זה בוקר והשעה היא 8:00. מהפלאפון עולים צלילים של שיר מוכר- Eight Days a Week של הביטלס, כמדומני. אני פוקחת עיניים ושולחת זרוע ארוכה לעבר השידה, ועונה בחיוך בקול שכלל לא נשמע ישנוני: "בוקר טוב!". החבר, מעברו השני של הקו, עונה לי בקול מחוספס"Back to you", ושואל אם התעוררתי. -אז אני מתעוררת. הבגדים כבר מונחים על הכיסא, ממתינים עוד מהלילה הקודם: חולצת מעטפת, וז'קט ארוך, וג'ינס גבוה עם חגורה דקה, וצעיף שחור, ומגפיים גבוהות אך עדינות. אני מתלבשת בזריזות, שוטפת פנים, מעבירה על השיער שלי מברשת- וזה כמו מסתדר מעצמו. מהמראה הקטנה שבחדר האמבטיה מביטה אלי דמות מחויכת- מלאה באנרגיות , מלאה גם בזמן. בדרך לאוטו אני עוצרת לרגע בבית הקפה הקטן שפתחו לי מתחת לבית. "כרגיל?" שואל אותי המוכר,מתוך הרגל של מוכרים שרגילים להגיש קפה ללקוחות קבועים- "כרגיל", אני אומרת, ומקנחת בחיוך ועשרה שקלים.

האוטו מתניע ואיתו גם הדיסק מאתמול, שנשכח בכונן התקליטים. הוא מכוון על שיר מוכר שכיף לזמזם- אז אני מזמזמת, תוך כדי נסיעה. והנסיעה חלקה- אין פקקים, אין צופרים, ואין נהגים עצבניים שפוקדים תכופות את תל אביב בבוקר.

בשעה תשע בדיוק אני מגיעה למשרד, לאחר שהבוס והעורכת בירכו אותי ב"בוקר טוב אווה! נעלים חדשות?"... המחשב מקדם אותי בברכת "ברוכה הבאה" ומזכיר לי ישיבה חשובה -"בעוד שעתיים". אני יושבת מולו, וחושבת על סוף השבוע הנפלא שכמעט וגרם לי לשכוח...

_____________________________

זה בוקר. השעה 8:45. הפלאפון צופר בצליל מרתיע של הודעה חדשה- "בוקר, אווה. אני תקוע בנמל התעופה של לונדון מאתמול. אדבר איתך בהמשך השבוע". אני מסתכלת על השעון במבט מעורפל ומגלה שיש לי רבע שעה להתלבש, להתארגן, ולצלוח נסיעה של לפחות עשרים דקות, זאת במידה והרמזורים מקולקלים. אני שולחת זרוע ארוכה לשידה ושולפת סיגריה של עצבים מהקופסה שעליה, מגלה שזו האחרונה שעוד נותרה לי, ומסננת לעצמי שאולי זה סימן שצריך להפסיק לעשן, תוך שאני נחנקת משאיפה חזקה מידי, כמו הייתה זו הסיגריה הראשונה שהגיעה לבדל שפתיי מעולם. מהארון אני דולה חולצה דהויה ומכנסיים גדולים מידי, בעוד המראה מביטה אלי בבוז ומשקפת שיער שנראה מקורזל מתמיד, ופצעון קטן בצידו הימני של המצח שגורם לי לשלוח קללה גסה לאוויר. בדרך החוצה אני נתקלת במכשולים שהבלגן שלי הותיר, ואת הנעל אני שמה בקושי, במכונית, תוך כדי נהיגה מכפירה שכוללת צפירות מצד אנשים מכפירים שמנסים להפוך את היום שלי לרע. בעבודה הבוס נתקל בי, ושואל אם הכל בסדר, "את נראת עייפה" הוא אומר, "לילה עמוס?" הוא שואל בחיוך, ואני מסננת שהחבר שלי תקוע בלונדון. הוא מצידו מהנהן, מנצל את העובדה שהוא הבוס שלי, ולא אני שלו, ואומר שהדד ליין לחוץ השבוע- "ובשבוע הבא אמורה לצאת המהדורה המורחבת" הוא מזכיר, כאילו שהייתה לי הזדמנות לשכוח...

