כשאת נקראת למשרד של הבוס שלך, לאחר חודש מלא בחיפופים, חופשות, ימי מחלה מאולתרים, ימי מחלה מאולתרים פחות, עבודות לא גמורות, פרויקטים לא שלמים, רגעים דלים של בהייה באוויר ושני מחשבים שהספקת להרוס- סביר שהחשש יכרסם בך, שהפחד ישתק ושהקץ יראה לך קרוב...-

והקץ נראה לי קרוב. והדלת השחורה והגדולה שממוקמת בקצה המסדרון כמו איימה להסגר עלי כשנתבקשתי לפתוח אותה. המסדרון עצמו גדל והתארך כשצעדתי בו בצעדים מהוססים, קטנים, שנבלעו בהמולה האין סופית במערכת. ביד רועדת ושיניים נוקשות ששיווקו לי מראה של עכבר מפוחד, נכנסתי למשרד של הבוס.

מדובר במשרד בגודל בינוני, עם שולחן עבודה גדול ושלוש כורסאות מעור, ומחשב. בפינה ממוקמת מכונת אספרסו קטנה שיורקת קפה לטובת אותם בוסים שעובדים יותר מ24 שעות ביממה, ומעלייה מונחת ערימת עיתונים מצהיבה. בחדר כולו יש ריח סמיך של עשן שעישנו מספר פעמים שמהול באוויר משומש, וישנה גם תחושת מחנק שאופפת את הנקראים למקום- כמו אלו חוזים מראש את שתשמענה אוזניהן החרדות.

 נשמתי עמוק. "ל', רצית משהו?" שאלתי בקול רועד, מנסה לשווק לו גוון מחוספס ובטוח...בעיקר מנסה.

"אווה. טוב לראות שאת כאן", הוא אמר, והלב שלי החסיר שלוש פעימות- בזו אחר זו. "אני צוחק. מה שלומך? שבי בבקשה". התיישבתי כשרגליי משוכלות זו בזו, כמו מנסות להקנות לי מראה מחושב, רציני, נשי ועדין. טריק ידוע שאני מתעבת באופן אישי, אבל אני צריכה עבודה- אני צריכה את העבודה הספציפית הזאת, ובזמנים קשים נוקטים בצעדים נואשים. והיו אלו זמנים קשים, הרי הזמנה למשרד של הבוס, שמזמין אותי לשבת ומציע לי לשתות קפה מעופש ממכונת האספרסו האישית שלו, יכולה לבשר רק על שני דברים: פיטורים או קידום.

בעודי יושבת על כורסת העור הגבשושית שהקנתה לי תחושה של 'לא במקום', ציירתי בראשי את המציאות העתידה להתרחש: כבר ראיתי את זוויות הפה של הבוס מציירות בדממה הברות שמתלכדות למילים דוגמת: "בהתחשב בנסיבות" ו"מקווה שתשמרי על קשר" ו"את בחורה מוכשרת. אני אוכל לכתוב לך המלצות". כבר ראיתי אותי בדירה של אמא שלי, בגבעתיים, ישנה על הספה בסלון.  כבר כמעט ויכולתי לראות את הלימודים והקריירה והמסלול הברור כל כך להצלחה כמו מתפזרים לכדי אבק דקיק מול עיני. כבר דמיינתי את עבודת החלומות שלי חומקת מבין אצבעותיי לטובת מלצרות בבר מעופש עם גברים שנותנים טיפ על פי גודל המחשוף, והרגשתי את הרגשת הכישלון, וההחמצה, והייאוש. והתייאשתי- והדממה שבחדר כמו התפשטה בבשרי, וחששתי שמא הוא לא יתחיל לדבר לעולם... –והוא התחיל, בסופו של דבר.

 בטרם השיחה התגבשה, בין יתר המחשבות המבעיתות על אמא שלי בתור שותפה, על מגורים בגבעתיים ועל מלצרות בברים מעופשים, חשבתי על העבודה שלי, שייתכן ולא תהיה עוד העבודה שלי כעבור מספר רגעים מהרגע ההוא.

