כשנפגשנו הוא חייך בחיוך שנראה יותר כמו עווית של כאב. הוא הביט בי ולחש דרך הקמט שנוצר בין שפתיו לעיניו שאני "נראת טוב". "תודה", אמרתי, בעודי מתיישבת כשפניי מכוונת לשולחן העץ המעוטר בפסים בגוון חום בהיר שמתמזגים זה עם זה ויוצרים גילופים שמושכים את העין. העין שלי רצתה להמשך לדבר מה שהוא לא העין שלו, לכן נתתי לה לנוח על אותם עיטורי עץ משמימים שעזרו לי לנשום.

ישבנו בבית קפה, כשפניו המעוותות לחיוך של כאב מביטות בפניי שלי שמביטות על שולחן העץ המעוטר, והמתנו שהזמן יעבור. והזמן לא עבר.

הוא הוציא סיגריה, מלברו, ואני שאלתי מתי הוא התחיל לעשן. הוא לא ענה, ואני הבנתי, והוצאתי סגריה משלי, וינסטון לייט, במטרה לשאוף אותה למלוא ראותיי ולחפש בעשן נחמה.

"מי אנחנו?", הוא שאל אחרי שבדיל הסגריה שהיה בידו כמעט ונגמר, "זאת אומרת, כזוג". הבטתי בו במבט ספק מבולבל ספק ספקני, עם מצח מקומט ופה פעור מעט- רק מעט- מחפשת את המילים. "אנחנו יחידים" אמרתי בסופו של דבר, והוא אמר שהוא מבין.

"אתה לא מבין", פסקתי, "כולנו יחידים. גם ההגדרה של עצמנו בתוך קשר מגדירה אותנו כיחידים. אתה מגדיר את עצמך, כיחיד, בזה שאתה מציג את עצמך כבן זוג שלי- אתה חיי חיים של אדם יחיד כי אין לך ברירה אחרת"- הטחתי באוויר, עוצרת רק כדי לנשום, "את החיים האלה, שאתה חיי כיחיד, אתה יכול לבחור לחלוק עם אדם אחר, שחיי חיים יחידים גם הוא. אתה יכול לבחור לחלוק אותם גם עם כמה אנשים יחידים. זה לא יהפוך אתכם לזוג, או אותם לקבוצה- אבל זה יקל. לפחות המחשבה..."-

הוא קטע אותי, ולחש שהוא שכח עד כמה אני אוהבת "לדבר בפילוסופית". חייכתי, גם הוא חייך- חיוך שאינו רק עווית של כאב- והביט בי. "התגעגעתי קצת. רק קצת. אל תחמיאי לעצמך" הוא מלמל מתוך חיוכו-

 "אני בכלל התכוונתי להגיד ששבועיים לבד היו דווקא שינוי מרענן"- סיננתי בתגובה, בקול מבודח, כשאני יודעת שהוא התגעגע הרבה, ויודעת גם שהוא יודע שאני משקרת.

את מה שקרה אחר כך שכחתי לזכור. אני רק זוכרת את שפתיו נוגעות בשלי. היינו זוג שפתיים שבולעות זו את זו כפי שרק שפתיים רעבות יודעות לבלוע. ובלענו. הבטן שלי התהפכה במן התרגשות מוכרת שנגרמת על ידי אדם יחיד אחד.

'לילה של תשוקה' הוא הגדיר אותנו, ואני מיהרתי להשתיק אותו ושבתי לבלוע- כאחוזת בולמוס- כנערה שותת הורמונים שרעבה- כל-כך-כל-כך רעבה- לתחושה של מגע מחמם. הרחתי את הריח שלו, בעוד ידיו מסתערות על כל גופי, עוברות מהצוואר לקשת הגב, לירכיים- עד הנשימה האחרונה-

נפלנו על המיטה, כשהוא אוחז במותניי ואני מתקפלת בבעתה, שוכבת קפואה בין זרועותיו, בעיניים פקוחות לרווחה, ושואלת את עצמי אם לא היה זה רק רגע אחד של טירוף-

של רעב צורב ומכרסם שמשכיח כל הגיון-

של איבוד שליטה...