___________________________

צהריים. השעה 15:30. הבוס עובר במסדרון ושואל אותי "מה את עוד עושה פה? זה יום קצר. אני כבר בדרך החוצה". אני עונה לו שהתעכבתי על כמה פרטים מהותיים, והוא מחייך ואומר לי לא לקחת את זה קשה מידי- "אני אחזיק לך את המעלית בדקה הקרובה" הוא מסיף, ואני מתקדמת לעברו בצעדים נחושים ובטוחים. "אהבתי את מה שכתבת" הוא אומר בדרך לחניון שלמטה, ואני מסמיקה ומודה לו בחיוך שמנסה להצטנע. המעלית נפתחת והוא טופח לי על השכם ואומר "להתראות" בדרכו לחניה הפרטית של הרכב המפואר שלו- כנראה שמרסדס- מעולם לא הייתי טובה ברכבים. אני צועדת למכונית שלי, ביציאה אומר לי השומר "אריוודרצ'י" במבטא מרוקאי שמצחיק אותי קצת. אני עוצרת לסושי מהיר בג'פאניקה, והחבר מתקשר לשיחה ארוכה שמסתכמת במשפט "היום בערב, Your place".

תל אביב קורנת מול עיני - גדולה וזוהרת. אני מסתובבת על המגפיים הגבוהות והעדינות שלי ושואפת אויר מוכר שכולל בתוכו פיח של מכוניות. שואפת, ממלאה ראותי, ונושפת בזהירות- מרשה לעצמי להתענג על תענוגות החיים.

____________________________

צהריים. השעה 14:55. הראש שלי הולם בגלים של כאב קצוב ומונוטוני. אני ניגשת לבוס ומסבירה לו את המצב. "אין בעיה. למרות שעם הלחץ שלפני הסילבסטר יכולנו להיעזר בעוד כוח עבודה" הוא אומר, ואני מתנצלת, ומתקדמת בכבדות לעבר המעלית, כשעובד בניין עוצר בעדי באמתלה שזו נתקעה. המדרגות ארוכות. בערך 200 במספר. אני מדדה ממדרגה למדרגה, נאחזת במעקה כמו מנסה להיתמך בו. הראש מסתחרר, והנעליים ה-בקושי-נעולות שלי כמעט וכורתות לי את הרגל. אני מגיעה למכונית, במאמץ רב, והפלאפון מצלצל בצלצול הנפוץ... "אווה, אני בנמל כבר שעה והמוניות פה כולן זבל. יש מצב שאני רואה אותך עוד כמה דקות?" אני משיבה לו שברור, ומתמלאת בתקווה שאולי היום הזה עדיין לא אבד...

 בהגיעי לנמל הבחור ממתין לי על קצה המדרכה, נשען על המזוודה שלו, עייף. הוא נותן לי נשיקה קצרה על השפתיים ומעמיס את רכושו לתוך המכונית. "לאן?" אני שואלת, והוא אומר שהוא ממש חייב לישון. "אז לישון איט איז" אני עונה, ונוסעת לכיוון הדירה שלו, תוך שאני שולחת יד ללטף את שערותיו ומגלה שהוא עוצם עיניים- נושם ונושף בזהירות. הסרעפת עולה, ואני מצידי ממלאה ראותי באוויר חנוק, ונושפת לאט-כשעיני פקוחות וממוקדות בכביש- מדמה לעצמי שהייתה זו פגישה של התרפקות, מרשה לעצמי להתענג על הדימוי.

____________________________

ערב. שעה לא ידועה. אנחנו יושבים על הספה בדירה שלו, והוא מלטף לי את המצח שנקי מפצעונים מיותרים, ומספר לי על היום שלו. גם אני מספרת לו על היום שלי, והוא אומר שאני חיה בסרט ממש- במובן הטוב של המילה. אני עוצרת אותו, ונושכת לו את השפה התחתונה... מוצאת את עצמי שרועה על הרצפה, לצידו, מתנשפת, מתפקעת מצחוק- והוא בתוכי...

