אני יושבת באחת מרשתות בתי הקפה המוכרות בארץ, בחוץ, בשולחן עם מאפרה מפוארת ומלאה. בידי האחת אני אוחזת סיגריה בין שתי אצבעות, וביד השניה בבקבוק של דיאט קולה, כזכר להרגלים הישנים שלי. אני יושבת לבד, לעת עתה, מחכה לד' שתגיע, חושבת שהרבה השתנה...

זה מתחיל בסיגריה. אני מעשנת היום רק נקסט. באופן עקרוני זה מטעמים כלכליים- אבל אני נוהגת להגיד שפשוט השתנה לי הטעם. אני כבר לא גרה בתל אביב, והדירה שלי כבר לא וורודה, והמציאות הפסיקה להיות מנצנצת ומלאה בפלסטיק זול. גם פלסטיק מתכלה עם הזמן, מסתבר, כמו החיים שהיו לי פעם.

היא מגיעה. אנחנו מתחבקות. החיבוק שלי קר, קפוא, מופתע כמעט. אני לוחשת לה שהיא השתנתה, והיא, למרבה האירוניה, אומרת לי שנשארתי בדיוק אותו הדבר.
עבר הרבה זמן, היא פוסקת, ואני בתגובה מאפרת את שארית הבדל שנותרה בידי, לוגמת לגימה ארוכה מהמשקה המוגז המגעיל שהזמנתי, ומרכינה את המבט. "את מוכנה להסביר לי, לאן נעלמת?"

זה לא שנעלמתי. זה רק שטסתי להודו, והמשכתי לנפאל, ועשיתי באיחור אופנתי וגדול את הטיול שלא באמת עשיתי אחרי הצבא. גם בטיול עשיתי, עשיתי הרבה. עישנתי סמים, ועשיתי אנשים, וגם לא עשיתי אנשים כשהתחשק לי. טיילתי המון, נפצעתי, חטפתי וירוסים אקזוטיים ומחלות במעיים, איבדתי הכרה, נשדדתי, פעמיים, פחדתי פחד מוות בערך בכל רגע נתון, כמעט נאנסתי, שוב, כן כן, וגם לחלוטין התגברתי על זה, שיחקתי במשחקים של נדמה לי, התנדבתי, התחזיתי לאדם אחר, ועוד אדם אחר, הכרתי אנשים שצעירים ממני בחצי עשור, ואנשים שמבוגרים ממני תודעתית בשמונים שנה לפחות, דיברתי עם חכם סיני זקן ותפסתי את המטוס האחרון בחזרה אל הארץ כשהרגשתי שזה כבר לא מרגש אותי.
ואז הפסקתי להרגיש. ועברתי לשנה לקיבוץ בדרום. עבדתי כמו חמורה בעבודה שלא באמת מכילה רבע מהכישורים שלי- והייתי כמעט מאושרת,

רק שלא. שהיה חסר לי משהו. אז עברתי שוב, מעיר לעיר, מבית לבית. שישה בתים החלפתי- בשנה אחת. התחלתי ללמוד, וסיימתי ללמוד, זאת אומרת- מבחירה, לא כי הגעתי לתואר. אולי אתחיל שוב ללמוד באוקטובר הבא. שכחתי מי הייתי, ולא הזכירו לי שיש לי פוטנציאל- אז התעלמתי לחלוטין מהעובדה הזו ובחרתי לחיות כאדם הממוצע שכולם שואפים להיות. לא, לא הפסקתי לשאוף, שלא תטעי, פשוט הפסקתי לרדוף אחר השאיפות הלא מציאותיות שהצבתי לעצמי. אה, כן, וקניתי בגדים. הרבה בגדים. וירדתי במשקל- לא בכוונה, פשוט זה.. שלפעמים אני שוכחת לאכול. אני אוכלת, לא, לא, אל תדאגי- אני לא חוזרת להפרעות אכילה.

רגע, איך ידעת בכלל על ההפרעות אכילה? הן היו מוחבאות טוב טוב בארון השלדים הישנים שלי. אה. הנחת ככה. ועכשיו את יודעת. טוב, זה לא משנה כל כך- זה לא חלק מהחיים שלי.
רזה מידי? אני? מה פתאום. אני אוכלת כמו מפלצת, זאת אומרת- כן, כשאני זוכרת לאכול.

בלאגן? את חושבת? טוב, אולי... אני מניחה שזה מה שגורם לי להרגיש חיה כרגע, פשוט, לפני שנעלמתי לך ככה- ושהחיים שלי המשיכו בעצמם- הרגשתי שאני קצת מתה.
כן, עבר הרבה...  קרה לא מעט. אני מרגישה שהמציאות פה שונה לחלוטין. אפילו על הווינסטון שלי כבר וויתרתי.
אבל.. מה היה פה בנתיים?

מה נשאר מאז?

אה. הכל פחות או יותר אותו הדבר?.. והאנשים? מה עם ל'? וא' ההוא- את זוכרת? זה שיצאתי איתו תקופה ואז הוא עבר לעבוד לידינו?
הם בסדר. הבנתי. חיים כרגיל.
מרוכזים בעצמם..

ומה איתך?
לנסוע להודו? את חושבת? באמת?...
כנראה שיש דברים שלא ישתנו לעולם....

________________________________________________________________________

נפגשתי איתה לפני שלושה ימים. לא דיברנו מאז, אבל התכנית הייתה שנחזור להיות שותפות לפני שהיא בורחת מהארץ. הגשמתי את כל הקלישאות- ועכשיו אני מרגישה שיש בי עוד הרבה דברים למצות.
ויש בי משהו, קטן קטן, שמתגעגע למציאות הפלסטית שעטפה אותי אז- לפני כמה שנים, כבר שלוש וחצי, אם אני עוד זוכרת איך סופרים נכון.
אני אשאל אותה, את ד', מה היא חושבת על קיר אחד בבית בצבע וורוד.
מותר לי, הרי, לברך את עצמי לשלום,
ולהגיד שטוב שחזרתי.
כי כולם הרי כל כך התגעגעו....