את סוף השבוע האחרון העברתי בצפון, בסלון הישן של הבית בקיבוץ שעזבתי לפני שנים. אבא ישב על הספה ממולי, עוטה צעיף צמרירי על צווארו, כשכוס יין בידו האחת וסיגר שמן בשניה, מביט החוצה במבט מהורהר- בוחן את הגשם שניתז על הוויטרינה הגדולה, מקשיב לאוושת הרוח השורקת, דומע במקצת, מסתיר חיוך קטן בזוויות הפה- ספק גאה, ספק מתגעגע...

בבוקר של יום שישי התעוררתי לצליל המבשר על הודעה חדשה. הודעה בשבע בבוקר של יום שישי בדרך כלל מתקבלת אצלי בעליצות ובכעס,  אבל הייתה זו הודעה מאבי, אותו אב שלא ראיתי קרוב לארבעה חודשים, כך שהכעס התחלף כמעט מיד בהתרגשות. "האיש הזקן שלך מתגעגע", הוא כתב, והוסיף סמיילי קטן שגרם לי לדמיין את החיוך הגאה שלו, אותו חיוך שליווה אותי לכל אורך השנים. "האיש הזקן שלי תכנן תוכניות לסוף השבוע?" השבתי לו, בלי סמיילי מחייך, כדי להזכיר לו כמה רצינית אני בכל הנוגע ל-הכל. "תוכניות שכוללות מרתון סרטי נישה, וגם קצת של ריצ'רד גיר" הוא ענה כעבור דקות אחדות, ולא הותיר לי ברירה אלא להשיב בשתי מילים צפויות מראש: "אני בדרך".

היה קר בדרך לצפון. קר, סגרירי וגשום. השמיים נצבעו בצבעים עכורים של אפור ושחור, למרות שהיה זה בוקר- ולמרות שהייתי בדרך למחוז ילדותי שטוף האור. הגשם הטיח בשמשת הרכב שלי בעוז והסתיר לי את תחום הראייה- כמו מנסה למנוע ממני מלהתקדם ולהביט קדימה. הרדיו דלק, כיוונתי אותו על 88FM, ולאחר על גלי צה"ל, ולבסוף על תדר רדיו מקומי שהוחלף לעיתים תכופות בתדרים של רשתות עוינות דוברות ערבית- שקטעו את אביתר בנאי, או את הביטלס, או את שניהם פעם אחר פעם. כשהתייאשתי מלהאזין לשירים ממוחזרים כיביתי את הרדיו והסתפקתי ברעש הגשם שהמשיך להטיח בשמשת החלון ולהסתיר לי את תחום הראייה, בעוד הוא משמיע צלילים מוכרים של בית. של נוסטלגיה ישנה שמתחדשת: חורף בצפון.

"אלוהים, כמה שאת אישה!" קרא אבי, מכוסה כולו במעילים, וצעיפים וכפפות, רועד מקור. "קר לך!" הוא פסק, בוחן את המעיל המעוצב שלי, את הג'ינס הצמוד ואת העקבים שנועדו בעיקר לשם הרושם. "אני גרה בתל אביב", אמרתי, "כבר שחכתי איך זה כאן".  הוא כרך את זרועו סביב צווארי במן תנועה מגוננת ששמורה רק לאבא שלי, והוביל אותי לכיוון הבית,  "בשביל לחמם אותך קצת".

בסלון של אבא שלי יש תנור סלילים, ואח חשמלי שמעוצב ברוח ימי הביניים, כיאה לחובב היסטוריה שכמותו. הוא הציע לי מרק בצל, ועגבניות, והתנצל על כך שנגמר לו הקפה. אמרתי לו שזה בסדר. שישב, שאני עוד זוכרת איפה הכל ממוקם- שאני דיירת ישנה, ולא בדיוק אורחת. הוא חייך, "כמה שאת גדלת" הוא אמר, כמו שאמר בפעם הקודמת שנפגשנו, "כמה שאת אישה"...