___________________________

ערב. השעה שמונה. אני שרועה על הספה, מול מסך הטלוויזיה, ממתינה שהיום האיום הזה ידעך. על מרקע המסך שלי מופיעה יונית לוי שמביאה בבואה סיפורים על ימים גרועים עוד יותר של אנשים אחרים. תאונת דרכים, ושוחד, והרבה שחיתות ומשפט. הראש שלי ממשיך להלום בי, והיד מעשה את המצח. אני מחפשת סיגריה של רחמים עצמיים ונזכרת שגמרתי את הקופסא עוד בבוקר. "לא נורא" אני חושבת, "אולי כדי שאפסיק לעשן- ולפחות הוא בארץ, ולפחות המטוס שלו לא התפוצץ, ולפחות היום הזה עתיד להיגמר"...

___________________________

לילה. שנינו במיטה שלו. הוא שואל אם נרדמתי. אני עונה לו שהיום הזה לא יכול להיגמר מהר כל כך. הוא מנשק לי את הצוואר, ומסתובב לכיוון השני. "לילה טוב אווה", הוא אומר, "כל סרט יש לו סוף". אני נותרת ערה, עם עיניים פקוחות, וחושבת על הבוקר, כשאתעורר בשעה מסוימת , ואגלה שהוא בעצם תקוע בנמל התעופה של לונדון, בגלל טרוריסט שנשרף יום לפני כן. היד שלי נוגעת בו, והוא עוד שם, והשעה כבר 8:00, ואני חושבת שהלילה חייב להימשך, ובוחרת לישון עוד כמה דקות. אולי עד ל8:45...

___________________________

לילה. הדירה שלי חשוכה, והמחשב דולק. האצבעות רצות על המקלדת, משחזרות את היום, ואת אתמול, ואת הסרט של ליל אמש. החבר מתקשר ולוחש לי "לילה טוב"- "אתקשר מחר בשמונה" הוא אומר, בעוד אני חושבת לעצמי שאני ממש חייבת להחליף את הצלצול הנפוץ לשיר מוכר- Eight Days a Week  של הביטלס,כמדומני...

את סוף השבוע האחרון העברתי בצפון, בסלון הישן של הבית בקיבוץ שעזבתי לפני שנים. אבא ישב על הספה ממולי, עוטה צעיף צמרירי על צווארו, כשכוס יין בידו האחת וסיגר שמן בשניה, מביט החוצה במבט מהורהר- בוחן את הגשם שניתז על הוויטרינה הגדולה, מקשיב לאוושת הרוח השורקת, דומע במקצת, מסתיר חיוך קטן בזוויות הפה- ספק גאה, ספק מתגעגע...

בבוקר של יום שישי התעוררתי לצליל המבשר על הודעה חדשה. הודעה בשבע בבוקר של יום שישי בדרך כלל מתקבלת אצלי בעליצות ובכעס,  אבל הייתה זו הודעה מאבי, אותו אב שלא ראיתי קרוב לארבעה חודשים, כך שהכעס התחלף כמעט מיד בהתרגשות. "האיש הזקן שלך מתגעגע", הוא כתב, והוסיף סמיילי קטן שגרם לי לדמיין את החיוך הגאה שלו, אותו חיוך שליווה אותי לכל אורך השנים. "האיש הזקן שלי תכנן תוכניות לסוף השבוע?" השבתי לו, בלי סמיילי מחייך, כדי להזכיר לו כמה רצינית אני בכל הנוגע ל-הכל. "תוכניות שכוללות מרתון סרטי נישה, וגם קצת של ריצ'רד גיר" הוא ענה כעבור דקות אחדות, ולא הותיר לי ברירה אלא להשיב בשתי מילים צפויות מראש: "אני בדרך".

