"אתה צם?"

"מה, באמת?"

שתי השאלות האלה נשאלו אתמול פעמים כה רבות, כשלא משנה מה הייתה התשובה לראשונה תמיד עקבה אחריה השניה. מה זה משנה לכם מי צם? וזה משנה. מהות הישראליות היא בקולקטיביזם הזה, מין קומוניזם מזרח תיכוני כזה-כשהרגשות שלנו מולאמים באופן קבוע ל:

א.פלאפל ושווארמה

ב. סרטים של יהודה ברקן

ג.יום הכיפורים ושאר הצרות בחיינו.

באמת שזה לא עד כדי כך קשה לצום, אבל אני לא רואה שום סיבה לזה. אני לא אכחיש, ניצלתי את זה כדי לבקש סליחה מכמה וכמה אנשים, אבל לא דרך גורם שלישי (אתם יודעים, ההוא שלמעלה) או אליו-אלא ניצלתי את זה שאנשים סוף סוף פותחים את האזניים שלהם ביום הזה, קצת יותר מבד"כ. צריך כל השנה לעבוד, להזהר במילים ובמחשבות, כל זאת כדי שלא יהיה ממי לבקש סליחה ביום הזה. וגם סליחה לא תמיד עוזרת, יש דברים שאני לא אסלח עליהם עד הקבר. ויש כאלה שיסודרו מתישהו

רק בקשה אחת הייתה לי, ממוענת אל האלוהים הפרטית שלנו. נראה מה יהיה עם הדפיקות שלי על שערי מרום.

זה ממש לא מתאים, אבל סרקתי כמה דברים. נתחיל מהמפחיד? הייתה לה יומולדת לפני כמה ימים, כבר עברה שנה מההתאבדות שלה ולמרות שהרבה לא הכירו אותה באופן אישי-אני חושב שהמכה הזאת נחתה על הרבה מאיתנו.

 נחשו על איזה ענף "עבה" טיפסתי כדי לצלם את זה? הכנרת, חוף כורסי. אוגוסט 05' עד מתי??

אורלנדו משוויץ בדג שתפס עם חוט דיג וכדור לחם. בהתחשב בגלים-מרשים ביותר ללא ספק.

נכון שזה נראה קצת כאילו יצאתי מפרק של "אבודים"? מת על המכנסיים האלה.

שימו לב לתספורת של אורלנדו, וויליאם צוחק עליו. אין לי מושג איך הסרטן הגיע לשם...התעוררתי מהצעקות שלו (לא של הסרטן) וישר צילמתי.

אני והכנרת, ג'וני מצלם. איזו מין שלווה...ברקע הארבל והמירון מתחבאים.

ועוד תמונת שקיעה בנאלית (ויפה).

וחייבים לאכול איכשהו.  ג'וני, סמבו, אדוארד וג'ייק (נגד כיוון השעון) מכינים אוכל, יחי סופו של יום כיפור.

נ.ב. שכחתי מהשרביטים, ונזכרתי. הם יהיו מתישהו.