בבוקר התעוררתי כשלצידי מיטה חצי ריקה.

"פחדן", לחשתי לעצמי- ועישנתי סגריה של הקלה.

__________________________

כנראה שבתור אדם יחיד קשה לי להחליט החלטות שקשורות למה שאנשים מכנים "יחד". 

לא החלפנו מילה מאז המילה האחרונה שהכריעה שמדובר במצב בלתי אפשרי.

 ביום שישי נפגש באחד מבתי הקפה הזולים יותר של תל אביב. הוא יזמין אספרסו, אני אבקש כוס מים ואעשן בשרשרת- אנשוף לו עשן ישירות לפרצוף ואחייב אותו להביט לי בעיניים.

ייתכן שנשתוק. שנביט זה על זו בעיניים פעורות, מבוישות מעט, נשתוק ונבכה ולאחר נצחק במן צחוק מתגלגל שידביק את הסובבים אותנו. הוא יזכיר לי את הפגישה הראשונה שלנו, בה הוא שפך עלי קפה, ואני אחייך ואומר שאני מצטערת. הוא יבקש שלא אצטער- "את תמיד מצטערת", הוא יגיד, "אבל זה בסדר. אין לך על מה. זו גם אשמתי". יש לנו פערים להשלים, הוא יוסיף, ואני אחייך- ואוסיף לחייך- ואבקש מאפרה, וכוס יין, אם אפשר. המלצרית תסתובב והוא יחזיק לי את היד ויאמר שהוא יודע ששנינו ממש גרועים ברגשות. אז נמשיך לשתוק, ולבכות, ולחייך, ולעשן- ואז נלך. לא בטוח לאן- כמו גם מהיכן, אבל תהיה זו דרך משותפת, אולי של עוד תקופה.

ייתכן שהשתיקה תישבר במשפט, או שמא תהיה זו מילה שתשבור אותה- ואותנו, לרסיסים. נביט שנינו בכפות הידיים הרחוקות שלנו, שסביר וישחקו במפתחות, או בפלאפון הסלולארי. "כמו שני זרים", אחד מאיתנו יזרוק באדישות כואבת, והשני יסכים. דמעות לא יהיו שם- שהרי שנינו כל כך גרועים ברגשות- רק מילים. מעט מילים. והרבה שקט מביך שבולע כל זיכרון של כל לילה בחודשים האחרונים. בשלב מסוים השקט ידעך, והמילים תתגברנה בגמגום גמלוני על ה-ה-ה-וויה. ונחייך, באילוץ מאולץ, ו"נשמור על קשר", הוא יגיד, ואני אגיד שאולי עדיף שלא. ונלך. הוא בדרכו, ואני בדרכי. שני אנשים שמפחדים להודות בטעות- של יום אחד שמלא בוויכוחים, או של תקופה של חודשיים שהתחילו ונגמרו בקפה זול בתל אביב.

ותל אביב עברה דרכי בשבוע האחרון. כמו גם הרגשות שאני כל כך לא טובה בהם, וגם המילים שחנקו לי את הגרון. נשמתי, ישנתי, וטעמתי. הטעמים היו כולם זהים. התפשטו לי בפה וגלשו במוגד הגרון כמו חול- כזכוכית מנופצת. זה לא מנע ממני לאכול בדיוק מה שנקבות שמנסות להדחיק ימים קשים אוכלות. שוקולד, וגלידה, ושוקולד, וגלידה, ויין אדום, הרבה יין אדום- וסלט, לאיזון. ניסיתי למלא את הריק שמילא את החלל שא' הותיר בי אחרי ההטחות והצעקות שעוד מהדהדות בראשי כפי שהדהדו בין קירות הדירה שלו.

