ברגע אחד טבעו לי העיניים בשלולית מלוחה של דמעות. הבטתי על הכוס הריקה שמונחת מולי, והנחתי את ראשי על היד- במטרה להניח את המחשבות ולמצוא להן מנוח. לא מצאתי, אז צייצתי לכיוון הבר-מן, והוא מילא לי את הכוס. "יום קשה?", הוא שאל בעליצות מקצועית ורובוטית- "תקופה כזו", לחשתי, והוא מהל את המשקה בעוד קצת אלכוהול והניח אותו מולי. נאנחתי בחוזקה, מקיאה את האויר מראותיי, מביטה במראות שמאחורי ובוחנת את הסיטואציה. בסיטואציות קשות אני נוהגת לבחון אנשים אחרים- במטרה להתנתק מעצמי ולמצוא פורקן בחיים שהם לא שלי.

הבר היה מלא באנשים הדורים, חלקם בודדים וחלק מכונסים בתוך בני לוויה מזדמנים. בקצהו השני הייתה חבורה של ילדים בני 18 שחגגו את עצם היותם בגירים, וגרמו לי לנשוך את השפתיים ולהתגעגע, רק לרגע, להרגשה שהרגשתי ביום בו הייתי אני בת 18...אז- כשהעולם נראה בידיים שלי.

אני לא בוכה. גם בתקופות כואבות אני נותרת עם עיניים יבשות- כשהבטן מתקפלת והלב מכביד על החזה.  אבל אתמול, בבר ההוא, הרגשתי שאני נקרעת מבפנים.

היה לי קר, למרות החום של הימים האחרונים. הצמרמורות טיפסו לי על הגב, וליטפו את כל כולי- מפשיטות אותי שכבה אחר שכבה אחר שכבה של הגנה מלאכותית. נשברתי. שתיתי דמעות ואלכוהול, וספגתי מבטים מהוססים של בר-מן מקצועי שראה בי מקור לכסף מזדמן.

בחור אחד הניח את היד שלו על העורף שלי, ואני בתגובה הסטתי אותו מבלי להסיט את המבט מהכוס שהתרוקנה והתמלאה כדרך קבע. אני לא בנויה עכשיו לקשר, וגם לא לסטוצים מזדמנים, אמרתי לו- והרגשתי את עיניו מתגלגלות בהתנשאות כשהוא עבר לאישה המזדמנת עם האלכוהול והמבט המעורער שישבה לימני.

בבוקר התעוררתי עם כאב ראש נוראי, ועם סחרחורת, ובחילה. הקאתי את נשמתי, פעמיים, והלכתי לעבודה כשפני עוטות ארשת של רצינות. גם בעבודה הטבעתי את עיני בדמעות שקופות ומלוחות במיוחד, כשהעיפרון השחור שתחם אותן נמרח על לחיי, ועשה דרכו במסלול מעוקל לעבר סנטרי. אף אחד לא ראה, כי כולם היו עסוקים בעבודתם בלבד, ובצרות שבחוץ. אף אחד לא הביט בי, ואני נשמתי בכבדות, כי הוקל לי.

אמא אמרה לי שרזיתי. כשאמא אומרת שרזיתי אני יודעת שמצבי באמת רע- כי אמא יכולה לראות כל גרם שנוסף ליריכיי, אך כדי לקבל ממנה פידבק חיובי על המשקל עלי לעשות מאמץ כביר, ולרדת לפחות בשתי מידות.

ירדתי ביותר, מבלי להתכוון או לרצות.

אמא אמרה לי שרזיתי, והוסיפה בקול חנוק כל הכבוד, ואני ראיתי בכך הוכחה לשפל חדש שטרם יצא לי להכיר.

הלב שלי שבור, ואין סיבה שתצדיק את מצבו. ואני לא יודעת למה הוא נשבר, אני רק יודעת שאני לא בוכה אף פעם, ושבבר ההוא טבעתי בדמעות. כמו גם בעבודה. וכמו גם עכשיו.

והדמעות מערפלות לי את חוש הראייה- ואני לא רואה ולא שופטת ולא מבינה. אני רק מנתחת מצבים בבר מעופש בתל אביב, מבריחה גברים עם יד רכה שנוגעים לי בעורף, ובולעת אלכוהול במטרה להרגיש.

להרגיש את הראש, לא את הרגשות ששוברים לי את הלב...

כבר אמרתי פעם שאני לא אדם של רגשות.