אני עובדת בתור עורכת משנה של אגף במקומון דיי מפורסם, שמטעמי דיסקרטיות לא אזכיר את שמו. כמובן שהעבודה שלי בתור עורכת משנה היא לעבור על החומר, לסנן אותו מספר פעמים ולהגות כתבות של כתבים ששכחו לרגעים את חוקי השפה העברית- אבל אני אוהבת אותה. הגעתי אליה בטעות גמורה, לאחר שירות לא מוצלח בביטאון חייל האוויר בו שירתי חצי שנה מהשירות הצבאי [סיפור ארוך שייתכן ואספר יום אחד], במטרה להתקדם לעבר קריירה עיתונאית מוצלחת- או לפחות מקרטעת, בערך. כמובן, שברקע הזוועות שצפיתי מתוקף היותי בן אדם פסימי, הדהדה לה תקווה בצורת המחשבה שאולי, אולי הבוס רוצה לבשר בשורה פחות קודרת...

"אני לא יודע אם את יודעת למה את פה, אווה" ,הוא אמר בקול שנשמע באזני דרמטי מידי- כמו של מגיש תוכנית ריאליטי זוטר שמנסה לשמור על התנהגות 'מתאימה'. - "לא ממש. זאת אומרת..."- בטרם הספקתי להשחיל עוד מילה הוא קטע אותי בתנועת יד וסימן לי להקשיב. "הובאה לאוזני השמועה שאת כותבת. יותר נכון- העורכת הממונה עלייך, ר', התפרצה למשרד הזה ממש לפני שבועיים ואמרה שיש משהו שאני פשוט חייב לקרוא. אז קראתי. ואהבתי".  הוא סיים את המשפט כדי לנשום- ושתק. גם אני שתקתי, תוך ניסיונות נואשים לבלוע חיוכים של אושר. את החומר שלי הבאתי לר' כדי לקבל חוות דעת מעין מקצועית. היא לא אמרה יותר מידי, בעיקר לחשה לי שיש לי ש"פוטנציאל יש. ללא ספק. פוטנציאל יש", ודאגה להשאיר אותי במתח.

 נשכתי את שפתיי, ולאחר מספר שניות בהן איש מאיתנו לא הפקיע את הדממה גמגמתי "תודה" חרישית. "אנחנו מעוניינים לעלות את התפוקה של העיתון, ולפתוח אגפים נוספים, להרחיב קצת אופקים... כרגע, רציתי להציע לך לכתוב טור שבועי באגף התרבות. מדובר בטור של עד 800 מילה בשלב זה. כמובן שלפני כן אצטרך עוד חומר לקריאה, אולי כמה טורים לדוגמא- אבל לדעתי, אווה, יש לך לאן להתקדם".

השיחה נגמרה איכשהו. מאותה נקודת שיא הפסקתי לנסות ולזכור. אני זוכרת שכמעט התפרצתי מרוב אושר, שהרי מדובר בחלום ישן כל כך, ושאמרתי את המילה "תודה" בכל ווריאציה אפשרית לפחות עשרים וחמש פעמים בשנייה. כשיצאתי, דילגתי בין המפיקים, העורכים, הכתבים והתחקירנים כולם- והרגשתי שרגליי עומדות להינתק מאדמת כדור הארץ. הרגשתי שאני מרחפת...

"הייתי פשוט בעננים!" סיפרתי לא' מספר שעות לאחר מכן, על כוס של שוקולטה רותחת שסיפקה לשנינו הגנה מהגשם שבחוץ. "את יודעת", הוא אמר, "ידעתי שהדמיון שלך מפותח במיוחד- אבל לראות ולהרגיש את כל המראות והרגשות האלה בשניות שבין חריקת הכורסה של הבוס שלך ועד המילים הראשונות שבקעו מפיו- זה שובר שיאים ממש!" הוא ענה, אחרי שגוללתי בפניו במשך שעה ארוכה את כל אירועי היום שעבר. "ועוד דבר-" הוא לחש, "אני חושב שהגיע הזמן להבין באיזו כתיבה הבוס שלך כל כך התאהב, את לא חושבת?"...

לפני חצי שעה הוא הבין. על הספה בדירה הוורודה שלי, מול ערימה של טיוטות שבחלקן הוא מוזכר. הוא חייך ונשק לי על המצח. ולאחר- על השפתיים. היד הגדולה שלו רפרפה לי על השיער, והוא פנה למרפסת וצעק בעוז ש"אני יוצא עם אווה פופ- זוכת פרס ישראל לספרות לשנת 2045".

ואני מצידי רק הרגשתי שהקור המצנן שחדר דרך החלון הפתוח כמו חודר לי לעצמות- ומלטף את גופי- את כולו- מעביר את המגע של א' יחד עם ההד של קול צעקתו והמילים החמימות והמקסימות שלו- מהחלומות לתודעה. וידעתי, בפעם הראשונה בחיי ידעתי:

אני, אווה פופ, כותבת.