"זה ישתפר", הבטיחה לי חברה טובה, "זה יעבור". ואני משכתי בכתפיי ולא האמנתי, למרות שידעתי שהיא יודעת, ושזה נכון. רציתי להיבלע בריק שלי שגרם לי לאכול ולאכול ולאכול. ולטבוע ברגשות. אני גרועה ברגשות, ולא טבעתי.

אבל היה זה שבוע של הישרדות. ציפיתי לרגע בו אראה אותו שוב, ואשוב לצפות לחיים-

איתו או בלעדיו.

ייתכן שנשתוק. ואז נדבר. ואני אעשן עוד סיגריה, וניפרד לשלום-

עד הפעם הבאה בה הדרכים שלנו יצטלבו-

ייתכן וזה יקרה בבית קפה, באזור הפחות זוהר של תל אביב.

הרי כזו היא תל אביב- עיר של אפשרויות ושל בתי קפה.

הדלת חרקה מאחורי, נטרקה בכעס,  כמזהירה אותי שלא אעז לשוב. יצאתי מהבית שלו, כעוסה מכדי לבכות- באגרופים קמוצים ושפתיים מהודקות. נשמתי נשימות לא סדירות, מנסה להחזיר את קצב הלב לקצב שלב אמור לפעום בו, מנסה להחזיק את עצמי עומדת, מנסה לראות- מנידה בראשי ומקללת בשקט.

"לעזאזל. הבן זונה המזוין. לעזאזל!" לחשתי לעצמי בטירוף של רגע. בחוץ היה חושך, והרחובות הוצפו באורות זהובים של מכוניות שמפלסות לעצמן דרך- חולפות זו על פני זו, על פני הדרכים האחרות ועל פניהם של האנשים הקטנים ברחוב. על הפנים שלי האיר פנס תאורה שהבהיר לי שאני פשוט לא רואה- בגלל האור החזק, ובגלל החושך, ובגלל שמהעיניים שלי כבר התחילו לרדת דמעות.

אתמול בבוקר עוד הייתי מכורבלת בתוכו. זרועו הארוכה עטפה את כתפיי, בעוד חזהו החשוף כמו הגן עלי מפרץ האוויר הקר שחדר מחלונו. חלקתי איתו מיטה קטנה, ושמיכה דקה, וכרית- והוא ליטף את שערי ולחש לי- "אני רוצה להתעורר ככה כל בוקר" ,לאוזן- לתוכה ממש. חייכתי אליו, וקיבלתי ממנו חיוך בחזרה.

כששבנו ונפגשנו, היום, לברייק בצהריים, הוא נראה טרוד. "עניינים של עבודה", הוא אמר לי, "את מכירה את זה. זה יעבור". מבלי להביט בי ולו במבט חטוף, הוא לגם מהקפוצ'ינו שלו, ולעס את הכריך, ושוב שב לקפוצ'ינו- שומר על שתיקה מביכה כמעט, על מרחק שנהוג לשמור כשנפגשים עם אדם זר.

 "אני לא אדם זר", אמרתי לו, שולחת יד טועה כדי ללקט מעט חיבה של בני זוג. הוא הניד בראשו ואמר שהוא יודע, שהוא לחוץ, שהוא צריך זמן. עוד זמן. "ואז מה?", שאלתי, תולה בו עיניים גדולות, מבוהלות, "ואז יהיה בסדר", הוא ענה לי- מנסה להגניב חיוך קטן לבדל שפתיו. בעיניי הניסיון הזה גרם לו להראות קצת כמו ליצן עצוב.