לאבא שלי ולי יש קשר מיוחד. הוא הדוקטור של הקיבוץ, רופא במקצועו, אדם חביב וסימפטי שקל לאהוב. איש שמאל חדור אידיאולוגיה שמוכן להקריב כל רגע מעצמו בכדי לתרום לכל אדם, כי לדבריו "כל אדם הוא אדם. קודם כל אדם. ואחר כך אזרח, או פושע, או טרוריסט או פושטק. וצריך לעזור לכל אדם- כי הוא קודם כל אדם". הוא גידל אותנו על ערכים של נתינה ואהבה, טיפל בכל פצוע, בכל חולה. לא פעם יצא למשלחות רופאים במקומות איומים כמו סודן וכמו גאורגיה לאחר שזו כמעט והושמדה על ידי רוסיה לפני פחות משנתיים. כשהייתי ילדה, היה לוקח אותי ואת אחי הבכור לטיולים בחורשות סמוכות, מצביע על עצים ופטריות מאכל, מספר סיפורים על היסטוריה עתיקה, קורא קטעים של ספרות יפה, מחייך- צוחק- ולאחר נזעק וזועק לנו ש"תתרחקו מהאש! היא עדיין מתלקחת!". הערצתי את אבא, למרות שהיו תקופות שהיה נעדר מהבית, שהיה טבוע בעבודה, טובע בחיידקים, ומחלות, ועזרה לאנשים שגרים בארצות רחוקות באפריקה- בעוד אנחנו נותרנו מאחור, ולמרות שהוא ניהל רומן של שנים עם אחת הרופאות שיצאה איתו לאחת המשלחות, ולמרות שאמא תמיד אמרה שהוא מפרק משפחות... הזיכרונות שלי ממנו כללו את אותם הסיפורים, ואותם הטיולים ואותם הערכים שכל כך האמנתי בלהאמין בהם.

"למה שלא תספרי לי קצת, אווה, מה שלומך?"- התחלתי מספרת לו, מגוללת בפניו את התרבות הקפיטליסטית שסחפה אותי איתה, את העבודה, והכתיבה, והבחור. "בחור? איזה בחור?!" הוא קטע אותי, מעט מזועזע, כמו אבא ששומע שוב שעליו לחלוק את ביתו עם גבר אחר- ולאחר התעשת וחזר ואמר "אוי, אלוהים, כמה שאת אישה"... סיפרתי לו שוויתרתי על הניסיון להתקבל לרפואה, "פסיכומטרי של 723 כבר לא מספיק, והעיתונות מרתקת, ו- אני רוצה ללמוד היסטוריה. ללמוד לחשוב, ולא במונחים מדעיים", הוא אמר שהוא תמיד רצה שאהיה הכל- כל דבר שרק ארצה- פרט לרופאה, וחייך חיוך קטן וגאה שהציף אותי בזיכרונות...

"התגעגעתי לכאן", אמרתי לו, מחייכת. "התגעגעתי אליך"...  הוא קם מהספה, וחזר עם בקבוק של יין, שתי כוסות וקופסת סיגרים, והתיישב בכבדות על הספה החורקת שכמו נאנחה למול משקל גופו. גם הוא נאנח, במן אנחה שקיפלה בחובה עייפות, לאות, בדידות...

"אני זוכר אותך כאן, משחקת בלגו עם דניאל...רבה עם דניאל, צועקת על דניאל שיפסיק... אני זוכר אותך ואת דניאל, ואת אמא שלכם- מה שלומה,אגב?- אני זוכר את החורפים שלנו, אני זוכר את השבתות, אני זוכר שהאח הזה עבד. איך איבדנו את הכל, אווה?" -"לא איבדנו, אבא", אמרתי, מבלי להוסיף את הקטע בסיפור בו היה זה הוא שגרם לגירושים, "זה פשוט שהמצב השתנה. מצבים משתנים. אתה אמרת לי את זה לא פעם".

"אני יודע מה את חושבת. שאני האשם. נכון, יכול להיות שהייתי אני האשם, שכמו שאמא שלך דואגת להזכיר לי לא פעם- אני זה שפירקתי את המשפחה. אבל אווה, לא הייתי שלם, ולאמא שלך הייתה עבודה, ולי הייתה עבודה, והפסקנו לאהוב. השתמשנו ב'משפחה' כתירוץ, אבל בשלב מסוים המשפחה הפסיקה להיות משפחה- היא הייתה רק אסופה של אנשים שאוהבים אחד את השני- אבל רחוקים אחד מהשני. מספיק רחוקים בכדי להיפרד". שמעתי את הנאום הזה לא פעם בעבר, ובכל זאת, בכל פעם שאבא משתמש ברטוריקה המרשימה שלו כדי להסביר דבר-מה, אני מקשיבה כמרותקת. אף פעם לא האשמתי אותו. המשפחה שלנו הייתה צריכה "להתפרק", כמו שמשפחות עושות לפעמים. "אני יודעת, אבא. באמת", אמרתי, והוא קירב את הסיגר לפיו, מצץ אותו, ונאנח בשנית, הפעם באנחה של הקלה.