היה קר בדרך לצפון. קר, סגרירי וגשום. השמיים נצבעו בצבעים עכורים של אפור ושחור, למרות שהיה זה בוקר- ולמרות שהייתי בדרך למחוז ילדותי שטוף האור. הגשם הטיח בשמשת הרכב שלי בעוז והסתיר לי את תחום הראייה- כמו מנסה למנוע ממני מלהתקדם ולהביט קדימה. הרדיו דלק, כיוונתי אותו על 88FM, ולאחר על גלי צה"ל, ולבסוף על תדר רדיו מקומי שהוחלף לעיתים תכופות בתדרים של רשתות עוינות דוברות ערבית- שקטעו את אביתר בנאי, או את הביטלס, או את שניהם פעם אחר פעם. כשהתייאשתי מלהאזין לשירים ממוחזרים כיביתי את הרדיו והסתפקתי ברעש הגשם שהמשיך להטיח בשמשת החלון ולהסתיר לי את תחום הראייה, בעוד הוא משמיע צלילים מוכרים של בית. של נוסטלגיה ישנה שמתחדשת: חורף בצפון.

"אלוהים, כמה שאת אישה!" קרא אבי, מכוסה כולו במעילים, וצעיפים וכפפות, רועד מקור. "קר לך!" הוא פסק, בוחן את המעיל המעוצב שלי, את הג'ינס הצמוד ואת העקבים שנועדו בעיקר לשם הרושם. "אני גרה בתל אביב", אמרתי, "כבר שחכתי איך זה כאן".  הוא כרך את זרועו סביב צווארי במן תנועה מגוננת ששמורה רק לאבא שלי, והוביל אותי לכיוון הבית,  "בשביל לחמם אותך קצת".

בסלון של אבא שלי יש תנור סלילים, ואח חשמלי שמעוצב ברוח ימי הביניים, כיאה לחובב היסטוריה שכמותו. הוא הציע לי מרק בצל, ועגבניות, והתנצל על כך שנגמר לו הקפה. אמרתי לו שזה בסדר. שישב, שאני עוד זוכרת איפה הכל ממוקם- שאני דיירת ישנה, ולא בדיוק אורחת. הוא חייך, "כמה שאת גדלת" הוא אמר, כמו שאמר בפעם הקודמת שנפגשנו, "כמה שאת אישה"...

לאבא שלי ולי יש קשר מיוחד. הוא הדוקטור של הקיבוץ, רופא במקצועו, אדם חביב וסימפטי שקל לאהוב. איש שמאל חדור אידיאולוגיה שמוכן להקריב כל רגע מעצמו בכדי לתרום לכל אדם, כי לדבריו "כל אדם הוא אדם. קודם כל אדם. ואחר כך אזרח, או פושע, או טרוריסט או פושטק. וצריך לעזור לכל אדם- כי הוא קודם כל אדם". הוא גידל אותנו על ערכים של נתינה ואהבה, טיפל בכל פצוע, בכל חולה. לא פעם יצא למשלחות רופאים במקומות איומים כמו סודן וכמו גאורגיה לאחר שזו כמעט והושמדה על ידי רוסיה לפני פחות משנתיים. כשהייתי ילדה, היה לוקח אותי ואת אחי הבכור לטיולים בחורשות סמוכות, מצביע על עצים ופטריות מאכל, מספר סיפורים על היסטוריה עתיקה, קורא קטעים של ספרות יפה, מחייך- צוחק- ולאחר נזעק וזועק לנו ש"תתרחקו מהאש! היא עדיין מתלקחת!". הערצתי את אבא, למרות שהיו תקופות שהיה נעדר מהבית, שהיה טבוע בעבודה, טובע בחיידקים, ומחלות, ועזרה לאנשים שגרים בארצות רחוקות באפריקה- בעוד אנחנו נותרנו מאחור, ולמרות שהוא ניהל רומן של שנים עם אחת הרופאות שיצאה איתו לאחת המשלחות, ולמרות שאמא תמיד אמרה שהוא מפרק משפחות... הזיכרונות שלי ממנו כללו את אותם הסיפורים, ואותם הטיולים ואותם הערכים שכל כך האמנתי בלהאמין בהם.

