בסביבות אחר הצהריים ל' התקשרה.

מבעד לקו הטלפון המשובש, חשבתי ששמעתי את הקול שלה רועד- מחשבה שנבלעה בין כל קולות הקרע שבלעו את קולה שבקע, כנראה, ממרכזו של רחוב סואן שמלא במכוניות, ובצופרים של מכוניות, ובנהגים חסרי סבלנות שעושים בהם שימוש. היא ביקשה שניפגש, "אם עוד יש לך כמה דקות בשביל חברה מהעבר", ואני עניתי שבשבילה יש לי אפילו כמה שנים. ניסיתי בנוסף להוסיף שאלה שדורשת בשלומה, אבל היא רק אמרה ש"נתראה בעוד שעה", בקול שחשבתי שאולי הוא רועד ואולי בסך הכול לא חזק מספיק בכדי להישמע...

ל' היא חברה. חברה מסוג החברים שהשורש "חבר" דבק בהם בדיוק מהסיבות הנכונות. הכרתי אותה בכיתה ט', כשהורי התגרשו והעבירו את חיי מהצפון לגבעתיים. היו לה עיניים כחולות שהסתירו בחובן חיוך סמוי, מתוק וחכם, ושיער חום מתולתל ששיווק לה מראה שובבי אך בוגר, ושתי גומות שהופיעו בתפוחי לחייה בכל פעם שהייתה מחייכת- בערך תמיד.

ותמיד היא נתנה לי להרגיש שייכת במקום הכי זר , להרגיש חשובה ונאהבת ולהרשות לעצמי לאהוב. ותמיד הייתה זו היא שהעמידה אותי על הרגליים בעזרת נזיפות קלות, תוך דיבור שוטף, וקולח, ונלהב... היא זו שלימדה אותי לבלוע את החיים כמו היו אלו צמר גפן מתוק- והיא היחידה ששמעה מפי את המילים "אני חייבת לך את עצמי", כי חלק מהעצמי שלי הוא בעצם שלה.

נפגשנו מתחת לדירה שלי. מרחוק ראיתי אותה צועדת בקושי, כשלגופה מעיל ארוך שכמעט והתחכך באבני המדרכה. השיער החום המתולתל שלה היה אסוף בפקעת ששיווקה לפניה מראה צר, מבוגר, כמעט עייף. היא נעצרה מולי,  ולאחר שנייה של שקט כרכה את זרועותיה סביב צווארי. זה לא היה חיבוק של אחרי תקופה ארוכה של געגוע, זו הייתה התלות של ממש, מן בקשת עזרה חבויה, נואשת. כרכתי גם אני את זרועותיי סביב מותניה, מנסה לספק לה תמיכה, גיבוי- חוליות הגב שלה בלטו, והיא רעדה- ולמרות שלא אמרה מילה- ידעתי שגם הקול שלה רועד. 

"רזית. רזית מאוד", לחשתי לה, והיא ניתקה עצמה ממני ונעמדה במרחק כמעט לא סביר, משל הייתי אדם זר. היא הביטה בי בעיניים גדולות ועגולות, נושכת את שפתה התחתונה, רועדת- כל כך רועדת... "אווה", היא לחשה בקול שכמעט ולא נשמע- "אווה, בבקשה, בואי נעלה לדירה שלך. אני לא מסוגלת-"... כשעלינו לדירה שלי היא נעמדה, מתנועעת על עקביה קדימה ואחורה וקדימה, כמו תלויה באמצע שום מקום.. - "שבי" אמרתי לה, והיא התיישבה על פיסת ספה קטנה שלא הייתה מכוסה בבגדים, מצונפת בעצמה.

"ל', מה קורה?"- שאלתי, כמעט מזועזעת מחוסר האונים שהפגינה הדמות הסמכותית, היקרה, המדהימה שפגשתי אך לפני חודשיים, לפני שהזמן הפך לבלתי אפשרי בשביל שתינו.  "הכל קורה." היא אמרה, ודמעות עגולות עשו דרכן מעיניה הגדולות והכחולות לעבר לחייה ולאחר לסנטרה- מרטיבות את פני החרסינה העדינות שלה. "מה זה הכל? דברי איתי, בבקשה, דברי איתי. מה יש?"- שאלתי, שולחת יד כדי לאחוז בידה. היא נסוגה, כמעט מיד.

"זה היה נורא. זה היה נורא. זה היה נורא וזה עדיין נורא. זה לא רק נורא, אווה, זה בלתי נסבל!" היא נזעקה, ואני הבטתי בה, חסרת אונים כמעט כמוה, מנסה לשכנע את עצמי שלא מדובר במה שאוזני אך עמדו לשמוע. יודעת, ומסרבת להאמין...