"אז מה קורה בעצם?", שאלתי, מנסה לשדל אותו לדבר- להגיד משהו. "קורה. את יודעת, העניינים הרגילים..." הוא אמר, ואני לחשתי לו שלא. שאני לא יודעת. שהוא לא מספר לי, שאני אפילו לא בטוחה על מה בדיוק הוא עובד כרגע. הוא הניד בראשו, שוב, ונאנח. "אני עובד כרגע. וזה מה שחשוב, לא? זה מה שחשוב בסופו של דבר. זה מה שאת רוצה. זה מה שחשוב לך, לא? אני עובד! ואני עובד קשה. ובכל זאת יש לי זמן לפגוש אותך בצהריים. ולהתעניין. ולקרוא את הדברים שאת נותנת לי לקרוא. אני עובד. אבל יש לי זמן. גם אם הזמן הזה חשוב!". המילים הללו נאמרו בשקט, בטון רציני, בנימה עוקצנית ורומסת. הרגשתי נרמסת. "אתה שופט אותי? על חוסר הזמן? על הטירוף שנכנסתי אליו בשבועות האחרונים? אתה יודע בדיוק מה זה אומר, הדברים האלה, שאתה טורח לקרוא. כשאני שואלת אתה לא מדבר. אתה רק אומר ש'היה בסדר', מנפנף אותי ברבע משפט! לעזאזל, אני מראה לך מי אני בכל יום מחדש, משתפת אותך בשיגעונות הקטנים שלי, בהתלהבויות הילדותיות שלי, אני נותנת לך לקרוא אותי כמו ספר פתוח- אתה קורא אותי כמו ספר פתוח. ומה אני מקבלת? ש"יהיה בסדר"? ש"היה בסדר"? תגיד לי אתה אם זה נשמע לך בסדר".

הרגשתי את הלב שלי פועם בי. ירקתי את מילותיי החוצה. הטחתי בו חודשיים של חוסר וודאות, מהולים בשבועיים של חוסר שינה , ועצבות, ופחד- הקאתי בפניו את הכעס שהיה בי. הוא שוב הניד בראשו, וגרם לי להרגיש קטנה- קטנטנה- ממש כמו ילדה שלא מבינה את הגבולות של עצמה. הוא הניד בראשו, ולגם בכבדות מהקפה שלו שכבר הספיק להתקרר, ומבלי להביט בי אמר ש"אנחנו ננהל את השיחה הזאת בערב. במקום פרטי יותר. עכשיו אני צריך ללכת. יש לי הרבה עבודה".

בערב נפגשנו אצלו בדירה. הוא עוד היה לבוש בסוודר המפוספס מהצהריים, ובג'ינס הדהוי, הקרוע מעט מעל הברך. על פניו נראתה בבירור העייפות- בכל תו ותו- החל מהעיניים שלו שנאבקו בכדי להישאר פתוחות, דרך קמטי הדאגה שחרכו בבשרו, ועד לצבע החיוור של עורו.

בעודו עומד בפתח הדלת, כשגופו שעון על המשקוף ופניו משדרות עייפות ודאגה, חשבתי לעצמי עד כמה מבוגר הוא נראה פתאום. עד כמה שהוא השתנה בשבועות האחרונים, בהם לא באמת טרחתי לשאול לשלומו. המשפט שהוא אמר בצהריים הדהד בי לאורך כל היום. ורציתי לתקן. להראות לו שאכפת לי. שאני כאן. שההתעלמות ממנו בשבועיים שזה עתה עברו לא הייתה מכוונת, ולא הייתה מוצדקת. רציתי להגיד לו שהוא צודק, להתנפל עליו בנשיקות, בסערה של אישה שאכפת לה- רציתי, אך שפתיי הצליחו לייצר רק משפט אחד- מיותר וחסר פשר: "אתה נראה נורא".

"אני מרגיש נורא", הוא אמר, "זה מסתדר". –"תכניס אותי?" "ממתי את שואלת?"- הוא זז מעט, כך שגופו לא חסם את כל חלל הדלת, ופינה לי פתח צר לכוך המחניק שהוא קורא לו בית.

"אני מצטערת על היום"- אמרתי, והוא רק הניד בראשו ושתק. "מה פשר הנדת הראש הזו? מה ההגיון של כל היום הזה בכלל?" שאלתי, חנוקה ומעורפלת. "אין היגיון, אווה. לא אחד מסובך לפחות. את מצטערת על מה שקרה, כי את תמיד מצטערת על מה שקורה. כי בזה את טובה. בלהצטער. את לא צריכה להצטער על מה שאמרת, הרי ככה הרגשת. זה לגיטימי. צריכים להיות רגשות בקשר ארוך. זה חלק מהעסק"...