"למה שלא תספרי לי קצת, אווה, מה שלומך?"- התחלתי מספרת לו, מגוללת בפניו את התרבות הקפיטליסטית שסחפה אותי איתה, את העבודה, והכתיבה, והבחור. "בחור? איזה בחור?!" הוא קטע אותי, מעט מזועזע, כמו אבא ששומע שוב שעליו לחלוק את ביתו עם גבר אחר- ולאחר התעשת וחזר ואמר "אוי, אלוהים, כמה שאת אישה"... סיפרתי לו שוויתרתי על הניסיון להתקבל לרפואה, "פסיכומטרי של 723 כבר לא מספיק, והעיתונות מרתקת, ו- אני רוצה ללמוד היסטוריה. ללמוד לחשוב, ולא במונחים מדעיים", הוא אמר שהוא תמיד רצה שאהיה הכל- כל דבר שרק ארצה- פרט לרופאה, וחייך חיוך קטן וגאה שהציף אותי בזיכרונות...

"התגעגעתי לכאן", אמרתי לו, מחייכת. "התגעגעתי אליך"...  הוא קם מהספה, וחזר עם בקבוק של יין, שתי כוסות וקופסת סיגרים, והתיישב בכבדות על הספה החורקת שכמו נאנחה למול משקל גופו. גם הוא נאנח, במן אנחה שקיפלה בחובה עייפות, לאות, בדידות...

"אני זוכר אותך כאן, משחקת בלגו עם דניאל...רבה עם דניאל, צועקת על דניאל שיפסיק... אני זוכר אותך ואת דניאל, ואת אמא שלכם- מה שלומה,אגב?- אני זוכר את החורפים שלנו, אני זוכר את השבתות, אני זוכר שהאח הזה עבד. איך איבדנו את הכל, אווה?" -"לא איבדנו, אבא", אמרתי, מבלי להוסיף את הקטע בסיפור בו היה זה הוא שגרם לגירושים, "זה פשוט שהמצב השתנה. מצבים משתנים. אתה אמרת לי את זה לא פעם".

"אני יודע מה את חושבת. שאני האשם. נכון, יכול להיות שהייתי אני האשם, שכמו שאמא שלך דואגת להזכיר לי לא פעם- אני זה שפירקתי את המשפחה. אבל אווה, לא הייתי שלם, ולאמא שלך הייתה עבודה, ולי הייתה עבודה, והפסקנו לאהוב. השתמשנו ב'משפחה' כתירוץ, אבל בשלב מסוים המשפחה הפסיקה להיות משפחה- היא הייתה רק אסופה של אנשים שאוהבים אחד את השני- אבל רחוקים אחד מהשני. מספיק רחוקים בכדי להיפרד". שמעתי את הנאום הזה לא פעם בעבר, ובכל זאת, בכל פעם שאבא משתמש ברטוריקה המרשימה שלו כדי להסביר דבר-מה, אני מקשיבה כמרותקת. אף פעם לא האשמתי אותו. המשפחה שלנו הייתה צריכה "להתפרק", כמו שמשפחות עושות לפעמים. "אני יודעת, אבא. באמת", אמרתי, והוא קירב את הסיגר לפיו, מצץ אותו, ונאנח בשנית, הפעם באנחה של הקלה.

את כל אותו הסוף שבוע ביליתי בקיבוץ. ישנתי בחדר הישן שלי, שעדיין יש בו מזכרות מהעבר, ופגשתי את ורוניקה, המורה הראשונה שלי לאנגלית והבעה- "תמיד ידעתי שאת מוכשרת", היא אמרה כשראתה אותי, "אבא שלך סיפר לי על הכתיבה, הוא יותר גרוע מזקנה רכלנית, תאמיני לי" היא אמרה, טפחה על כתפי, ליטפה את שערי ולחשה לי לתוך האוזן ממש ש"תטפלי בו, הוא לבד".

אבא לקח אותי לטיול בקיבוץ, כמעט ודבר לא השתנה. הפרצופים ברובם היו מוכרים, ישנים, "הצעירים עברו למרכז, נותרנו רק הדור הישן", אמר לי אחד השכנים בהלצה ועקיצה. "טוב לראות אותך פה, אווה, באמת".

הכל היה מוכר כל כך: אוושת הרוח שמנגנת בעצים, הקור החודר, החמימות, האחווה המאחדת, השלטים הקרועים מהבחירות האחרונות, רובם של מרצ, חלקם של העבודה- הכל ידוע, והכל במקום, הכל כמו שהכל היה תמיד. כמו שהכל תמיד יהיה. ידעתי שהקיבוץ הוא חלק מהעבר, שאין לאן להתקדם ממנו, שאין לו לאן להתקדם. שה"דור הצעיר" ברח למרכז כי הזמנים השתנו, והקיבוץ נותר כשהיה.