"מתי? ל', מתי זה קרה?" - "לפני שבועיים. בבאר שבע- כשנסעתי לאחי. זה היה יום, והייתה שמש, והיו אנשים בחוץ. ואווה- הרגשתי מטונפת. הרגשתי שלקחו לי את החיים, והפכו אותם, והרסו אותי, והרסו אותם, ואת הכל. זו הפעם הראשונה שיצאתי מהבית מאז אותו היום. זו הפעם הראשונה שהעזתי"...

שתקתי, דמעות החלו ניתזות גם מעיני שלי, הרגשתי מסוחררת, הבטן שלי החלה להתכווץ בתוכי, הפה הפך יבש. ניסיתי להראות מפוקסת, קשובה, ובאותה העת רציתי לזעוק ולצרוח על העולם כולו שהוא פשוט חתיכת בן זונה. בן זונה מטונף, ומגעיל, שפוגע באנשים הכי יקרים- שהורס את החיים הכי חשובים- שהורס חיים. נקודה. אבל לא העולם אשם, לא כולו, לפחות, רק המפלצות שהוא יוצר בגלל גישה איומה בה נשים הן שום דבר פרט לאביזר נוי שימושי.

מאותו הרגע הייתה זו שיחה שכולה מוצפת בדמעות וכאב והבנה. הבנה של שתי נשים שחוו, כל אחת בתורה וכל אחת בדרך שונה כל כך ודומה כל כך לאחרת את הנתק המנותק ביותר מגופן שלהן- שברגע אחד, לרגעים רבים, פסק מלהיות "גופן שלהן".

ל' היא אחת מארבעת בני האדם שידעו, בטרם כתיבת שורות אלה, על הסיפור שלי. סיפור שלצערי הפך עתה גם לסיפור שלה. סיפור שהפך להיות כל כך נפוץ עד שניתן לזמזם אותו ממש כשורה משיר מוכר. המילה "אונס" היא מילה שמוכרת לרבות-רבות, מילה שמנקבת חורים, ופותחת צלקות, ומכאיבה, והורסת, וחונקת כרבע מהנשים שפוסעות מולנו ברחוב. כל אישה שלישית נופלת קורבן להטרדה מינית בצורה זו או אחרת, ועדיין- האדישות מסנוורת את עיניו של העולם, שמסרב להכיר במפלצות שהוא מגדל, בחום והבנה.

השבוע אמר לי עמית מהעבדה ש"היום כל מחמאה נתפסת בעיניכן כהטרדה מינית", אותו עמית אינו ידוע בשל שכלו הרב ותגובותיו השקולות, ולמרות שהמילים צרבו בי כשם שמתכת לוהטת צורבת בבשר, בחרתי לחייך, לשתוק, ולהזכיר לו ש-"א' אוסף אותי לצהריים". את השברים שלי כבר הספקתי לאסוף בשש השנים האחרונות, ל' הייתה זו שעזרה לי ללקט אותם- ועכשיו, אולי בפעם הראשונה, זו היא השבורה, זו היא שמוטלת לי על הספה, דומעת, רועדת, כל כך שונה...

"הגשת תביעה?" שאלתי אותה בתוקף, חונקת את הדמעות שחנקו לי את הגרון. היא אמרה את מה שציפיתי לשמוע, שהיא מפחדת, שאין טעם, שגם ככה אין מספיק ראיות. אמרתי לה שמדובר בהרבה יותר. מדובר אולי בחיים של ילדה, או נערה, או אישה נוספת, שמדובר גם בהשלמה האישית שלה, בהתמודדות עם העובדות- בהפנמה. היא שתקה, ומיקדה את מבטה ברצפת השיש המחוספסת. ידה גיששה לעבר ידי שלי, ולחצה אותה בחוזקה, כמו מנסה לשאוב ממנה כוח. "אמרתי לך פעם שנילחם בזה, זוכרת?" היא לחשה לפתע, "את תעזרי לי להילחם?" היא שאלה בקול רועד, שכמעט ולא נשמע. "לא", השבתי, "אני אעזור לך לנצח".

הפוסט הזה נכתב בהסכמה מלאה של ל', כצעד ראשון במלחמה ששתינו החלטנו להכריז. לא במלחמה בכאב שלה, או שלי, ולא במלחמה על צדק פואטי משהו. מלחמה במודעות שנראה כי שוכחת- או שנראה כי מעולם לא הייתה.

הקול הרועד של ל' נבלע ברחוב הסואן, אך את הקול של שתינו ביחד אולי מישהו ישמע.

אני לא מספיק תמימה כדי להאמין שאוסף של מילים באמת יוכל לשנות, אבל אני מספיק אופטימית כדי לנסות, ומספיק ישירה כדי לבקש מכם לפתוח את העיניים.

אני את העיניים שלי כבר פקחתי, ובינתיים עוד נשקפת למולן מציאות עיוורת...

בינתיים.