הגיוני. הוא שאל מה שלומי הבוקר, אם אני מרגישה טוב יותר, הבטתי בו ורק שאלתי אם הרגשתי רע.

"כן." הוא ענה, משועשע. "הקאת אתמול. בערך את כל הארוחות שאי פעם אכלנו ביחד. את לא שותה הרבה, נכון?.." שתקתי. הרגשתי מנוצלת. כעוסה. הייתי שיכורה, מסתבר, מיין אדום- אם זה אפשרי-, והתעוררתי במיטה שהיא לא שלי... רציתי לצרוח, לצעוק, לחבוט בראשו של הגבר המחוספס ששיחק במשחק מלוכלך של ניצול מיני- אבל שתקתי. והבטתי בו בעיניים תוהות, ושאלתי מה קרה.

"לא הרבה" הוא ענה. "הגענו לבית שלי, והתחיל לכאוב לך הראש. הקאת לי קצת על הספה, ועוד קצת במקלחת, ועוד קצת על השטיח ההוא שמגולגל ליד הדלת. ..." -"אני לא משתכרת מיין אדום."- "יין אדום? ליקר, התכוונת. ומסתבר שאת כן. שזה מספיק כדי לגרום לזיכרון שלך להתעמעם..." הכעס שכח. רציתי לצחוק. להתפקע מצחוק, לחבק אותו, ולנשק אותו- שאלתי איך הגעתי למיטה שלו, הוא אמר שנכנסתי להתקלח ושהוא הביא לי בגדים. הוא ישן על הספה, מסתבר, נתן לי לישון בחדר, "כמו בן אדם". כשאמרתי שהוא לא היה צריך הוא אמר שאולי, אבל שהוא העדיף שאני אתעורר מבולבלת במיטה זרה בחדר זר, ולא בסלון מצחין של רווק תל אביבי.

הוא צדק, כרגיל. בשלב הזה התחלתי להרגיש את הראש שלי הולם בי, במהלומות קבועות, בקצב, במן כאב שמתחיל ברקות ומתפשט לכיוון המצח, והגולגולת, ו- "מתפוצץ לי הראש" לחשתי. "זה קורה לפעמים. באמת חשבת ששתינו יין אדום?" - "לא חשבתי", אמרתי. אבל כן חשבתי,

כמו בכל ערב במחיצתו בתקופה האחרונה... חשבתי על הרגע בו הוא יזמין אותי הביתה, לכוס שוקו חם, או לקפה של לפני השינה, ויישק לי על השפתיים, וילטף את כתפיי במגע ממכר. חשבתי על הבוקר בו אמצא את עצמי מתעוררת במיטה זוגית שמלאה באושר, ובי, ובו, ומלאה בזיכרונות של לילה נפלא- איתו.

אז חשבתי, ושתיתי שלוש כוסות יותר מידי, והתעוררתי קפואה, מפוחדת, מפחדת שמא את הלילה הראשון שלי איתו בזבזתי על תמונות של זיכרון מקוטע...