כשחזרנו לסלון, קפואים וסמוקים מהקור, התיישבנו שוב על הספות. הגשם שב ועזב לפרקים, ואבא היה עסוק בלהביט בוויטרינה ולמצוץ את הסיגר שלו. "אני שמח שאת פה, אווה", הוא אמר, "אני גם שמח שאת פה רק כאורחת, ולא כדיירת קבע. אני שמח שיש לך לאן להתקדם", הוא מלמל בשקט, כמו קורא את מחשבותיי. שתקנו במשך דקות ארוכות, ולאחריהן הוא פצה את פיו שוב, ונאנח, "אני מוכר את הבית", הוא לחש. "אני מתכוון לצאת עכשיו ללא מעט משלחות, אולי בסוף אחזור לארץ ואעבור למרכז, כמו שהייתי צריך לעשות כבר מזמן. אני צריך להתקדם, ולא לשקוע בעבר שלי, בהאשמות. את כבר אישה אווה, כמה שאת אישה"... הבטתי בו, כמעט המומה, עיניו הבהיקו- ספק מתקווה, ספק מדמעות, והוא הוסיף "תמיד ידעתי שלא תחזרי לכאן. תמיד ידעתי שאת מסוג האנשים שהעבר שלהם עובר ומתחלף בהווה חדש, אחר. אני שמח שזה ככה", בשלב הזה כבר פרצתי בבכי. "ילדה שלי, רציתי שתדעי. זה הכל. עכשיו אני בטוח. אני מוכר את החלקה שלנו- את החלקה שלי- וממשיך. לשם שינוי, ילדה שלי, אני לומד ממך".

הפעם הייתי אני זו שנאנחה באנחה כבדה, מביטה בו מביט בוויטרינה, בוחן את הגשם, אוחז בידו האחת כוס יין ובידו השניה סיגר שמן, דומע במקצת, ובכל זאת מחייך בחיוך ספק גאה, ספק מתגעגע וללא כל ספק- מלא בציפייה. הבטתי בו, דומעת גם אני, מחייכת בחיוך עצוב, אבל גאה. "כמה שאת אישה", הוא אמר לבסוף, והתרומם מהכורסא כשכוס היין בידו. הוא הניח אותה על השידה החוצצת בין המטבח לסלון, והתקדם לכיוון דלת היציאה- כשפניו מביטות קדימה- הוא פתח אותה, אמר שהוא חוזר מיד, וסגר אותה מאחוריו, מותיר אותי על הספה, מחייכת ובוכה, בוחנת את האיש הזקן שלי הולך בחוץ, בגשם, מלאה בגאווה.

בסביבות אחר הצהריים ל' התקשרה.

מבעד לקו הטלפון המשובש, חשבתי ששמעתי את הקול שלה רועד- מחשבה שנבלעה בין כל קולות הקרע שבלעו את קולה שבקע, כנראה, ממרכזו של רחוב סואן שמלא במכוניות, ובצופרים של מכוניות, ובנהגים חסרי סבלנות שעושים בהם שימוש. היא ביקשה שניפגש, "אם עוד יש לך כמה דקות בשביל חברה מהעבר", ואני עניתי שבשבילה יש לי אפילו כמה שנים. ניסיתי בנוסף להוסיף שאלה שדורשת בשלומה, אבל היא רק אמרה ש"נתראה בעוד שעה", בקול שחשבתי שאולי הוא רועד ואולי בסך הכול לא חזק מספיק בכדי להישמע...

ל' היא חברה. חברה מסוג החברים שהשורש "חבר" דבק בהם בדיוק מהסיבות הנכונות. הכרתי אותה בכיתה ט', כשהורי התגרשו והעבירו את חיי מהצפון לגבעתיים. היו לה עיניים כחולות שהסתירו בחובן חיוך סמוי, מתוק וחכם, ושיער חום מתולתל ששיווק לה מראה שובבי אך בוגר, ושתי גומות שהופיעו בתפוחי לחייה בכל פעם שהייתה מחייכת- בערך תמיד.