הבטתי בו, כמעט ולא מאמינה. המשפט שנאמר מפיו גרם לי להרגיש שהוא מרגיש שאני צבועה ומפונקת. שאני בוחרת בדרכים הקלות. שאני "בורחת מהמהות, בעצם".

"לא אמרתי את זה!" הוא זעק. "אמרתי רק שאת מנתקת את עצמך מהבעיה האמיתית. שאת לא מקדישה את תשומת הלב לעיקר. אמרת משהו. תעמדי מאחוריו!".

הפעם היה זה תורי להניד בראשי. "אתה אומר לי לעמוד מאחורי המילים שלי, כשאתה שומע ונחשף לכל כך הרבה מהן ביום? אתה אומר לי להגיד את מה שאני חושבת- ולדבר איתך בגובה העיניים- בעוד אתה מנדב לי חצאי אמיתות ורבעי משפטים וכמה מילים בודדות כשאני שואלת אותך רק 'מה קורה'? איפה המילים שלך? למה אתה נאלם בכל פעם שאני מבקשת לדעת? כבר חודשיים שאנחנו ביחד- אבל אני מרגישה שאתה מחובר יותר ל-'בנפרד'"

את הערב העברנו בויכוחים, והטחות. וצעקות. הוא אמר שאני תקועה במקום, שאני היסטרית וחסרת פרופורציות. שאני מנפחת סיפורים למימדים של עולמות, ושהעולמות שלי כוללים רק את עצמי. ורק את האינטרסים שלי. הוא אמר את הכל במסווה של מילים היתוליות, יפות, אבל הוא אמר. ואני גם אמרתי. ושנינו שחינו בבריכה של אמירות, כשכל אחד חוזר על עצמו ואומר ואומר ואומר- עד שהוא אמר שהוא צריך לישון עכשיו. ש"יש לי המון עבודה. אווה. ואין לי עוד זמן. את יודעת מה זה, שאין זמן- הרי הזמן שיש לך חשוב יותר לקריירה ופחות לזוגיות"...

כשיצאתי משם הרגשתי שמשהו מכרסם בי מבפנים. הדלת שנטרקה מאחוריי העצימה את הדרמה שהייתי שרויה בה, המכוניות שסינורו אותי גרמו לי להרגיש בתוך מחזה שהמחזתי, המילים שלו צרמו בי- ושאון הרחוב כמו נדם. גם הזמן נדם. לא היה לי זמן, גם לא תחושה של זמן. לא ידעתי לאן אני צועדת, וסביר גם ששכחתי מהיכן- רק צעדתי, בשקט, בחושך של תל אביב שמוארת באורות זהובים, לא רואה דבר פרט לעצמי- לא חושבת על דבר, רק עלי. ועליו. והמחשבות על עצמי ועליו הובילו אותי לחשוב על המילים שלו- ולהרהר בדברים שאמר, ולקלל בכעס, בשקט, בכאב...

"הבן זונה המזדיין", סיננתי בשפתיים קמוצות, מנסה להשכיח את המצפון שאותת לי- כמעט בצעקה- מאיזה מקום ב-'בפנים', שאני לא יותר מ-

חתיכת אגואיסטית.

__________________________

**יומיים אחרי. החלטנו לקחת הפסקה ולנשום קצת, לראות מה קורה ולהתאפס על עצמנו.

אני מקווה שיהיה לזה סוף. כלשהו. כרגע חוסר הוודאות נראה לי גרוע מהכל.

אני נתפסת לדברים קטנים ובורחת לזוטות. מבחנתי זה הגיוני. במישור הגלוי, בכל אופן, התחדשתי בעיצוב חדש. אני זקוקה להסחת דעת נוספת.