את כל אותו הסוף שבוע ביליתי בקיבוץ. ישנתי בחדר הישן שלי, שעדיין יש בו מזכרות מהעבר, ופגשתי את ורוניקה, המורה הראשונה שלי לאנגלית והבעה- "תמיד ידעתי שאת מוכשרת", היא אמרה כשראתה אותי, "אבא שלך סיפר לי על הכתיבה, הוא יותר גרוע מזקנה רכלנית, תאמיני לי" היא אמרה, טפחה על כתפי, ליטפה את שערי ולחשה לי לתוך האוזן ממש ש"תטפלי בו, הוא לבד".

אבא לקח אותי לטיול בקיבוץ, כמעט ודבר לא השתנה. הפרצופים ברובם היו מוכרים, ישנים, "הצעירים עברו למרכז, נותרנו רק הדור הישן", אמר לי אחד השכנים בהלצה ועקיצה. "טוב לראות אותך פה, אווה, באמת".

הכל היה מוכר כל כך: אוושת הרוח שמנגנת בעצים, הקור החודר, החמימות, האחווה המאחדת, השלטים הקרועים מהבחירות האחרונות, רובם של מרצ, חלקם של העבודה- הכל ידוע, והכל במקום, הכל כמו שהכל היה תמיד. כמו שהכל תמיד יהיה. ידעתי שהקיבוץ הוא חלק מהעבר, שאין לאן להתקדם ממנו, שאין לו לאן להתקדם. שה"דור הצעיר" ברח למרכז כי הזמנים השתנו, והקיבוץ נותר כשהיה.

כשחזרנו לסלון, קפואים וסמוקים מהקור, התיישבנו שוב על הספות. הגשם שב ועזב לפרקים, ואבא היה עסוק בלהביט בוויטרינה ולמצוץ את הסיגר שלו. "אני שמח שאת פה, אווה", הוא אמר, "אני גם שמח שאת פה רק כאורחת, ולא כדיירת קבע. אני שמח שיש לך לאן להתקדם", הוא מלמל בשקט, כמו קורא את מחשבותיי. שתקנו במשך דקות ארוכות, ולאחריהן הוא פצה את פיו שוב, ונאנח, "אני מוכר את הבית", הוא לחש. "אני מתכוון לצאת עכשיו ללא מעט משלחות, אולי בסוף אחזור לארץ ואעבור למרכז, כמו שהייתי צריך לעשות כבר מזמן. אני צריך להתקדם, ולא לשקוע בעבר שלי, בהאשמות. את כבר אישה אווה, כמה שאת אישה"... הבטתי בו, כמעט המומה, עיניו הבהיקו- ספק מתקווה, ספק מדמעות, והוא הוסיף "תמיד ידעתי שלא תחזרי לכאן. תמיד ידעתי שאת מסוג האנשים שהעבר שלהם עובר ומתחלף בהווה חדש, אחר. אני שמח שזה ככה", בשלב הזה כבר פרצתי בבכי. "ילדה שלי, רציתי שתדעי. זה הכל. עכשיו אני בטוח. אני מוכר את החלקה שלנו- את החלקה שלי- וממשיך. לשם שינוי, ילדה שלי, אני לומד ממך".

הפעם הייתי אני זו שנאנחה באנחה כבדה, מביטה בו מביט בוויטרינה, בוחן את הגשם, אוחז בידו האחת כוס יין ובידו השניה סיגר שמן, דומע במקצת, ובכל זאת מחייך בחיוך ספק גאה, ספק מתגעגע וללא כל ספק- מלא בציפייה. הבטתי בו, דומעת גם אני, מחייכת בחיוך עצוב, אבל גאה. "כמה שאת אישה", הוא אמר לבסוף, והתרומם מהכורסא כשכוס היין בידו. הוא הניח אותה על השידה החוצצת בין המטבח לסלון, והתקדם לכיוון דלת היציאה- כשפניו מביטות קדימה- הוא פתח אותה, אמר שהוא חוזר מיד, וסגר אותה מאחוריו, מותיר אותי על הספה, מחייכת ובוכה, בוחנת את האיש הזקן שלי הולך בחוץ, בגשם, מלאה בגאווה.