ותמיד היא נתנה לי להרגיש שייכת במקום הכי זר , להרגיש חשובה ונאהבת ולהרשות לעצמי לאהוב. ותמיד הייתה זו היא שהעמידה אותי על הרגליים בעזרת נזיפות קלות, תוך דיבור שוטף, וקולח, ונלהב... היא זו שלימדה אותי לבלוע את החיים כמו היו אלו צמר גפן מתוק- והיא היחידה ששמעה מפי את המילים "אני חייבת לך את עצמי", כי חלק מהעצמי שלי הוא בעצם שלה.

נפגשנו מתחת לדירה שלי. מרחוק ראיתי אותה צועדת בקושי, כשלגופה מעיל ארוך שכמעט והתחכך באבני המדרכה. השיער החום המתולתל שלה היה אסוף בפקעת ששיווקה לפניה מראה צר, מבוגר, כמעט עייף. היא נעצרה מולי,  ולאחר שנייה של שקט כרכה את זרועותיה סביב צווארי. זה לא היה חיבוק של אחרי תקופה ארוכה של געגוע, זו הייתה התלות של ממש, מן בקשת עזרה חבויה, נואשת. כרכתי גם אני את זרועותיי סביב מותניה, מנסה לספק לה תמיכה, גיבוי- חוליות הגב שלה בלטו, והיא רעדה- ולמרות שלא אמרה מילה- ידעתי שגם הקול שלה רועד. 

"רזית. רזית מאוד", לחשתי לה, והיא ניתקה עצמה ממני ונעמדה במרחק כמעט לא סביר, משל הייתי אדם זר. היא הביטה בי בעיניים גדולות ועגולות, נושכת את שפתה התחתונה, רועדת- כל כך רועדת... "אווה", היא לחשה בקול שכמעט ולא נשמע- "אווה, בבקשה, בואי נעלה לדירה שלך. אני לא מסוגלת-"... כשעלינו לדירה שלי היא נעמדה, מתנועעת על עקביה קדימה ואחורה וקדימה, כמו תלויה באמצע שום מקום.. - "שבי" אמרתי לה, והיא התיישבה על פיסת ספה קטנה שלא הייתה מכוסה בבגדים, מצונפת בעצמה.

"ל', מה קורה?"- שאלתי, כמעט מזועזעת מחוסר האונים שהפגינה הדמות הסמכותית, היקרה, המדהימה שפגשתי אך לפני חודשיים, לפני שהזמן הפך לבלתי אפשרי בשביל שתינו.  "הכל קורה." היא אמרה, ודמעות עגולות עשו דרכן מעיניה הגדולות והכחולות לעבר לחייה ולאחר לסנטרה- מרטיבות את פני החרסינה העדינות שלה. "מה זה הכל? דברי איתי, בבקשה, דברי איתי. מה יש?"- שאלתי, שולחת יד כדי לאחוז בידה. היא נסוגה, כמעט מיד.

"זה היה נורא. זה היה נורא. זה היה נורא וזה עדיין נורא. זה לא רק נורא, אווה, זה בלתי נסבל!" היא נזעקה, ואני הבטתי בה, חסרת אונים כמעט כמוה, מנסה לשכנע את עצמי שלא מדובר במה שאוזני אך עמדו לשמוע. יודעת, ומסרבת להאמין...

"מתי? ל', מתי זה קרה?" - "לפני שבועיים. בבאר שבע- כשנסעתי לאחי. זה היה יום, והייתה שמש, והיו אנשים בחוץ. ואווה- הרגשתי מטונפת. הרגשתי שלקחו לי את החיים, והפכו אותם, והרסו אותי, והרסו אותם, ואת הכל. זו הפעם הראשונה שיצאתי מהבית מאז אותו היום. זו הפעם הראשונה שהעזתי"...

שתקתי, דמעות החלו ניתזות גם מעיני שלי, הרגשתי מסוחררת, הבטן שלי החלה להתכווץ בתוכי, הפה הפך יבש. ניסיתי להראות מפוקסת, קשובה, ובאותה העת רציתי לזעוק ולצרוח על העולם כולו שהוא פשוט חתיכת בן זונה. בן זונה מטונף, ומגעיל, שפוגע באנשים הכי יקרים- שהורס את החיים הכי חשובים- שהורס חיים. נקודה. אבל לא העולם אשם, לא כולו, לפחות, רק המפלצות שהוא יוצר בגלל גישה איומה בה נשים הן שום דבר פרט לאביזר נוי שימושי.

מאותו הרגע הייתה זו שיחה שכולה מוצפת בדמעות וכאב והבנה. הבנה של שתי נשים שחוו, כל אחת בתורה וכל אחת בדרך שונה כל כך ודומה כל כך לאחרת את הנתק המנותק ביותר מגופן שלהן- שברגע אחד, לרגעים רבים, פסק מלהיות "גופן שלהן".

ל' היא אחת מארבעת בני האדם שידעו, בטרם כתיבת שורות אלה, על הסיפור שלי. סיפור שלצערי הפך עתה גם לסיפור שלה. סיפור שהפך להיות כל כך נפוץ עד שניתן לזמזם אותו ממש כשורה משיר מוכר. המילה "אונס" היא מילה שמוכרת לרבות-רבות, מילה שמנקבת חורים, ופותחת צלקות, ומכאיבה, והורסת, וחונקת כרבע מהנשים שפוסעות מולנו ברחוב. כל אישה שלישית נופלת קורבן להטרדה מינית בצורה זו או אחרת, ועדיין- האדישות מסנוורת את עיניו של העולם, שמסרב להכיר במפלצות שהוא מגדל, בחום והבנה.

השבוע אמר לי עמית מהעבדה ש"היום כל מחמאה נתפסת בעיניכן כהטרדה מינית", אותו עמית אינו ידוע בשל שכלו הרב ותגובותיו השקולות, ולמרות שהמילים צרבו בי כשם שמתכת לוהטת צורבת בבשר, בחרתי לחייך, לשתוק, ולהזכיר לו ש-"א' אוסף אותי לצהריים". את השברים שלי כבר הספקתי לאסוף בשש השנים האחרונות, ל' הייתה זו שעזרה לי ללקט אותם- ועכשיו, אולי בפעם הראשונה, זו היא השבורה, זו היא שמוטלת לי על הספה, דומעת, רועדת, כל כך שונה...

"הגשת תביעה?" שאלתי אותה בתוקף, חונקת את הדמעות שחנקו לי את הגרון. היא אמרה את מה שציפיתי לשמוע, שהיא מפחדת, שאין טעם, שגם ככה אין מספיק ראיות. אמרתי לה שמדובר בהרבה יותר. מדובר אולי בחיים של ילדה, או נערה, או אישה נוספת, שמדובר גם בהשלמה האישית שלה, בהתמודדות עם העובדות- בהפנמה. היא שתקה, ומיקדה את מבטה ברצפת השיש המחוספסת. ידה גיששה לעבר ידי שלי, ולחצה אותה בחוזקה, כמו מנסה לשאוב ממנה כוח. "אמרתי לך פעם שנילחם בזה, זוכרת?" היא לחשה לפתע, "את תעזרי לי להילחם?" היא שאלה בקול רועד, שכמעט ולא נשמע. "לא", השבתי, "אני אעזור לך לנצח".

הפוסט הזה נכתב בהסכמה מלאה של ל', כצעד ראשון במלחמה ששתינו החלטנו להכריז. לא במלחמה בכאב שלה, או שלי, ולא במלחמה על צדק פואטי משהו. מלחמה במודעות שנראה כי שוכחת- או שנראה כי מעולם לא הייתה.

הקול הרועד של ל' נבלע ברחוב הסואן, אך את הקול של שתינו ביחד אולי מישהו ישמע.

אני לא מספיק תמימה כדי להאמין שאוסף של מילים באמת יוכל לשנות, אבל אני מספיק אופטימית כדי לנסות, ומספיק ישירה כדי לבקש מכם לפתוח את העיניים.

אני את העיניים שלי כבר פקחתי, ובינתיים עוד נשקפת למולן מציאות עיוורת...

בינתיים.